היום, אני עומד לדבר על כעס.

כשהייתי בן 11,

ראיתי כמה מחברי עוזבים את בית הספר

מפני שהוריהם לא יכלו
להרשות לעצמם ספרי לימוד

זה הכעיס אותי.

כשהייתי בן 27,

שמעתי את התחינה של אב עבד נואש

שביתו עמדה להמכר לבית בושת

זה הכעיס אותי.

בגיל 50,

שוכב ברחוב בשלולית דם,

יחד עם בני,

זה הכעיס אותי.

חברי היקרים, במשך מאות
לימדו אותנו שכעס הוא רע.

ההורים שלנו, מורים, כמרים --

כולם לימדו אותנו איך
לשלוט ולהדחיק את הכעס שלנו.

אבל אני שואל למה?

למה אנחנו לא יכולים להמיר
את הכעס שלנו לטובת הכלל?

למה אנחנו לא יכולים
להשתמש בכעס שלנו

כדי להתמודד ולשנות את הרוע בעולם?

זה מה שניסיתי לעשות.

חברים,

רוב הרעיונות הכי טובים הגיעו אלי מתוך כעס.

כמו כשהייתי בן 35 וישבתי בכלא קטן ונעול.

כל הלילה, כעסתי.

אבל הוא הביא לחיים את הרעיון החדש.

אבל אני אגיע לזה אחר כך.

תנו לי להתחיל עם הסיפור
של איך קיבלתי שם לעצמי.

הייתי מעריץ גדול
של מהאטמה גאנדי מאז ילדותי.

גאנדי נלחם והוביל בתנועת החירות של הודו.

אבל יותר חשוב,

הוא לימד אותנו איך להתייחס
לחלקים הכי פגיעים,

האנשים הכי מקופחים, עם הגינות וכבוד.

וכך, כשהודו חגגה

את יובל המאה של מאהטמה גאנדי ב 1969...

באותו זמן הייתי בן 15 --

רעיון עלה בראשי.

למה אנחנו לא יכולים לחגוג אותו אחרת?

ידעתי, כמו שאולי רבים מכם אולי יודעים,

שבהודו, מספר גדול של אנשים
נולדים במגזר הנמוך של הקאסטות.

ומתייחסים אליהם כבלתי ניתנים לנגיעה.

אלה האנשים --

תשכחו מלאפשר להם ללכת למקדשים,

הם לא יכולים אפילו ללכת
לבתים ולחנויות של המעמדות הגבוהים יותר.

אז מאוד התרשמתי מהמנהיגים בעירי

שדיברו נגד מערכת הקאסטות
וחוסר יכולת הנגיעה

ודיבור על רעיונות של גאנדי.

אז בהשראת זה, חשבתי, בואו ניתן דוגמה

על ידי הזמנת האנשים האלה
לאכול אוכל שבושל והוגש

על ידי קהילת הבלתי ניתנים לנגיעה.

הלכתי לכמה קאסטות נמוכות,
שנקראים בלתי ניתנים לנגיעה

ניסיתי לשכנע אותם, אבל הם לא
יכלו להעלות את זה על הדעת.

הם אמרו לי, "לא, לא. זה לא אפשרי.
זה מעולם לא קרה."

ואמרתי, "הביטו במנהיגים האלה,

הם כל כך גדולים, הם נגד בלתי נגיעה.

הם יגיעו. אם אף אחד לא יגיע,
אנחנו יכולים להוות דוגמה."

האנשים חשבו שאני יותר מדי נאיבי.

לבסוף, הם שוכנעו.

חברי ואני לקחנו את האופניים שלנו
והזמנו מנהיגים פוליטיים.

וכל כך התלהבתי, די הועצמתי

לראות שכל אחד מהם הסכים לבוא.

חשבתי, "רעיון מעולה.
אנחנו יכולים לתת דוגמה.

אנחנו יכולים להביא שינוי לחברה."

היום הגיע.

כל הבלתי ניתנים לנגיעה,
שלוש נשים ושני גברים,

הם הסכימו לבוא.

אני זוכר שהם התשמשו במיטב בגדייהם.

הם הביאו כלים חדשים.

הם עשו מקלחת מאות פעמים

מפני שזה היה בלתי מתקבל על הדעת
שהם יעשו את זה.

זה היה רגע של שינוי.

הם התאספו, האוכל בושל.

השעה היתה 7.

עד 8 המשכנו לחכות.

מפני שזה לא נדיר שהמנהיגים מאחרים,

כשעה בערך.

אז אחרי 8, לקחנו את האופניים שלנו
והלכנו לבתי המנהיגים האלה,

רק כדי להזכיר להם.

אשתו של אחד המנהיגים אמרה לי,

"מצטערת, יש לו כאבי ראש,
אולי הוא לא יכול לבוא."

הלכתי למנהיג אחר

ואשתו אמרה לי, "אוקיי, אתם תלכו,
הוא בהחלט יצטרף."

אז, חשבתי שארוחת הערב תתקיים,

למרות שלא בקנה מידה גדול.

חזרתי למקום, שהיה פארק מהאטמה גנדי החדש.

זה היה 10.

אף אחד מהמנהיגים לא הגיע.

זה הכעיס אותי.

עמדתי, נשענתי על פסל מהטמה גנדי.

הייתי מרוקן רגשית, די תשוש.

אז ישבתי במקום בו האוכל היה מונח.

שמרתי על הרגשות עצורים.

אבל אז, כשלקחתי את הביס הראשון,

פרצתי בבכי.

ופתאום הרגשתי יד על כתפי.

וזה היה מגע מרפא, אמהי
של אישה בלתי ניתנת לנגיעה.

והיא אמרה לי, "קאלש, למה אתה בוכה?

עשית את החלק שלך.

אכלת את האוכל שבושל
על ידי בלתי ניתנים לנגיעה,

מה שמעולם לא קרה לזכרוננו."

היא אמרה, "אתם ניצחתם היום."

וחברי, היא צדקה.

חזרתי הביתה, מעט אחרי חצות,

המום לראות כמה זקני חברי קאסטות גבוהות

שישבו בחצרי.

ראיתי שאמי ואישה מבוגרת בכו

והם הפצירו בזקנים האלה

מפני שהם איימו להוציא
את כל המשפחה שלי מהקאסטה.

ואתם יודעים, גרוש המשפחה
הוא העונש החברתי הכי גדול

שמישהו יכול לחשוב עליו.

איכשהו הם הסכימו להעניש רק אותי,
והעונש היה טהור.

זה אמר שהייתי צריך ללכת
כמעט 1000 קילומטר מעיר הולדתי

לנהר הגנגס לעשות טבילה קדושה.

ואחרי זה, אני צריך לארגן
משתה לכהנים, 101 כהנים,

לרחוץ את רגליהם ולשתות את המים האלה.

זו היתה שטות מוחלטת,

וסרבתי לקבל את העונש.

איך הם הענישו אותי?

נאסר עלי להכנס למטבח שלי ולחדר האוכל שלי,

הסכום שלי הופרד.

אבל הלילה בו כעסתי,
הם רצו להוציא אותי מהקאסטה.

אבל החלטתי לגרש את כל מערכת הקאסטות.

(מחיאות כפיים)

וזה היה אפשרי מפני שההתחלה היתה

לשנות את שם המשפחה,

מפני שבהודו, רוב שמות המשפחה
הם שמות קאסטות.

אז החלטתי לוותר על שמי.

ואז, מאוחר יותר,
נתתי לעצמי שם חדש: סטיארטי,

שמשמעו, "מחפש האמת."

(מחיאות כפיים)

וזו היתה ההתחלה של כעס השינויי שלי.

חברים, אולי אחד מכם יכול להגיד לי,

מה עשיתי לפני שהפכתי
לאקטיביסט זכויות ילדים?

האם מישהו יודע?

לא.

הייתי מהנדס, מהנדס חשמל.

ואז למדתי איך האנרגיה

של אש בוערת, פחם,

הפיצוץ האטומי בתוך התאים,

זרמי נהר שוצפים,

רוחות חזקות,

יכולים להיות מומרים
לאור ולחיים של מליונים.

למדתי גם איך הסוג הכי פחות נשלט של אנרגיה

יכול להרתם לטוב ולהפוך
את החברה לטובה יותר.

אז אני אחזור לסיפור בו נתפשתי בכלא:

מאוד שמחתי לשחרר תריסר ילדים מעבדות,

ולהחזיר אותם להורייהם.

אני לא יכול להסביר
את שמחתי כשאני משחרר ילד לחופשי.

הייתי כל כך שמח.

אבל כשחיכיתי לרכבת שלי
לחזור לעירי, דלהי,

ראיתי שעשרות ילדים מגיעים;

הם נסחרו על ידי מישהו.

עצרתי אותם, את האנשים האלה.

התלוננתי למשטרה.

אז השוטר, במקום לעזור לי,

הם זרקו אותי לתא קטן,
זעיר, כמו חייה.

וזה היה לילה של כעס

כשאחד הרעיונות הגדולים
והמבריקים ביותר נולד.

חשבתי שאם אמשיך לשחרר
10 ילדים, ו 50 נוספים יצטרפו,

זה לא יגמר.

והאמנתי בכוח של הצרכנים,

ותנו לי להגיד לכם שזו היתה הפעם הראשונה

ששוגר קמפיין על ידי או מישהו אחר בעולם,

לחנך ולגרום לרגישות של הצרכנים

ליצור דרישה לשטיחים נטולי עבודת ילדים.

באירופה ואמריקה, הצלחנו.

וזה גרם לירידה בעבודת ילדים

במדינות דרום אסיאתיות ב 80 אחוז.

(מחיאות כפיים)

לא רק זה, אלא שהכוח הצרכני
בפעם הראשונה אי פעם, קמפיין צרכני

צמח במדינות אחרות ותעשיות אחרות,

אולי שוקולד, אולי בגדים,
אולי נעליים -- זה הגיע מעבר.

הכעס שלי בגיל 11,

כשהבנתי כמה חשוב החינוך לכל ילד,

קיבלתי רעיון לאסוף ספרים משומשים
ולעזור לילדים הכי עניים.

יצרתי בנק ספרים בגיל 11.

אבל לא עצרתי.

מאוחר יותר, הקמתי במשותף

את קמפיין החברה האזרחי הכי גדול לחינוך

שהוא קמפיין גלובלי לחינוך.

שעזר לשנות את כל החשיבה כלפי חינוך

מהחשיבה הצדקתית לחשיבה על זכויות האזרח,

וזה עזר להפחתה של ילדים מחוץ לבית הספר

לחצי ב 15 השנים האחרונות.

(מחיאות כפיים)

הכעס שלי בגיל 27,

לשחרר את הילדה הזו שעמדה להמכר לבית בושת,

נתן לי רעיון

לעבור לאסטרטגיה חדשה של פשיטה והצלה,

לשחרר ילדים מעבדות.

ואני כל כך בר מזל וגאה להגיד
שזה לא היה אחד או 10 או 20,

אלא ששותפי ואני היינו מסוגלים
לשחרר פיזית 83,000 ילדים עבדים

ולהחזיר אותם למשפחותיהם ולאמהותיהם.

(מחיאות כפיים)

ידעתי שאנחנו צריכים מדיניות גלובלית.

ארגנו צעדות עולמיות נגד עבודת ילדים

וגם זה הוביל לוועידה בין לאומית חדשה

כדי להגן על הילדים שנמצאים
במצב הגרוע ביותר.

והתוצאות המוחשיות היו
שמספר הילדים העובדים בעולם

ירד בשליש ב 15 השנים האחרונות.

(מחיאות כפיים)

אז, בכל מקרה,

זה התחיל מכעס,

שהפך לרעיון,

ולפעולה.

אז כעס, מה הלאה?

רעיון, ו --

קהל: פעולה

קאלש סטיארטי, כעס, רעיון,
פעולה. מה שניסיתי לעשות.

כעס הוא כוח, כעס הוא אנרגיה,

וחוק הטבע הוא שאנרגיה

לעולם לא יכולה להווצר או להעלם,
לעולם לא יכולה להיות מושמדת.

אז למה האנרגיה של כעס
לא יכולה להיות מתורגמת ונרתמת

כדי ליצור עולם טוב ויפה יותר,
עולם צודק ושוויוני יותר?

כעס נמצא בתוך כל אחד מאיתנו.

ואני אחלוק סוד לכמה שניות:

שאם אנחנו מוגבלים בקליפות הצרות של האגו,

והמעגלים של האנוכיות,

אז הכעס יהפוך לשנאה, אלימות, נקמה, הרס.

אבל אם אנחנו מסוגלים לשבור את המעגלים,

אז אותו כעס יכול להפוך לכוח אדיר,

אנחנו יכולים לשבור את המעגלים
על ידי שימוש בחמלה המובנית שלנו

ולהתחבר לעולם דרך חמלה
כדי לעשות את העולם טוב יותר.

אותו כעס יכול לההפך לזה.

אז חברים יקרים, אחיות ואחים,
שוב, כחתן פרס נובל,

אני מפציר בכם לכעוס.

אני מפציר בכם לכעוס.

והכי כועס ביניינו

הוא זה שיכול להפוך את הכעס לרעיון ופעולה.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

כריס אנדרסון: במשך שנים רבות,
היית השראה לאחרים.

מי או מה היו השראה בשבילך ולמה?

ק.ס: שאלה טובה.

כריס, תן לי לספר לך, וזו האמת,

כל פעם ששחררתי ילד,

הילד שאיבד כל תקווה
שהוא אי פעם יחזור לאימו,

החיוך הראשון של חופש,

והאם שאיבדה כל תקווה

שהבן או הבת יוכלו אי פעם
לחזור ולשבת בחיקן,

הם הופכים לכל כך אמוציונלים

והדמעה הראשונה של אושר מתגלגלת במורד הלחי,

אני רואה ניצוץ של אלוהים בזה --
זו ההשראה הכי גדולה שלי.

ואני כל כך בר מזל שלא פעם אחת,
כמו שאמרתי לפני כן, אלא אלפי פעמים,

הייתי מסוגל לחזות באלוהים שלי
בפני הילדים האלה

והם ההשראה הגדולה ביותר שלי.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)