אתחיל בזה.

זהו שלט הכתוב בכתב-יד

שהוצג במאפייה שכונתית

בשכונתי הישנה בברוקלין לפני כמה שנים.

במאפייה היתה מכונה

שיכלה להדפיס על גבי ציפויי סוכר.

ילדים היו מביאים ציורים

כדי שהמכונה תדפיס על גבי ציפוי הסוכר

של עוגת יום ההולדת שלהם.

אבל לרוע המזל, אחד הדברים שהילדים אהבו לצייר

היה דמויות מסרטים מצויירים.

הם אהבו לצייר את

בת-הים הקטנה, הדרדסים ומיקי מאוס.

אבל התברר שזה לא חוקי

להדפיס ציור של מיקי מאוס שילד צייר,

על ציפוי עוגה העשוי מסוכר.

זו הפרת זכויות יוצרים.

הפיקוח על הפרת זכויות יוצרים

בגלל עוגות יום הולדת

הפך להיות כזה מטרד

שהמאפייה אמרה עד כאן,

"אני יוצאת מהמשחק.

אם אתה רק חובב,

אין לך יותר גישה למכונה שלנו.

אם אתה רוצה להדפיס על עוגת יום הולדת,

עליך להשתמש באחת מהדמויות המוכנות-מראש שלנו --

אך ורק עבור מקצוענים."

כיום שני חוקים נמצאים בחקיקה בקונגרס (האמריקאי).

אחד נקרא SOPA והאחר PIPA.

SOPA זה חוק למניעת פירטיות ברשת.

היוזם של החוק הוא הסנאט.

PIPA הוא קיצור של PROTECTIP,

שהוא עצמו קיצור של

מניעת איום של גניבות ברשת

על יצירתיות כלכלית ומניעת

גניבה של זכויות קניין רוחניות --

בגלל שלעוזרי חברי הקונגרס שהגו

את החוקים יש המון זמן פנוי.

מה ש-SOPA ו-PIPA

רוצים להשיג זה הדבר הבא.

הם רוצים להעלות את מחיר

הציות לחוק זכויות יוצרים לרמה

שאנשים פשוט יוותרו על כל הנושא

של להציע אפשרות כזו לכל חובבן.

הדרך שלהם לעשות זאת

היא לזהות אתרים שמפרים

באופן מסיבי זכויות יוצרים --

אף על-פי שלא מסבירים בחוקים

כיצד יזוהו אתרים הללו --

והם רוצים להסירם מתוך רשימת כתובות האתרים.

הם רוצים למחוק אותם מתוך רשימת הכתובות.

אבל רשימת כתובות האתרים

היא משהו שהופכת כתובות קריאות, כמו Google.com,

למין כתובות

המתאימות למחשבים --

74.125.226.212

עכשיו, הבעיה היא עם מודל צנזורה כזה,

של זיהוי האתר

ואז לנסות להסירו מרשימת כתובות האתרים,

שזה לא יעבוד.

אתם עשויים לחשוב שזה מכשול גדול בפני החוק,

אבל את הקונגרס זה לא מטריד יותר מדי.

הסיבה שזה לא יעבוד

היא שעדיין יהיה ניתן להקליד 74.125.226.212 בדפדפן

או להפוך אותו לקישור רגיל

וכך עדיין ניתן יהיה להגיע לגוגל.

לכן הפיקוח עצמו

סביב ביצוע העבירה

הופך להיות האיום האמיתי הנובע מהחוק.

כדי להבין איך הקונגרס בכלל חשב לחוקק חוק שכזה

שלא ישיג את מטרותיו המוצהרות,

אבל ייצור המון תופעות לוואי מזיקות,

צריך להכיר קצת את סיפור הרקע.

סיפור הרקע הוא כזה:

SOPA ו-PIPA, בתור חקיקה,

נוסחו בעיקר על-ידי גופי תקשורת

שקמו במאה ה-20.

המאה ה-20 היתה תקופה נהדרת עבור גוף תקשורת,

כי מה שפעל לטובתם היתה הנדירות.

אם הגוף הפיק תוכנית טלוויזיה,

התוכנית לא היתה צריכה להיות יותר טובה מכל תוכניות הטלווזיה שנעשו אי-פעם;

היה עליה להיות טובה יותר

רק מאותן שתי תוכניות

שהיו משודרות באותו זמן --

שזה סף מאוד נמוך

לקושי שבתחרות.

המשמעות של זה היא

שאם שידרת תוכן ממוצע,

זכית בחינם בשליש מהקהל האמריקאי --

עשרות מיליוני משתמשים,

פשוט תמורת עשיית משהו

לא מאוד נורא.

זה כמו רישיון להדפסת כסף

וחבית חינם של דיו.

אבל הטכנולוגיה נעה קדימה, כפי שטכנולוגיה מטבעה עושה.

ולאט, לאט, בסוף המאה ה-20,

הנדירות החלה להתפוגג --

ואיני מתכוון בשל טכנולוגיה דיגיטלית,

אלא טכנולוגיה אנלוגית.

קלטות, מכשירי וידאו,

אפילו מכונת הצילום הצנועה,

יצרו עבורנו הזדמנויות חדשות

שגרמו לנו לנהוג באופנים

שהדהימו את עולם התקשורת.

כי התברר שאנחנו,

איננו באמת פדלאות כורסא.

איננו אוהבים רק לצרוך.

אנו כן אוהבים לצרוך,

אבל בכל פעם שאמצעים חדשים כאלה הופיעו,

התברר שאנו גם אוהבים ליצור

ואוהבים לשתף.

וזה הבהיל את עולם התקשורת --

בכל פעם כזו זה הבהיל אותם.

ג'ק ואלנטי, שהיה השתדלן הראשי

מטעם איגוד הסרטים של ארה"ב,

השווה פעם את אכזריותה של קלטת וידאו

לג'ק המרטש

ואת הוליווד המסכנה וחסרת הישע

לאישה בודדה בבית.

זו היתה רמת הרטוריקה.

לכן תעשיית התקשורת

התחננה, התעקשה, דרשה

שהקונגרס יעשה משהו.

ואכן הקונגרס עשה משהו.

בתחילת שנות ה-90,

הקונגרס העביר חוק ששינה הכל.

אותו חוק כונה "חוק הקלטות אודיו ביתיות"

של 1992.

מה שחוק ה"הקלטות אודיו ביתיות" של 1992 אמר,

תראו, אם אנשים מקליטים מוזיקה מרדיו

ואז יוצרים קלטות מעורבות עבור חבריהם,

זה לא עבירה. זה בסדר.

הקלטה ורמיקס

ושיתוף עם חבריכם זה בסדר.

אבל אם מייצרים כמות גדולה של עותקים

באיכות גבוהה ומוכרים אותם, זה לא בסדר.

אבל עסקי ההקלטות,

אין בעיה, שימשיכו.

והם חשבו שהם הבהירו את הסוגיה,

כי הם יצרו הבחנה ברורה

בין העתקה חוקית ובלתי-חוקית.

אבל לא זה מה שגופי התקשורת רצו.

הם רצו שהקונגרס

ישים סוף להקלטות, נקודה.

לכן כאשר ה"חוק הקלטות אודיו ביתיות" של 1992 עבר,

גופי התקשורת ויתרו על הרעיון

של הבחנה בין העתקה חוקית לבלתי-חוקית

מכיוון שזה היה ברור

שאם הקונגרס פועל במסגרתו,

הם עלולים בעצם להרחיב את זכות האזרחים לקחת חלק

בסביבת התקשורת הפרטית שלנו.

אז הם עברו לתוכנית ב'.

לקח להם זמן לנסח תוכנית ב'.

תוכנית ב' נחשפה בצורתה הראשונה והמנופחת

ב-1998 --

משהו שכונה "חוק זכויות יוצרים של המילניום הדיגיטלי".

זו היתה חתיכת חקיקה מסובכת, המון דברים משתנים.

אבל הדגש העיקרי של חוק ה-DMCA

היה שזה חוקי למכור

חומר דיגיטלי שלא ניתן להעתיקו --

אלא שאין דבר כזה חומר דיגיטלי שלא ניתן להעתיקו.

זה יהיה, על-פי אימרתו הידועה של אד פלטון,

"כמו לגעת במים

שאינם רטובים."

ביטים ניתן להעתיק. זה מה שמחשבים עושים.

זו תוצאת לוואי של פעולתם הרגילה.

לכן כדי לזייף את היכולת

למכור ביטים שלא ניתן להעתיקם,

ה-DMCA גם עשה לחוקי

לאלץ אותנו להשתמש במערכות

המבטלות את פונקציית ההעתקה של המכשירים שלנו.

כל נגן DVD וכל קונסולת משחקים

וטלוויזיה ומחשב שהבאנו הביתה --

לא משנה מה חשבנו שמקבלים כאשר קנינו אותם --

ניתנים לקלקול על-ידי תעשיית התוכן,

אם ברצונם לקבוע זאת כתנאי למכירת התוכן לנו.

וכדי לוודא שלא מגלים, או לא פועלים כנגד כוונתם

על-ידי הגדרת המכשירים בתור מכשירי חישוב

המיועדים למטרות כלשהן,

הם גם הפכו לבלתי-חוקי

לנסות ולהגדיר מחדש את

יכולות השיעתוק של אותו תוכן.

ה-DMCA מהווה ציון-דרך לרגע

בו תעשיית התקשורת

ויתרה על מערכת החוקים

שנועדה להבדיל בין העתקה חוקית לבלתי-חוקית

ופשוט ניסתה למנוע העתקות

בעזרת אמצעים טכנולוגיים.

ל-DMCA היו, וממשיכות להיות, המון השפעות מורכבות,

אבל בתחום אחד שזה הגבלת השיתופיות,

לרוב הוא לא היה אפקטיבי.

והסיבה שזה לא עבד

היא שהאינטרנט התברר כהרבה יותר

פופולרי ועוצמתי מהצפוי.

קלטות שירים מעורבים, פרסומי מעריצים,

הם כלא-כלום בהשוואה למה שרואים

היום באינטרנט.

אנו חיים בעולם

בו רוב אזרחי ארה"ב

מעל גיל 12

משתפים אחרים בכל מיני דברים.

אנו חולקים דברים כתובים, תמונות,

אודיו, וידאו.

חלק מהחומרים שאנו חולקים הם כאלה שיצרנו בעצמנו.

חלק אחר זה חומרים שאנו מצאנו.

חלק נוסף ממה שאנו משתפים

זה חומר שיצרנו בעצמנו ממה שמצאנו,

וכל זה מעורר חלחלה בתעשיה הזאת.

לכן PIPA ו-SOPA

הם סיבוב שני.

אבל איפה ה-DMCA היה פולשני --

אנו רוצים לפלוש לתוך המחשב שלך,

רוצים לפלוש לתוך הטלוויזיה שלך, לתוך מכונת המשחקים שלך,

ולמנוע מהם לעשות את מה

שאמרו לך בחנות שהם עושים --

PIPA ו-SOPA הולכים עד הסוף

באומרם שהם רוצים להגיע לכל מקום בעולם

ולפקח על תוכן.

המנגנון להשיג זאת

הוא שצריך לסלק כל דבר

המצביע על כתובות ה-IP הללו.

צריך לסלק אותם ממנועי חיפוש,

לסלק אותם מרשימות מקוונות,

לסלק אותם מרשימות משתמשים.

ומאחר ויצרני התוכן הגדולים ביותר ברשת

הם לא גוגל ויאהו,

אלא אנחנו,

אנחנו הם אלה הנמצאים תחת פיקוח.

כי בסופו של דבר,

האיום הממשי

על אכיפת PIPA ו-SOPA

היא יכולתנו לשתף זה את זה.

לכן מה ש-PIPA ו-SOPA מסכנים היא

התפיסה המשפטית בת מאות השנים האומרת

שאדם חף-מפשע עד להוכחת אשמתו,

והופכים אותה על פניה --

אשם עד להוכחת חפותו.

אסור לך לשתף

עד שתוכיח לנו

שאינך משתף משהו

שאנו לא רוצים.

פתאום נטל ההוכחה של חוקי לעומת לא-חוקי

נופל באופן מוחלט עלינו

ועל הגורמים

העשויים להציע לנו אפשרויות חדשות.

ואם זה עולה רק 10 סנט

כדי לפקח על משתמש אחד,

זה ימוטט את אותו גורם

המשרת מאות מיליוני משתמשים.

כך שזה סוג האינטרנט המתרוצץ במוחם.

דמיינו ששלט זה יימצא בכל מקום --

אלא שלא כתוב עליו מאפייה,

אלא יוטיוב

ופייסבוק וטוויטר.

תחשבו שכתוב עליו TED,

מאחר ולא ניתן לפקח על התגובות

בשום עלות סבירה.

ההשפעה האמיתית של SOPA ו-PIPA

תהיה אחרת ממה שהתכוונו לו.

האיום, למעשה,

הוא בהיפוך נטל ההוכחה,

כאשר לפתע,

כל מי שרוצה לנצל את החופש

ליצור,להפיק, או לשתף,

יתיחסו אליו בכל רגע נתון בתור נוכל.

והאנשים המעניקים לנו את היכולות הללו --

היוטיובים, הפייסבוקים, הטוויטרים וה-TEDים --

יהיו חייבים

לפקח עלינו,

או שיסתכנו באשמה של סיוע לדבר-עבירה.

יש שני דברים שאנו יכולים לעשות

כדי לסייע לעצירת כל זה --

אחד פשוט ואחד מורכב,

אחד קל ואחד קשה.

הדבר הפשוט והקל הוא זה:

מי שאזרח ארה"ב,

שיתקשר לנציגו בבית נבחרים, לסנטור שלו.

כאשר בודקים אלו אנשים

חתמו על SOPA,

אנשים שחתמו PIPA,

רואים שבמצטבר הם קיבלו

מיליוני דולרים

מתעשיית התקשורת הממוסדת.

לכם אין מיליוני דולרים,

אך אתם יכולים להתקשר לנציגכם,

ואתם יכולים להזכיר להם שיש לכם זכות הצבעה,

ואתם יכולים לבקש שלא יתיחסו אליכם כמו אל גנבים,

ואתם יכולים לומר שהייתם מעדיפים

שלא יהרסו את האינטרנט.

ומי שאינו אזרח ארה"ב,

יכול להתקשר לאזרחים אמריקאיים שהוא מכיר

ולהמריצם לעשות את הנ"ל.

כי זה נראה אולי כבעיה לאומית,

אבל זה לא.

תעשיה זו לא תסתפק רק

בהריסת האינטרנט של האמריקאים.

אם הם יהרסו אותו, הם יהרסו אותו לכולם.

כל זה הוא הדבר הקל.

זה עדיין פשוט.

הדבר היותר מסובך הוא זה:

היכונו, כי יש להם עוד דברים בקנה.

SOPA זו רק גירסה שונה של COICA,

שהוצע בשנה שעברה ולא עבר.

וכל זה הולך אחורה

לכישלון של DMCA

לאסור שיתוף מהפן הטכני שלו.

ה-DMCA חוזר אחורה אל "חוק הקלטות אודיו ביתיות",

שהבהיל את התעשיה הזו.

כי כל העניין של צורת החשיבה

שמישהו עכשיו עובר על החוק ואז לאסוף נגדו

ראיות כדי להוכיח זאת,

מתברר שכל זה באמת לא נוח.

"היינו מעדיפים לא לעשות זאת",

אומרים בתעשיית התוכן.

ומה שהם רוצים שהם לא יצטרכו לעשות זאת.

הם לא רוצים הבחנות משפטיות

בין שיתוף חוקי ללא-חוקי.

הם פשוט רוצים שהשיתוף ייעלם.

PIPA ו-SOPA אינם החריג, הם לא סטיית תקן,

הם אינם מאורעות.

הם הסיבוב הנוסף של בורג מסויים זה,

אשר נמצא בפעולה כבר 20 שנה.

אם נצליח להביס את אלה, כפי שאני מקוה,

יבואו עוד.

כי עד שנצליח לשכנע את הקונגרס

שהדרך להתמודד עם הפרות זכויות יוצרים

היא הדרך בה התמודדו עם הבעיה עם נפסטר, עם יוטיוב,

שהיא לערוך משפט עם כל הראיות הקיימות,

בירור העובדות ומציאת פיתרונות

כפי שמקובל בחברות דמוקרטיות.

זוהי הדרך לטפל בזה.

ובינתיים,

מה שקשה לעשות זה להיות מוכן.

כי זהו המסר האמיתי העולה מתוך PIPA ו-SOPA.

טיים וורנר קרא לדגל

ועכשיו הם רוצים את כולנו על הספה,

רק צורכים --

לא יוצרים, לא משתפים --

ועלינו לומר, "לא".

תודה.

(מחיאות כפיים)