[רוברט מנגולד: סול לויט ו MoMA]
[קולות של ציפורים מצייצות]
היה איזור מרוצף בחוץ, מאחורי האסם, לא יודע למה הוא היה שם.
היו שלושה ריבועי בטון גדולים שיצרו איזור מרוצף.
בכל פעם שעברתי ליד זה בשעות הבוקר או הערב, חשבתי,
"זה יהיה מקום מצוין לאחת מקוביות הבטון של סול".
אז הראיתי לו תמונות של זה, והחלפנו בינינו עבור ציור גדול.
סול למעשה היה החבר הכי טוב שלי לאורך השנים.
היינו חברים במשך שנים, שנים על שנים.
נפגשנו ב- MoMA כשהיינו שומרים שם בשנות ה-60 המוקדמות.
לא מעט אנשים עבדו שם באותו זמן, כולל ריימן,
ופלווין.. למרות שפלווין לא היה שם כשהייתי שם.
כל הכבוד ל-MoMA שהעסיק משוררים, ציירים
וסופרים שונים כשומרים.
זו היתה עבודה טובה - המוזיאון נפתח ב- 11 ונסגר ב- 5-
אז זה היה לא רע. [צוחק]
היה זה שכר האיגוד, וכולם נהנו מזה.
אמנם קבלת משימות שונות-
לפעמים קומה אחת, וקומה אחרת ביום אחר, אבל...
לבוא כל יום ולהיות חלק מאוסף, זה היה נהדר.
צריך לעמוד ולהסתכל על האנשים שמסתכלים על האמנות, ולהתבונן באמנות.
אני זוכר שהלכתי וראיתי ציורים נהדרים - ציורי עכשווי -
ומיהרתי להגיע הביתה להכנס לסטודיו שלי
כשזה עדיין טרי לי בראש.
בעוד העוצמה הרגשית הגבוהה, עדיין שם...
וכך יכולתי להסתכל על ציור שלי ולומר,
"יש לו את זה או לא?" [צוחק]
"יש מזה בציור?"
"אני רוצה שיהיה לו חלק מזה."
כל פעם שאני עושה ציורים חדשים - בכל פעם אני עושה עבודות חדשות-
אני חושב על כל ההקשרים התרבותיים האלה.
אתה יודע, התרבות של העם שגדלת עליו.
אמנות מזינה אמנות, באיזושהי צורה,
ואמנים מזינים אמנים.