אחרי שחוזים בזעם המשתולל של תינוקות
כשמונעים מהם עצמים שהם מחשיבים כשלהם,
ג'ין פיאז'ה, ממייסדי פסיכולוגיית הילד,
מגיע לתובנה חשובה בנוגע לטבע האנושי.
חוש הבעלות שלנו מופיע בשלב מאוד מוקדם.
למה אנחנו נקשרים כ״כ לדברים?
יש תופעה מבוססת בפסיכולוגיה
שידועה כאפקט הבעלות
בו אנחנו מעריכים דברים הרבה יותר
כשהם בבעלותנו.
בהדגמה מפורסמת אחת,
לסטודנטים ניתנת בחירה בין כוס קפה
או חפיסת שוקולד שוויצרי
כפרס לעזרתם במחקר.
חצי בחרו בכוס הקפה, וחצי בחרו בשוקולד.
שזה אומר, שנראה שהם מעריכים
את שני הפרסים באופן דומה.
לסטודנטים אחרים ניתן הספל קודם
ואז הזדמנות מפתיעה
להחליפו בחפיסת השוקולד,
אבל רק 11% רצו בכך.
בעוד קבוצה נוספת התחילה עם השוקולד,
ורובם העדיפו לשמור אותו במקום להחליפו.
במילים אחרות, הסטודנטים כמעט תמיד
נתנו ערך גבוה יותר
למה שהוענק להם בהתחלה.
זה קשור חלקית
למהירות שבה אנו קושרים
את זהותנו העצמית
עם דברים שאנחנו מחשיבים כשלנו.
ניתן לראות זאת אפילו ברמה העצבית.
בניסוי אחד, מדעני מוח
סרקו מוחות של משתתפים
בזמן ששייכו עצמים שונים
או לסל שנקרא "שלי,"
או לאחר שנקרא, "של אלכס."
כשמשתתפים הביטו מאוחר יותר
בחפציהם החדשים,
המוח שלהם הראה יותר פעילות
באזור שבדרך כלל מתעורר לחיים
כל פעם שאנחנו חושבים על עצמנו.
סיבה נוספת לכך
שאנחנו כ״כ אוהבים את הרכוש שלנו
היא שמגיל צעיר אנחנו מאמינים
שיש לו מהות ייחודית.
פסיכולוגים המחישו זאת ע״י שימוש באשליה
כדי לשכנע בני שלוש עד שש
שהם בנו מכונת שכפול,
מכשיר שיכול ליצור שכפול מושלם של כל פריט.
כשהציעו להם בחירה בין הצעצוע האהוב עליהם
או העתק שנראה זהה,
רוב הילדים העדיפו את המקור.
למעשה, הם הרבה פעמים נחרדו
מהרעיון של לקחת הביתה העתק.
אופן החשיבה הקסום הזה על עצמים
זה לא משהו שעובר בחלוף השנים.
זה דווקא ממשיך לבגרות
ואף משתכלל.
לדוגמה, חשבו על הערך העצום
שאנחנו נותנים לעצמים
שהיו בבעלותם של סלבריטאים.
זה כאילו הקונה מאמין שהעצם שרכש
איך שהוא ספג את האיכויות
של הבעלים הסלבריטאי הקודם שלו.
מסיבות דומות, רבים מאיתנו לא רוצים
להפרד מהירושות המשפחתיות שלנו
שעוזרות לנו להרגיש מחוברים
לאהובינו שכבר לא בחיים.
האמונות האלו יכולות אפילו לשנות
את תפיסתנו לגבי העולם הפיזי
ולשנות את יכולותינו האתלטיות.
למשתתפים במחקר שהתרחש לאחרונה
נאמר שהם משתמשים במחבט גולף
שפעם היה שייך לאלוף בן קרטיס.
במהלך הניסוי,
החור נתפס בעינהם כרחב יותר בסנטימטר
מהגודל שהעריכו המשתתפים בקבוצת הבקרה
בה השתמשו במחבט רגיל,
והם הכניסו מעט יותר כדורים.
למרות שרגש הבעלות מופיע מוקדם בחיים,
התרבות גם משחקת תפקיד.
לדוגמה, התגלה לאחרונה
שאנשי ההאדזה של צפון טנזניה
שהיו מבודדים מהתרבות המודרנית
לא הציגו את אפקט הבעלות.
כנראה שזה בגלל שהם חיים
בחברה שדוגלת בשוויון זכויות
ובה כמעט הכל שיתופי.
בצד השני של הקיצוניות, לפעמים החיבור שלנו
לחפצים שבבעלותינו יכול ללכת רחוק מדי.
חלק המסיבה להפרעת אגירה
היא תחושה מוגזמת של אחריות
והגנה כלפי רכוש עצמי.
לכן אנשים עם הפרעה זו
מתקשים מאוד להשליך חפצים לפח.
מה שנותר להבין כיום
הוא איך טבע יחסינו עם החפצים שבבעלותנו
ישתנה עם התפתחותה
של הטכנולוגיות הדיגיטליות.
הרבה חזו את סוף עידן
הספרים והמוזיקה החמריים,
אבל בינתיים, לפחות, זה עדיין לא קורה.
אולי זה תמיד יביא לנו סיפוק מיוחד,
להחזיק עצם בידינו ולקרוא לו שלנו.