שלום. הטיפוס הזה,

חושב שהוא יכול
לגלות לכם את העתיד.

שמו נוסטרדמוס, למרות שבתמונה הזו
העיתון "סאן"

גרם לו להיראות קצת
כמו שון קונרי. [צחוק]

וכמו רובכם, נראה לי,
גם אני לא ממש מאמין

שאנשים יכולים לראות את העתיד.

אני לא מאמין בראיית-הנולד,
ומידי פעם,

שומעים על מישהו שהצליח לנבא
משהו שיקרה בעתיד,

וכנראה שפשוט התמזל מזלו,
ואנחנו שומעים רק

על אלו שהתמזל מזלם
ועל המקרים החריגים.

איננו שומעים על כל
טעויות החיזוי.

ובכן, הציפייה שלנו היא
שזה יהיה מוגבל לסיפורים מטופשים

סביב ראיית-הנולד, אך הבעיה היא

שיש לנו בדיוק אותה הבעיה באקדמיה

וברפואה - וכאן מדובר בחיי-אדם.

אז קודם כל,
בכל הנוגע לראיית-הנולד,

מסתבר שרק בשנה שעברה,
חוקר בשם דאריל בם

ערך מחקר ובו מצא הוכחות

ליכולת ניבוי אצל סטודנטים
לתואר ראשון,

וזה פורסם בכתב-עת אקדמי
לאחר ביקורת-עמיתים,

ורוב קוראי המאמר הגיבו ב-"נו, טוב,

נחמד מאד, אבל לדעתי
זה היה מזל ומקרה חריג, כי אני יודע

שאילו ערכתי מחקר שבו
לא הייתי מוצא שום הוכחות

שלסטודנטים יש יכולת ניבוי,

הוא כנראה לא היה מתפרסם
בשום כתב-עת."

ולמעשה, אנו יודעים שכך באמת קורה,

כי קבוצות מדענים שונות ניסו

לשחזר את ממצאי
מחקר הניבוי המקורי הזה,

וכשהגישו את המאמרים שלהם
לאותו כתב-עת בדיוק,

העיתון הגיב ב-"לא תודה,
אנו לא מעוניינים לפרסם שיחזור

של מחקרים. אנו לא מעוניינים
בתוצאות השליליות שלכם."

וזו כבר הוכחה לאופן שבו,
בספרות האקדמאית,

ישנה דגימה מוטה
של התמונה האמיתית

של כל המחקרים המדעיים
שנערכו בנושא מסוים.

אך זה לא קורה רק
בתחום האקדמי היבש של הפסיכולוגיה.

זה קורה, למשל,
גם בתחום חקר הסרטן.

במרץ 2012, לפני חודש בלבד,
מספר חוקרים

דיווחו בכתב העת "נייצ'ר" שהם ניסו

לשחזר 53 מחקרים מדעיים בסיסיים

בנושא מטרות טיפוליות פוטנציאליות בסרטן,

ומתוך 53 המחקרים הללו,
הם הצליחו

לשחזר בהצלחה שישה בלבד.

ארבעים ושבעה מתוך 53 המחקרים
לא היו ברי-שיחזור.

ובמאמר שלהם הם כותבים
שהסיבה לכך היא ככל הנראה

שתוצאות יוצאות-דופן זוכות לפרסום.

אנשים עורכים מחקרים על גבי מחקרים,

ובמקרים בהם המחקרים מצליחים -
התוצאות מתפרסמות,

ואלו שלא מצליחים - לא מתפרסמים.

וההמלצה הראשונה שלהם
איך לתקן את הבעיה הזו -

וזו אכן בעיה, כי זה מפנה את כולנו
למבויים סתומים -

ההמלצה הראשונה שלהם
איך לתקן את הבעיה הזו

היא להקל על פירסום מחקרים שליליים
בכתבי-עת מדעיים,

ולשנות את התמריצים
כך שהמדענים יקבלו עידוד

לפרסם יותר
את התוצאות השליליות שלהם.

אך זה לא קורה רק בתחום היבש

של המחקר הקדם-טיפולי בסרטן.

זה קורה גם בעולם האמיתי,
הבשר והדם

של הרפואה האקדמאית.
ובכן, ב-1980

מספר חוקרים ערכו מחקר
על תרופה בשם "לורקאיניד",

שהיתה תרופה אנטי-אריתמית,

שנועדה לטפל בהפרעות בקצב הלב,

והרעיון היה שאחרי שאנשים
עוברים התקף-לב,

הם בסיכון גבוה להפרעות בקצב הלב,

אז אם ניתן להם תרופה
שמונעת הפרעות בקצב הלב,

זה יעלה את סיכויי ההשרדות שלהם.

בשלב מוקדם של פיתוח התרופה
הם ערכו ניסוי בהיקף קטנטן,

על קצת פחות ממאה מטופלים.

חמישים חולים קיבלו "לורקאיניד",
ומתוכם מתו עשרה.

חמישים חולים נוספים קיבלו
גלולת דמה של סוכר,

ללא שום חומרים פעילים,
ומתוכם רק אחד נפטר.

אז הם מיד הכריזו
שהתרופה הזו היא כשלון,

הפיתוח המסחרי שלה הופסק,

וכיוון שהפיתוח המסחרי הופסק,
הניסוי הזה מעולם לא פורסם.

למרבה הצער,
במשך 5-10 השנים הבאות,

בחברות נוספות עלה הרעיון
לפתח תרופה

שתמנע הפרעות בקצב הלב
אצל אנשים שלקו בהתקף-לב.

תרופות אלה הוכנסו לשוק.
רשמו אותן לאנשים

בהיקף רחב מאד
כי התקפי הלב הם תופעה נפוצה,

ונדרש לנו כל הזמן הזה כדי לגלות
שתרופות אלה

גורמות גם לשיעור תמותה מוגבר

ולפני שגילינו את איתות הבטיחות הזה,

מעל 100,000 איש באמריקה
מתו לשווא

כתוצאה מתרופות אנטי-אריתמיות
שנרשמו להם.

ולמעשה ב-1993,

אותם חוקרים שערכו את המחקר
של 1980, המחקר המוקדם,

פירסמו כתב הכאה-על-חטא,
התנצלות בפני הקהילה המדעית,

שבו אמרו,
"כשערכנו את המחקר שלנו ב-1980,

חשבנו ששיעור התמותה המוגבר

בקבוצת ה'לורקאיניד' היה מקרי.

פיתוח ה'לורקאיניד' הופסק
מטעמים מסחריים,

והמחקר הזה מעולם לא פורסם;

היום זו דוגמה טובה להטיית-פרסום."

זהו המונח הטכני לתופעה

שבה מידע לא-מחמיא נעלם,
לא מתפרסם,

נעדר בקרב, והם אומרים
שהתוצאות המתוארות כאן

"יכלו לספק אתראה מוקדמת
לבעיות בעתיד."

ואלו סיפורים של מדע בסיסי.

אלו סיפורים מלפני 20-30 שנה.

סביבת הפרסום האקדמי של ימינו
שונה מאד.

ישנם כתבי-עת אקדמיים כמו "ניסויים",
ירחון פתוח,

שיפרסם כל ניסוי שנערך על בני-אדם

ללא קשר לתוצאות החיוביות
או השליליות.

אך הבעיה הזו של תוצאות שליליות
שנעדרות בקרב

עדיין נפוצה מאד.
למעשה, היא כה שכיחה,

שהיא מגיעה עד לב-ליבה
של הרפואה מבוססת-הראיות.

זו תרופה בשם "ריבוקסטין",
ואת התרופה הזו

אני-עצמי רשמתי בעבר.
זו תרופה נוגדת-דכאון.

אני רופא מאד חנוני,
לכן קראתי את כל המחקרים

שיכולתי למצוא על התרופה הזו.
קראתי את המחקר היחיד שפורסם,

ושהראה שה"ריבוקסטין"
יעיל יותר מתרופת-דמה,

ואת שלושת המחקרים האחרים שפורסמו

ושהראו שה"ריבוקסטין"
טוב בדיוק כמו כל נוגד-דכאון אחר,

והיות שאותו חולה לא הגיב היטב
לשאר נוגדי הדכאון,

חשבתי לעצמי שאם ה"ריבוקסטין"
טוב באותה מידה, אנסה אותו.

אך התברר שהוטעיתי.
האמת היא

שנערכו 7 ניסויים
שהשוו את ה"ריבוקסטין"

לתרופת-דמה של גלולת סוכר.
אחד מהם

היה חיובי והוא שפורסם,
אך שישה מהם

היו שליליים ולא פורסמו.

פורסמו 3 ניסויים
שהשוו את ה"ריבוקסטין"

לנוגדי-דכאון אחרים,
ובהם ה"ריבוקסטין"

היה טוב באותה מידה,
והם זכו לראות-אור,

אבל נאסף פי 3 מידע
על חולים,

שהראה שה"ריבוקסטין" גרוע יותר

מטיפולים אחרים,
וניסויים אלה לא פורסמו.

הרגשתי שהולכתי שולל.

אולי תאמרו
שזו דוגמה קיצונית ביותר,

ואני לא רוצה שיאשימו אותי
באותו סוג

של טענות מופרכות והפניות בררניות

שבהן אני מאשים אחרים.

אך מתברר שתופעה זו
של פרסום מוטה

נחקרה לפני ולפנים.

הנה דוגמה אחת
איך ניגשים לכך.

לפי המודל הקלסי
אוספים כמה מחקרים

שידוע שהם נערכו והושלמו,

ואז בודקים אם הם זכו לפרסום כלשהו

בספרות האקדמית.
כאן אספו את כל המחקרים

שאי-פעם נוהלו על
תרופות נוגדות-דכאון

שאושרו במשך 15 שנה
ע"י מינהל המזון והתרופות.

הם אספו את כל המחקרים
שהוגשו למינהל כחלק מחבילת האישור

כלומר אלה לא כל המחקרים
שאי-פעם נערכו על תרופות אלה,

כי לעולם לא נדע
אם יש כאלה,

אבל אלה המחקרים שנערכו
לצורך השגת האישור לשווק אותן.

וכעת הם רצו לבדוק
אם מחקרים אלה פורסמו

בספרות האקדמית הנתונה לביקורת-עמיתים.
וזה מה שמצאו:

היתה חלוקה של בערך 50-50.
חצי מהמחקרים האלה

היו חיוביים, וחצי היו שליליים,
עד כאן המציאות.

אך כשרצו לחפש את המחקרים האלה
בספרות האקדמית הנתונה לביקורת-עמיתים,

הם גילו תמונה שונה למדי.

פורסמו רק 3 מהמחקרים השליליים,

וכל המחקרים החיוביים,
פרט לאחד, פורסמו.

אם אדלג הלוך וחזור בין שני אלה,

תוכלו לראות
את ההבדל המדהים

בין המציאות ובין מה שרופאים, חולים,

הממונים על שירותי הבריאות והאקדמאים

יכלו למצוא בספרות האקדמית
הנתונה לביקורת-עמיתים.

הוליכו אותנו שולל,
וזהו פגם שיטתי

בלב-ליבה של הרפואה.

האמת היא שנערכו
מחקרים כה רבים

על הטיות הפרסום, מעל מאה,
והם נאספו

בסקירה שיטתית שפורסמה ב-2010,

שלקחה כל מחקר ומחקר
על הטיית הפרסום

שיכלה לאתר.

הטיית הפרסום משפיעה
על כל תחומי הרפואה.

כמחצית מכל המחקרים, בממוצע,
נעדרת בקרב,

ואנו יודעים שהסבירות
לפרסום ממצאים חיוביים

היא פי 2 מזו של
הממצאים השליליים.

זהו סרטן בלב הרפואה
מבוססת-הראיות.

אם אני מטיל מטבע 100 פעם,

אבל מסתיר מכם את מחצית התוצאות,

אני יכול להציג זאת כאילו
יש לי מטבע שנופל תמיד על "עץ".

אבל זה לא אומר
שיש לי מטבע עם שני "עצים".

אלא שיש לי מזל

ואתם מספיק טפשים מכדי לחשוף אותי.
[צחוק]

אבל זה בדיוק
מה שאנו סובלים בצורה עיוורת

בכל הרפואה מבוססת-הראיות.

ובעיני זו התנהגות מחקרית פסולה.

אילו ערכתי מחקר בודד

והסתרתי חצי מנקודות הנתונים
של אותו מחקר יחיד,

הייתם מאשימים אותי בצדק
בזיוף המחקר.

אך משום-מה, כשמישהו עורך

10 מחקרים, ומפרסם רק חמשת אלה
שנתנו לו את התוצאות הרצויות לו,

אנו לא רואים בכך
התנהגות מחקרית פסולה.

וכשהאחריות הזו מתפזרת

בין רשת שלמה של חוקרים, אקדמאים,

מממנים של התעשיה,
עורכי כתבי-עת, משום-מה

זה יותר מקובל עלינו,

אך ההשפעה על החולים
היא הרסנית.

וזה קורה ממש עכשיו, כיום.

זו תרופה בשם "טמיפלו".
"טמיפלו" היא תרופה

שממשלות בכל העולם הוציאו

מיליארדים רבים של דולרים
כדי לאגור אותה.

גם אנו אגרנו את ה"טמיפלו"
מתוך בהלה,

מתוך האמונה שהיא תפחית
את סיבוכי השפעת.

"סיבוכים" ברפואה היא לשון נקיה

לדלקת-ריאות ומוות.
[צחוק]

כשהמבקרים השיטתיים של "קוקרן"

ניסו לקבץ את כל הנתונים
מכל המחקרים

שאי-פעם בדקו
האם "טמיפלו" אכן עושה זאת,

הם גילו שרבים מהמחקרים
לא פורסמו.

הם לא הצליחו
לקבל את התוצאות.

וכשהחלו להשיג את רישומי אותם ניסויים,
בכל מיני דרכים,

באמצעות חוק חופש המידע,

ע"י הטרדת ארגונים שונים,
הם גילו חוסר-עקביות.

כשניסו להשיג את דוחות
המחקר הקליני,

מסמכים באורך 10,000 עמודים

שהציגו בצורה הטובה ביותר
את המידע הזה,

נאמר להם
שאסור להם לקבל אותם.

אם תרצו לקרוא את מלוא התכתובת

ואת התירוצים וההסברים
של חברת התרופות,

תוכלו למצוא זאת
במהדורת השבוע הנוכחי

של כתב העת הרפואי
של "הספריה הציבורית למדע".

והכי מדהים בכל זה, בעיני,

הוא שלא רק שזו בעיה,
ולא רק שאנו רואים בכך בעיה,

אלא שנגזר עלינו לסבול
תיקונים מזויפים.

יש אנשים שאמרו לנו
שהבעיה הזו תוקנה.

קודם-כל היו לנו רשמי-ניסויים,
וכולם אמרו,

"אה, זה בסדר. כולם יתעדו את ניסוייהם,
נפרסם את הפרוטוקול,

הם יגידו מה בדעתם לעשות
לפני שיעשו זאת,

ואח"כ נוכל לבדוק אם כל הניסויים

שנערכו והושלמו אכן פורסמו.

אבל איש לא טרח להשתמש
ברשמי הניסויים.

ואז באה הוועדה העולמית
של עורכי כתבי העת הרפואיים

והם אמרו, נו, טוב.
ניכנס למצב המתנה.

לא נפרסם שום כתב-עת,
לא נפרסם שום ניסוי,

עד שיבוצע רישום
לפני שמתחילים בהם.

אבל הם לא נכנסו להמתנה.
ב-2008 נערך מחקר

שהראה שבמחצית מכל הניסויים
שפורסמו ע"י כתבי-עת

וזכה לעריכה
ע"י חברי הוועדה הזו,

לא בוצע רישום נאות,
ושברבע מהם לא נעשה שום רישום.

בסופו של דבר הועבר חוק התיקון
של מינהל המזון ותרופות,

לפני כמה שנים,
שקובע שכל מי שעורך ניסוי

חייב לפרסם את תוצאותיו
תוך שנה אחת.

ובמהדורת ינואר 2012 של ירחון
משרד הרפואה והכירורגיה,

אפשר לראות מחקר
שבודק אם אנשים שומרים

על הפסיקה הזו,
ומסתבר שרק אחד מכל חמישה

עשו כן.

זהו אסון.

איננו יכולים לדעת מהן
ההשפעות האמיתיות של התרופות

שאנו רושמים,
אם אין לנו גישה

לכל המידע.

ולא קשה לתקן את הבעיה הזו.

עלינו לאלץ אנשים
לפרסם את כל הניסויים

שנערכים בבני-אדם,
כולל הניסויים הישנים יותר,

כי חוק התיקון דורש לפרסם
רק את הניסויים מאז 2008,

ואני לא יודע איזה מין עולם זה,
שבו אנחנו

עוסקים ברפואה רק על סמך ניסויים
שהושלמו בשנתיים האחרונות.

עלינו לפרסם את כל הניסויים
שנערכו על בני-אדם,

כולל הישנים יותר, בכל התרופות
שנמצאות כיום בשימוש,

ועליכם לומר
לכל מי שאתם מכירים

שזאת בעיה, ושלא תיקנו אותה.

תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]

[מחיאות כפיים]