לפני זמן לא רב,

קיבלתי הזמנה

לבלות מספר ימים בביתו ההיסטורי 
של ג'יימס מדיסון.

ג'יימס מדיסון כמובן,

היה הנשיא הרביעי של ארצות הברית,

אבי החוקה,

הארכיטקט של מגילת הזכויות.

וכהיסטוריון,

ממש התרגשתי לבקר באתר ההיסטורי הזה,

כי אני מבין ומעריך את הכוח שבאתר.

עכשיו, מדיסון קרא לנחלה שלו מונפלייה.

ומונפלייה ממש יפהיפה.

יש בה כמה אלפי דונמים של גבעות משתפלות,

אדמות חקלאיות ויער,

ונוף עוצר נשימה של הרי הבלו רידג'.

אבל זהו יופי רדוף,

כי מונפלייה היתה גם מחנה עבודה לעבדים.

אתם רואים, ג'יימס מדיסון העביד 
יותר ממאה אנשים

במשך תקופת חייו.

והוא מעולם לא שחרר אף עבד,

אפילו לא לקראת מותו.

גולת הכותרת של מונפלייה היא 
האחוזה של מדיסון.

זה המקום בו ג'יימס מדיסון גדל,

זה המקום אליו הוא חזר 
אחרי תקופת הנשיאות שלו,

זה המקום בו הוא בסופו של דבר מת.

וגולת הכותרת של האחוזה של מדיסון 
היא הספריה שלו.

החדר הזה בקומה השניה,

שם מדיסון הגה ויצר את מגילת הזכויות.

כשביקרתי בפעם הראשונה,

המנהל החינוכי, כריסטיאן קוץ --

בחור לבן מגניב --

(צחוק)

לקח אותי כמעט מיידית לספריה.

וזה היה מדהים לעמוד במקום הזה

בו התרחש רגע כל כך חשוב 
בהיסטוריה האמריקאית.

אבל אז אחרי קצת זמן שם,

כריסטיאן לקח אותי למטה למרתפים של האחוזה.

עכשיו במרתפי האחוזה,

שם האפרו-אמריקאים המשועבדים שניהלו את הבית

בילו את רוב זמנם.

שם הם גם התקינו תצוגה חדשה 
על העבדות באמריקה.

ובזמן שהיינו שם,

כריסטיאן הורה לי לעשות משהו 
שחשבתי שהוא קצת מוזר.

הוא אמר לי לקחת את היד שלי

ולהניח אותה על קירות הלבנים של המרתף 
ולהחליק אותה לאורך הקיר,

עד שהרגשתי בתבליטים או חריטות 
על פני הלבנה.

תראו,

אני התכוונתי לשהות באתר עצמו, 
במטע העבדים לשעבר הזה,

במשך מספר ימים,

אז לא ניסיתי לעצבן אף אחד 
מהאנשים הלבנים האלה.

(צחוק)

כי כשכל זה יסתיים,

רציתי לוודא שאוכל לצאת משם.

(צחוק)

אבל בזמן שהחלקתי את היד שלי 
לאורך קיר המרתף,

לא יכולתי שלא לחשוב על הבנות שלי,

ובמיוחד בתי הצעירה,

שהיתה רק בת שנתיים או שלוש באותו זמן,

כי בכל פעם שהיא יצאה מהרכב שלנו,

היא היתה לוקחת את היד שלה 
ומחליקה אותה על הרכב,

מה שהיה ממש מגעיל.

ואז --

ואז, אם לא הייתי תופס אותה בזמן,

היא היתה לוקחת את האצבעות שלה 
ושמה אותם בפה שלה,

שממש הטריף אותי.

אז זה מה שחשבתי עליו 
בזמן שהייתי אמור להיות היסטוריון.

(צחוק)

אבל אז, חשתי באותם חריטות על הלבנה.

חשתי באותם תבליטים על הלבנה.

ולקח לי שניה להבין במה מדובר.

מה שהם בעצם היו

הם טביעות ידיים קטנות.

כי כל הלבנים באחוזה של ג'יימס מדיסון

הוכנו על ידי הילדים אותם הוא העביד.

ואז זה נחת עלי

שהספריה

בתוכה ג'יימס מדיסון הגה ויצר 
את מגילת הזכויות

נחה על יסודות הלבנים

שהוכנו על ידי הילדים אותם הוא העביד.

וזאת היסטוריה קשה,

זאת היסטוריה קשה, כי קשה לדמיין

את חוסר האנושיות

שהובילה כל אדם להעביד ילדים

שיכינו לבנים לנוחותו ולצרכיו.

זאת היסטוריה קשה,

כי קשה לדבר על האלימות שבעבדות,

ההכאות, ההצלפות, החטיפות,

ההפרדה בכוח של משפחות.

זאת היסטוריה קשה, כי קשה 
ללמד על עליונות לבנה,

שהיא האידיאולוגיה שהצדיקה את העבדות.

אז במקום להתמודד עם ההיסטוריה הקשה,

אנחנו נוטים להימנע ממנה.

לפעמים זה אומר המצאה של דברים.

אני לא יכול לספר לכם 
כמה פעמים שמעתי אנשים אומרים

ש"זכויות המדינות" היתה הסיבה המרכזית 
למלחמת האזרחים.

זה היה די מפתיע

את האנשים שנלחמו במלחמת האזרחים.

(צחוק)

לפעמים, אנחנו מנסים להצדיק
את ההיסטוריה הקשה.

כשאנשים מבקרים במונפלייה --

וב"אנשים", במקרה הזה, 
אני מדבר על אנשים לבנים --

כשהם מבקרים במונפלייה

ולומדים שמדיסון העביד אנשים,

לעתים קרובות הם שואלים,

"אבל האם הוא היה אדון טוב?"

"אדון טוב?"

אין כזה דבר אדון טוב.

יש רק רע וגרוע יותר.

ולפעמים,

אנחנו רק מדמיינים שהעבר לא התרחש.

אני לא יכול לספר לכם 
כמה פעמים שמעתי אנשים אומרים,

"קשה לדמיין עבדות שהתרחשה 
מחוץ למטעות העבדים בדרום".

לא, ממש לא קשה.

עבדות התרחשה בכל קולוניה אמריקאית,

עבדות התרחשה במדינת האם שלי ניו יורק

במשך 50 שנים אחרי המהפכה האמריקאית.

אז למה אנחנו עושים את זה?

למה אנחנו נמנעים מהתעמתות עם היסטוריה קשה?

האומן הספרותי והמחנך רג'י גיבסון

זיכך את האמת שבזה כשהוא אמר

שהבעיה שלנו כאמריקאים היא 
שאנחנו בעצם שונאים היסטוריה.

מה שאנחנו אוהבים

זה נוסטלגיה.

נוסטלגיה.

אנחנו אוהבים סיפורים על העבר

שגורמים לנו לחוש נוח לגבי ההווה.

אבל אנחנו לא יכולים להמשיך כך.

ג'ורג' סנטיאנה, הסופר והפילוסוף הספרדי,

אמר שאלה שאינם יכולים לזכור את העבר

נידונים לחזור עליו.

כהיסטוריון, ביליתי הרבה זמן 
בחשיבה על האמירה הזאת,

ובמובן כלשהו זה נכון לגבינו באמריקה.

אבל במידה כלשהי, זה לא.

כי, מאחורי האמירה הזאת

עומדת התחושה שבנקודה מסוימת,

הפסקנו לעשות את הדברים

שיצרו את חוסר השיוויון מלכתחילה.

והמציאות הקשה היא,

שלא הפסקנו.

תחשבו על פער העושר הגזעי.

עושר נוצר על ידי צבירה של משאבים בדור אחד

והעברתם לדורות הבאים.

העושר הממוצע של משפחה לבנה

הוא 147,000 דולר.

העושר הממוצע של משפחה שחורה

הוא 4000 דולר.

איך אתם מסבירים את הפער ההולך וגדל הזה?

היסטוריה קשה.

סבא של סבא רבא שלי נולד כעבד

במחוז ג'ספר, ג'ורג'יה באמצע המאה ה-19.

בזמן שהוא היה עבד, 
נאסר עליו לצבור שום דבר,

והוא שוחרר ללא שום רכוש.

הוא מעולם לא פוצה על הלבנים שהכין.

סבא רבא שלי נולד גם הוא במחוז ג'ספר,
ג'ורג'יה בסביבות 1870,

והוא הצליח לצבור כמות יפה של אדמה.

אבל אז, בתחילת המאה ה-20 ג'ים קרואו 
לקח את האדמה הזאת ממנו.

ואז ג'ים קרואו נטל את חייו.

סבא שלי, ליאונרד ג'פריס האב,

נולד בג'ורג'יה,

אבל לא נותר לו שום דבר שם,

אז הוא בעצם גדל בניוארק, ניו ג'רזי.

והוא בילה את רוב חייו בעבודה כשרת.

אפליה בתעסוקה, חינוך מופרד ומכסות

מנעו ממנו מלהגיע למעמד הבינוני.

ואז כשהוא נפטר בתחילת שנות ה-90,

הוא לא הותיר לשני בניו

לא יותר מפוליסת ביטוח חיים

שהספיקה בקושי לכסות את הוצאות ההלוויה שלו.

עכשיו, ההורים שלי, שניהם עובדים סוציאליים,

הם הצליחו לרכוש בית

בשכונת קראון הייטס בברוקלין,
ניו יורק ב1980,

עבור 55,000 דולר.

קראון הייטס היתה באותו זמן 
שכונה שחורה לחלוטין,

ודי מסוכנת.

אחי ואני היינו הולכים לישון לעתים קרובות,

באמצע שנות ה-80,

לרעשי ירי רובים.

אבל ההורים שלי הגנו עלינו,

וההורים שלי גם החזיקו בבית הזה,

במשך 40 שנה.

והם עדיין שם.

אבל משהו אמריקאי לחלוטין התרחש

לפני כ-20 שנה.

לפני כ-20 שנה,

הם הלכו לישון בשכונה שחורה לחלוטין,

והתעוררו בבוקר למחרת

בשכונה לבנה לחלוטין.

(צחוק)

וכתוצאה מתהליך הג'נטריפיקציה,

לא רק שכל השכנים שלהם נעלמו באופן מסתורי,

אלא גם ערך הבית שלהם

זינק למעלה.

אז אותו בית שהם רכשו עבור 55,000 דולר --

עם 29 אחוז ריבית, דרך אגב --

אותו בית שווה היום פי 30 
ממה שהם שילמו עליו.

פי 30.

תעשו את החישוב יחד איתי.

זה 55,000 כפול 30, תעבירו את האפס --

זה הרבה כסף.

(צחוק)

אז זה אומר,

שהנכס האחד והיחיד שלהם,

כשיגיע זמנם להעביר את הנכס הזה לאחי ולי,

זאת תהיה הפעם הראשונה 
בהיסטוריה המשפחתית שלי,

יותר מ-150 שנה אחרי שהעבדות הסתיימה,

שיתרחש מעבר של עושר משמעותי במשפחה שלי.

וזה בגלל שבני המשפחה לא חסכו,

לא עבדו קשה,

לא העריכו חינוך.

זה בגלל ההיסטוריה הקשה.

אז כשאני חושב על העבר,

הדאגה שלי מפני אי זכירה שלו

אינה בגלל החשש שנחזור עליו 
אם לא נזכור אותו.

הדאגה שלי, החשש שלי היא 
שאם לא נזכור את העבר,

אנחנו נמשיך אותו.

אנחנו נמשיך לעשות את הדברים

שיוצרים חוסר שיוויון וחוסר צדק מלכתחילה.

אז מה שעלינו לעשות הוא

שעלינו לנתק את ההמשכיות של ההיסטוריה הקשה.

ואנחנו יכולים לעשות זאת על ידי חיפוש האמת.

על ידי התעמתות חזיתית עם ההיסטוריה הקשה.

באמצעות הגדלת ההיסטוריה הקשה 
כך שכל העולם יוכל לראות.

אנחנו יכולים לעשות זאת על ידי אמירת האמת.

מורים שמלמדים היסטוריה קשה לתלמידים שלהם.

כל דבר אחר הוא רשלנות חינוכית.

והורים חייבים לדבר את האמת עם הילדים שלהם,

כך שהם יבינו

מהיכן באנו כאומה.

ולבסוף, עלינו לפעול לאור האמת,

באופן אישי וקבוצתי,

ציבורי ופרטי,

בדרכים גדולות וקטנות.

עלינו לעשות את הדברים שיטו
את הזוית של העולם המוסרי

לעבר צדק.

חוסר מעש הוא שיתוף פעולה

בחוסר השוויון.

היסטוריה מזכירה לנו

שאנחנו, כאומה,

עומדים על כתפיהם של ענקים פוליטיים

כמו ג'יימס מדיסון.

אבל ההיסטוריה הקשה מלמדת אותנו שאנחנו, 
כאומה,

גם עומדים על כתפיהם של 
ילדים אפרו-אמריקאים משועבדים.

ילדים וילדות שחורים קטנים

שבמו ידיהם הכינו את הלבנים

ששימשו כיסוד לאומה הזאת.

ואם אנחנו מחוייבים 
ליצירת חברה צודקת והוגנת,

אז עלינו לזכור זאת,

ועלינו לזכור אותם.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)