אני רוצה לדבר איתכם על עתידה של הרפואה.
אבל לפני שאעשה זאת,
אני רוצה לדבר מעט על העבר.
עכשיו, לאורך רוב ההיסטוריה
האחרונה של הרפואה,
חשבנו על מחלות וטיפולים
במונחים של מודל פשוט ביותר.
למעשה, המודל הוא כה פשוט
שניתן לסכם אותו בשש מילים:
תחלו במחלה, קחו כדור, הירגו משהו.
עכשיו, הסיבה לדומיננטיות של המודל הזה
היא, כמובן, מהפיכת האנטיביוטיקה.
רבים מכם אולי לא יודעים זאת,
אבל במקרה, אנחנו חוגגים כרגע
את השנה המאה
להכנסתה של האנטיביוטיקה לארה"ב.
אבל מה שאתם כן יודעים
זה שכניסה זו היתה לא פחות משינוי מהיסוד.
כאן היה לכם כימיקל, או מהעולם הטבעי
או מיוצר במעבדה באופן מלאכותי,
והוא יזרום דרך גופכם,
הוא ימצא את המטרה שלו,
יינעל על המטרה שלו --
מיקרוב או חלקיק של מיקרוב --
ואז הוא יכבה מנעול ומפתח
ביעילות נהדרת, בייחודיות נהדרת.
ואתם תיקחו מחלה שבעבר היתה קטלנית, הורגת -
דלקת ריאות, עגבת, שחפת --
ותהפכו אותה למחלה ממנה ניתן להחלים,
בה אפשר לטפל.
חטפתם דלקת ריאות,
אתם לוקחים פניצילין,
אתם הורגים את החיידק
ואתם מרפאים את המחלה.
כל-כך מפתה היה הרעיון הזה,
כל כך חזקה, המטאפורה של מפתח ומנעול
ולהרוג משהו,
שזה ממש שטף את עולם הביולוגיה.
זה היה שינוי שכמוהו לא נראה מעולם.
ואנחנו באמת בילינו את מאה השנים האחרונות
בנסיון לשכפל את המודל הזה שוב ושוב
במחלות לא מדבקות,
במחלות כרוניות כמו סכרת, יתר לחץ דם
ומחלות לב.
וזה עבד, אבל זה עבד רק חלקית.
הרשו לי להראות לכם.
אתם יודעים, אם תיקחו את כל היקום
של כל התגובות הכימיות בתוך הגוף האנושי,
כל תגובה כימית לה גופכם מסוגל,
רוב האנשים יחשבו שהמספר
הוא בסדר גודל של מיליון.
בוא נקרא לו מיליון.
ועכשיו תשאלו את השאלה,
לאיזה כמות או לאיזה חלק מהתגובות
בעצם ניתן לכוון
עם כל ספריית התרופות של הכימיה הרפואית?
המספר הוא 250.
כל השאר זה אפילה כימית.
במילים אחרות, ל-0.025 אחוזים
מכל התגובות הכימיות שבגופכם
ניתן לכוון
על ידי מנגנון המנעול והמפתח הזה.
אתם יודעים, אם תחשבו
על הפיסיולוגיה האנושית
כעל רשת טלפונים רחבה וגלובלית
עם נקודות קישור שמגיבות אחת לשנייה,
וחלקים שמגיבים אחד לשני,
אז כל הרפואה הכימית שלנו
עובדת על פינה קטנטנה
בקצה, הקצה הרחוק, של הרשת הזו.
זה כאילו כל כימיית התרופות
היא אלחוטן בוויצ'יטה, קנזס,
שמתעסק בערך ב-10 או 15 קווי טלפון.
אז מה אנחנו עושים לגבי הרעיון הזה?
מה אם נסדר מחדש את הגישה הזו?
למעשה, מתברר שהעולם הטבעי
נותן לנו מושג לגבי איך ניתן לחשוב על מחלות
בדרך שונה באופן די קיצוני,
מאשר מחלה, תרופה, מטרה.
למעשה, העולם הטבעי מאורגן
באופן היררכי כלפי מעלה,
לא למטה, אלא למעלה,
ואנחנו מתחילים עם יחידה בעלת וויסות עצמי,
חצי-אוטונומית, שנקראית תא.
היחידות בעלות הוויסות העצמי,
החצי-אוטונומיות הללו
מובילות ליחידות בעלות וויסות עצמי,
חצי-אוטונומיות, שנקראות איברים,
ואיברים אלו מתאגדים בכדי ליצור
דברים הנקראים אנשים,
והייצורים הללו חיים, בסופו של דבר,
בסביבות חיים,
שהן בחלקן בעלות וויסות עצמי
ובחלקן חצי-אוטונומיות.
מה שנחמד בתרשים הזה,
התרשים ההיררכי הזה
שבונה כלפי מעלה במקום כלפי מטה,
זה שהוא מאפשר לנו לחשוב גם על מחלות
בדרך מעט אחרת.
קחו מחלה כמו סרטן.
מאז שנות ה-50,
ניסינו באופן די נואש ליישם את מודל המנעול
והמפתח הזה, לסרטן.
ניסינו להרוג תאים
בעזרת טיפולי כימותרפיה שונים או
בעזרת טיפולים מוכוונים,
וכמו שמרביתנו יודעים, זה עבד.
זה עבד עבור מחלות כמו לוקמיה.
זה עבד עבור זנים שונים של סרטן השד,
אבל בסופו של דבר, אתם מגיעים לתקרת היכולת
של הגישה הזו.
וזה רק ב-10 השנים האחרונות בערך
שהתחלנו לחשוב על להשתמש במערכת החיסון,
כשאנחנו זוכרים שלמעשה תא הסרטן
לא גדל בתוך ריק.
הוא בעצם גדל בתוך ייצור אנושי.
והאם תוכלו להשתמש ביכולות של היצור עצמו,
העובדה שלבני אדם יש מערכת חיסון,
בכדי לתקוף סרטן?
למעשה, זה הוביל לכמה מהתרופות החדשות
המדהימות ביותר בסרטן.
ולבסוף, ישנה הרמה של הסביבה, לא כך?
אתם יודעים, אנחנו לא חושבים על סרטן
כעל משנה סביבת חיים.
אבל הרשו לי לתת לכם דוגמה של סביבה
קרצינוגנית ביותר.
היא נקראת כלא.
קחו בדידות, קחו דיכאון, קחו מאסר,
והוסיפו לכך,
מגולגל בפיסת נייר לבנה קטנה,
את אחד הנוירוסטימולנטים היעילים ביותר
שאנחנו מכירים, שנקרא ניקוטין,
ואתם מוסיפים לזה את אחד החומרים הממכרים
ביותר שאתם מכירים,
ויש לכם סביבה פרו-קרצינוגנית.
אבל יש גם סביבות מחייה אנטי-קרצינוגניות.
ישנם נסיונות ליצור סביבות פיזיות,
לשנות את הסביבה ההורמונלית
לסרטן השד, לדוגמה.
אנחנו מנסים לשנות את הסביבה המטאבולית
לסוגים אחרים של סרטן.
או קחו מחלה אחרת, כגון דיכאון.
שוב, אם עובדים כלפי מעלה,
מאז שנות ה-60 וה-70 ניסינו, שוב באופן נואש
לכבות מולקולות שפועלות בין תאי עצב --
סרוטונין, דופמין --
וככה ניסינו לרפא דיכאון,
וזה עבד, אבל אז זה הגיע לקצה היכולת.
ועכשיו אנחנו יודעים שמה שבעצם צריך לעשות,
ככל הנראה,
זה לשנות את הפיסיולוגיה של האיבר, המוח,
לחווט אותו מחדש, לעצב אותו מחדש,
וכמובן, אנחנו מכירים מחקר אחרי מחקר שהראו
שטיפול על ידי דיבור עושה בדיוק את זה,
ומחקר אחרי מחקר שהראו שטיפול על ידי דיבור
בשילוב עם תרופות, כדורים,
הוא בעצם יותר יעיל מכל אחד מהם בנפרד.
היכולים אנו לדמיין סביבה מכילה יותר
שתשנה דיכאון?
אתם יכולים לנעול בחוץ את האותות
שמעוררים דיכאון?
שוב, נתקדם כלפי מעלה
במעלה הסולם האירגוני ההיררכי.
אולי מה שבעצם מונח כאן על כף המאזניים
היא לא התרופה עצמה אלא מטאפורה.
במקום להרוג משהו,
במקרים של המחלות הניווניות
הכרוניות הגדולות --
אי ספיקת כליות, סכרת, יתר לחץ דם,
דלקת מפרקים ניוונית --
אולי מה שאנחנו באמת צריכים לעשות זה
לשנות את המטאפורה ללגדל משהו.
ואולי זה המפתח,
לעיצוב מחדש של החשיבה שלנו על רפואה.
עכשיו, הרעיון של שינוי,
של יצירת שינוי תפיסתי, אם תרצו,
בא לדגור אצלי באופן אישי מאד
לפני כעשר שנים.
לפני כ-10 שנים --
נהגתי לרוץ במשך מרבית חיי --
יצאתי לריצה, ריצת יום שבת בבוקר,
חזרתי והתעוררתי,
ופשוט לא יכולתי לזוז.
הברך הימנית שלי הייתה נפוחה,
ויכולתם לשמוע את רעש הפצפוץ
מנבא הרעות של עצם על עצם.
ואחד היתרונות של להיות רופא
זה שאתה יכול להזמין לעצמך סריקות MRI.
והיתה לי סריקת MRI בשבוע לאחר מכן
והיא נראתה ככה.
בעיקרון, מיניסקוס הסחוס שבין העצמות
נקרע לגמרי, והעצם עצמה התרסקה.
עכשיו, אם אתם מסתכלים עליי ומשתתפים בצערי,
הרשו לי לספר לכם כמה עובדות.
אילו ביצעתי סריקת MRI של כל אדם בקהל פה,
60 אחוזים מכם היו מראים סימנים
של ניוון עצמות וניוון סחוס כגון זה.
85 אחוזים מכל הנשים יראו עד גיל 70
ניוון סחוס בינוני עד חמור.
ל-50 עד 60 אחוזים מהגברים בקהל הזה
גם יהיו את הסימנים האלה.
כך שזו מחלה מאד נפוצה.
ובכן, היתרון השני של להיות רופא
זה שאתה יכול לבצע ניסויים
על המחלות שלך עצמך.
אז לפני כ-10 שנים התחלנו,
הבאנו את ההליך הזה לתוך המעבדה,
והתחלנו לעשות ניסויים פשוטים,
מנסים לתקן את הניוון הזה באופן מכאני.
ניסינו להזריק כימיקלים לתוך
חללי הברך של חיות
בכדי לנסות ולהפוך את ניוון הסחוס,
וכסיכום קצר לתהליך מאד ארוך וכואב,
בעיקרון זה לא הביא דבר.
שום דבר לא קרה.
ואז, לפני כשבע שנים,
היה לנו תלמיד מחקר מאוסטרליה.
מה שטוב באוסטרלים
זה שהם רגילים באופן טבעי
להסתכל על העולם הפוך.
(צחוק)
אז דן הציע לי, "אתה יודע, אולי
זו לא בעיה מכאנית.
אולי זו לא בעיה כימית.
אולי זו בעיה בתאי הגזע."
במילים אחרות, היו לו שתי השערות.
מספר אחת, יש דבר כזה שנקרא תא גזע שלדי --
תא גזע שבונה את כל השלד החולייתני,
עצם, סחוס והאלמנטים הסיביים של השלד,
בדיוק כמו שיש תא גזע בדם,
בדיוק כמו שיש תא גזע במערכת העצבים.
ושתיים, שאולי הניוון והתפקוד הלקוי
של תא הגזע הזה
זה מה שגורם לדלקת פרקים ניוונית,
מחלה נפוצה ביותר.
כך שבעצם השאלה היתה, האם אנחנו חיפשנו גלולה
כשבעצם היינו צריכים לחפש תא.
אז החלפנו את המודלים שלנו,
ועכשיו התחלנו לחפש תאי גזע שלדיים.
ושוב, כדי להגיע לנקודה,
לפני חמש שנים בערך,
מצאנו את התאים הללו.
הם חיים בתוך השלד.
הנה תרשים ואח"כ תצלום אמיתי של אחד מהם.
החומר הלבן הוא עצם,
ושני העמודים האדומים הללו שאתם רואים
והתאים הצהובים
הם תאים שנוצרו מתוך תא גזע שלדי אחד --
עמודים של סחוס, עמודים של עצם
יוצאים מתא אחד.
התאים האלה מרתקים.
יש להם ארבע תכונות.
מספר אחד זה שהם חיים במקום
בו הם אמורים לחיות.
הם חיים בדיוק מתחת לפני העצם,
מתחת לסחוס.
אתם יודעים, בביולוגיה זה הכל
מיקום, מיקום, מיקום.
והם נעים לאזורים הנכונים
ויוצרים עצם וסחוס.
זה אחד.
הנה תכונה מעניינת.
אפשר להוציא אותם מהשלד החולייתני,
אפשר לגדל אותם על צלחות פטרי במעבדה,
ואז הם מתים ליצור סחוס.
זוכרים שאנחנו לא יכולים ליצור סחוס
כמה שלא נרצה?
התאים הללו מתים ליצור סחוס.
הם יוצרים עטיפות של סחוס סביב עצמם.
הם גם, מספר שלוש,
המתקנים הטובים ביותר של שברים
בהם נתקלנו מעולם.
זוהי עצם קטנה, עצם של עכבר אותה שברנו
ואז נתנו לה להחלים לבד.
תאי הגזע הללו נכנסו ותיקנו, בצהוב, העצם,
בלבן הסחוס, כמעט לגמרי.
כל כך ככה שאם אתם מסמנים אותם
בסימון פלואורוסנטי
אתם יכולים לראות אותם כמעין דבק תאי משונה
מגיעים לאיזור השבר,
מתקנים אותו באופן מקומי ואז מפסיקים לעבוד.
עכשיו, התכונה הרביעית היא המאיימת ביותר,
וזה שמספרם של התאים הללו דועך באופן חד,
באופן חד מאד, פי עשר, פי חמישים,
ככל שאתם מתבגרים.
אז מה שבעצם קרה,
זה שמצאנו את עצמנו בתוך שינוי תפיסתי.
יצאנו לצוד גלולות
אבל מצאנו עצמנו עם תיאוריות.
ובדרכים מסוימות
קיבענו עצמנו חזרה לרעיון הזה:
תאים, אורגניזמים, סביבות חיים,
כיון שעכשיו התחלנו לחשוב
על תאי גזע של העצם,
התחלנו לחשוב על דלקת פרקים במונחים
של מחלה תאית.
והשאלה הבאה היתה, האם יש איברים?
האם ניתן לבנות זאת כאיבר מחוץ לגוף?
האם ניתן להשתיל סחוס לאיזורים חבולים?
ואולי הכי מעניין,
האם ניתן לעלות ישר למעלה
בכדי ליצור סביבות?
אתם יודעים, אנחנו יועדים שאימון גופני
מעצב עצמות מחדש,
אבל בחייכם, אף אחד מאיתנו לא הולך להתאמן.
אז התוכלו לדמיין דרכים פסיביות להעמיס
ולפרוק עצם
כדי שתוכלו לשחזר או לחדש סחוס מתנוון?
ואולי יותר מעניין, ויותר חשוב,
השאלה היא האם ניתן ליישם את המודל הזה
באופן כללי יותר מחוץ לתחום הרפואה?
מה שמונח על הכף, כפי שאמרתי קודם,
זה לא להרוג משהו,
אלא לגדל משהו.
וזה מעלה סדרה של, אני חושב, כמה מהשאלות
המעניינות ביותר
על איך אנחנו חושבים על רפואה בעתיד.
האם התרופות שלכם יוכלו להיות תא ולא גלולה?
איך נגדל את התאים האלה?
מה נעשה בכדי לעצור
את הגידול הממאיר של התאים האלה?
שמענו על הבעיות של מתן יד חופשית לגדילה.
האם נוכל להשתיל גנים אובדניים
לתוך התאים הללו
בכדי לעצור אותם מלגדול?
האם התרופה שלכם יכולה להיות איבר
שמיוצר מחוץ לגוף
ואז מושתל לתוך הגוף?
האם זה יוכל לעצור חלק מההתנוונות?
מה אם האיבר זקוק לזיכרון?
במקרה של מחלות של מערכת העצבים
לחלק מהאיברים האלה היה זיכרון.
איך נוכל להשתיל את הזכרונות האלה חזרה?
האם נוכל לאחסן את האיברים הללו?
האם כל איבר ייצטרך להיות מפותח
עבור בן-אדם אחד
ואז להיות מוחזר?
ואולי הכי תמוה,
האם התרופה שלכם יכולה להיות סביבה?
האם אפשר לרשום פטנט על סביבה?
אתם יודעים, בכל תרבות,
שאמאנים נהגו להשתמש בסביבות כתרופות.
האם אנחנו יכולים לדמיין זאת
בשביל העתיד שלנו?
דיברתי הרבה על מודלים.
התחלתי את המצגת הזו עם מודלים.
אז תרשו לי לסיים עם כמה מחשבות
על בניית מודלים.
זה מה שאנחנו עושים כמדענים.
אתם יודעים, כשארכיטקט בונה מודל,
הוא או היא מנסים להראות לכם את העולם בקטן.
אבל כשמדען בונה מודל,
הוא או היא מנסים להראות לכם
את העולם במטאפורה.
הוא או היא מנסים ליצור דרך חדשה של ראייה.
הראשון הוא שינוי בקנה המידה.
האחרון הוא שינוי תפיסתי.
עכשיו, תרופות אנטיביוטיות
יצרו כזה שינוי תפיסתי
בדרך בה אנחנו חושבים על תרופות
שהוא ממש צבע, עיוות,
באופן מוצלח, את הדרך בה חשבנו על תרופות
במשך מאה השנים האחרונות.
אבל אנחנו צריכים מודלים חדשים
כדי לחשוב על תרופות בעתיד.
זה מה שמונח על הכף.
אתם יודעים, יש מחשבה פופולרית בחוץ
שהסיבה בגללה לא חווינו את ההשפעה המשנה
על הטיפול במחלות
זה בגלל שאין לנו תרופות חזקות מספיק,
וזה נכון חלקית.
אבל אולי הסיבה האמיתית היא
שאין לנו דרכי מחשבה חזקות מספיק על תרופות.
מה שבטוח זה
שיהיה נחמד אם יהיו לנו תרופות חדשות.
אבל אולי מה שבאמת מונח על הכף
הן שלוש ממ'ים מופשטות:
מכאניזמים, מודלים, מטאפורות.
תודה רבה.
(מחיאות כפיים)
כריס אנדרסון:
אני מאד אוהב את המטאפורה הזאת.
איך זה מתחבר?
יש הרבה דיבורים בארץ-טכנולוגיה
על הפיכת הרפואה למותאמת אישית,
שיש לנו את כל המידע הזה
ושהטיפולים הרפואיים של העתיד
יהיו בשבילך במיוחד,
לגנום שלך, למצב הנתון שלך.
זה מתחבר למודל שיש לך כאן?
סידהַרתא מוּחֶרג'י:
זו שאלה מעניינת מאד.
נהגנו לחשוב על רפואה מותאמת אישית
מאד במונחים של גנום.
זה בגלל שהגן הוא מטאפורה כל כך דומיננטית,
שוב, אם להשתמש באותה המילה,
ברפואה כיום,
שאנחנו חושבים שהגנום הוא זה
שיידחוף את ההתאמה האישית של הרפואה.
אבל כמובן הגנום הוא רק החולייה התחתונה
של שרשרת ארוכה של להיות, כביכול.
השרשרת הזו של להיות, באמת החוליה המאורגנת
הראשונה שלה, היא התא.
כך שאם אנחנו באמת הולכים לספק רפואה
בדרך הזו,
אנחנו צריכים לחשוב על התאמה של טיפולים
תאיים באופן אישי,
ואז התאמה אישית של טיפולי איברים
או אורגניזמים,
ובסופו של דבר התאמה אישית של
טיפולי שיקוע עבור הסביבה.
כך שאני חושב שבכל שלב, אתה יודע --
אומרים, ישנה המטאפורה,
יש צבים לאורך כל הדרך.
אז בזה יש התאמה אישית לאורך כל הדרך.
כ"א: אז כשאתה אומר שרפואה עשויה להיות תא
ולא גלולה,
אתה מדבר על התאים שלך עצמך בפוטנציה.
ס"מ: בהחלט.
כ"א: אז כאלה שהפכו לתאי גזע,
אולי נבחנו כנגד כל מיני תרופות או משהו,
ומוכנים.
ס"מ: ואין כאן אולי. זה מה שאנחנו עושים.
זה מה שקורה, ולמעשה, לאט לאט אנחנו
לא מתרחקים מגנומיקה, אלא משלבים גנומיקה
בתוך מה שאנחנו קוראים להן מערכות
רב-ארגוניות, חצי-אוטונומיות, עם בקרה עצמית,
כמו תאים, כמו איברים, כמו סביבות.
כ"א: תודה רבה לך.
ס"מ: שמחתי. תודה.