אחת ההנאות העמוקות שבטיול

ואחד התענוגות שבמחקר אתנוגרפי

הם ההזדמנות לחיות בקרב אלה

שטרם שכחו את דרכי העבר,

שעוד חשים את עברם ברוח,

נוגעים בו באבנים הממורקות מגשם,

טועמים אותו בעליהם המרים
של הצמחים.

רק לדעת ששמאני היגואר
עדיין נוסעים אל מעבר לשביל החלב,

או שלמיתוסים של זקני האינואיט
עדיין יש משמעות,

או שבהימלאיה,

הבודהיסטים עדיין תרים
אחר נשימת הדהרמה,

פירושו להיזכר באמת
בתגלית המרכזית של האנתרופולוגיה,

שהיא הרעיון שהעולם שבו אנחנו חיים

לא קיים במובן אבסולוטי כלשהו,

אלא שהוא רק
היבט אחד של המציאות,

תוצאה של אוסף
החלטות הסתגלותיות מסוימות,

שהשושלת שלנו קיבלה,
גם אם בהצלחה, לפני דורות רבים.

וכמובן, כולנו חולקים
אותם ציוויים הסתגלותיים.

כולנו נולדים.
כולנו מביאים ילדים לעולם.

אנחנו עוברים טקסי חניכה.

אנחנו מתמודדים
עם הפרידה העיקשת שבמוות,

כך שאין זה מפתיע
שכולנו שרים, כולנו רוקדים,

כולנו צורכים אמנות.

אך מה שמעניין הוא
הקצב הייחודי של השיר,

הקצב של הריקוד בכל תרבות.

ואין זה משנה אם אלה
בני הפנאן ביערות בורנאו,

או כוהני הוודו בהאיטי,

או הלוחמים במדבר קאיסוט
שבצפון קניה,

הקוראנדרו בהרי האנדים,

או בחאן בלב הסהרה--

זה במקרה היה חברי למסע
אל המדבר

לפני חודש --

או אפילו רועה יאק
במדרונות צ'ומולנגמה,

הלא הוא האוורסט,
האלה-האם של העולם.

כל האנשים האלו מלמדים אותנו
שיש דרכי הוויה אחרות,

דרכים אחרות לחשוב,

דרכים אחרות להתמצא בעולם.

והרעיון הזה, אם תחשבו על כך,

יכול רק למלא אתכם בתקווה.

ובכן, תרבויות העולם הרבות מספור

בונות ביחד רשת
של חיי-רוח וחיי-תרבות

שעוטפת את העולם,

וחשובה לרווחתו של העולם

בדיוק כמו הרשת הביולוגית של החיים
שאנו מכנים ביוספרה.

ואפשר לחשוב על רשת החיים
התרבותית הזאת

כעל אתנוספרה

ואפשר להגדיר את האתנוספרה

כצירופם של כל המחשבות,
החלומות, המיתוסים,

הרעיונות, ההשראה והאינטואיציה
שהדמיון האנושי

הביא לעולם משחר התודעה.

האתנוספרה היא המורשת הגדולה
של האנושות.

היא הסמל של מה שהננו

וכל מה שאנו יכולים להיות
בתור גזע סקרן כל-כך.

וממש כפי שהביוספרה נשחקת,

כך גם האתנוספרה,

ואפילו במהירות רבה יותר.

אף ביולוג, למשל, לא יעז לטעון

כי חמישים אחוז מכל המינים או יותר

נמצאים על סף הכחדה,
כי זה פשוט לא נכון.

ועם זאת, התרחיש הזה,
האפוקליפטי ביותר

בתחום הגיוון הביולוגי,

אפילו לא מתקרב למה שאנו יודעים
על התרחיש האופטימי ביותר

בתחום הגיוון התרבותי.

הסימן המובהק לכך הוא, כמובן,
היעלמות השפות.

כשכל הנוכחים כאן באולם
רק נולדו,

העולם דיבר ב-6,000 שפות.

שפה היא לא רק אוצר מילים

או אוסף של כללי דקדוק.

שפה היא הבזק של הרוח האנושית.

היא כלי שדרכו
הנשמה של תרבות מסוימת

מתממשת בעולם הגשמי.

כל שפה היא יער עתיק של הנפש,

קו פרשת מים, מחשבה,
מערכת אקולוגית של אפשרויות רוחניות,

ומתוך אותן 6,000 שפות,
כשאנו יושבים כעת כאן במונטריי,

מחציתן כבר לא נלחשות באוזני ילדים.

כבר לא מלמדים אותן לתינוקות,

ופירוש הדבר, בעצם,
הוא שאם לא ישתנה משהו,

השפות האלו כבר מתות.

מה בודד יותר מלהיות עטוף בדממה,

להיות האחרון מעמך
שדובר את שפתך,

לא להיות מסוגל להעביר
את חוכמת הדורות הקודמים

או לצפות להתגשמות
ההבטחה שבצאצאים?

אולם גורל נורא זה
הוא אכן מנת חלקו של מישהו

במקום כלשהו בעולם,
בערך אחת לשבועיים,

כי אחת לשבועיים זקן כלשהו נפטר

ולוקח עמו אל הקבר
את ההברות האחרונות

של לשון עתיקה.

חלק מכם ודאי אומרים,
"האם לא עדיף כך?

"האם העולם לא יהיה מקום טוב יותר

"אם כולנו נדבר שפה אחת?"
ואני אומר, "יופי,

"הבה נחליט שהשפה הזאת
תהיה יורובה או קנטונזית.

או שפת הקוגי".

וכולכם תגלו פתאום מה פירוש הדבר

לא להיות מסוגלים לדבר
בשפתכם שלכם

ולכן, מה שאני רוצה לעשות איתכם היום

הוא לקחת אתכם למסע באתנוספרה-

מסע קצר באתנוספרה

כדי לנסות לתת לכם מושג
לגבי מה שאובד.

רבים מאתנו שוכחים

שבאומרי "דרכי הוויה שונות",

אני באמת מתכוון לדרכי הוויה שונות.

קחו לדוגמה את הילד הזה
משבט הברסאנה בצפון-מערב האמזונאס,

בני האנקונדה

שעל-פי המיתולוגיה שלהם
הגיעו במעלה נהר החלב

ממזרח, בקיבותיהם של נחשים קדושים.

אנשים אלה לא מבחינים הכרתית

בין הצבע הכחול לירוק

מאחר שחופת השמים

זהה בעיניהם לחופת העצים ביער

שבו הם תלויים למחייתם.

קיים אצלם חוק מוזר לשפה ונישואין

שנקרא "אקסוגמיה לשונית":

חובה להתחתן עם מישהו
שדובר שפה אחרת.

כל זה מושרש בעבר המיתולוגי,

אך הדבר המוזר הוא
שבבתים המאורכים האלה

שבהם נשמעות שש או שבע שפות

בגלל נישואי תערובת,

לעולם לא שומעים אותם
מתרגלים את השימוש בשפה.

הם פשוט מקשיבים
ואז מתחילים לדבר.

או אחד מהשבטים המרתקים ביותר
שחייתי בקרבם,

הוואראני של צפון-מזרח אקוודור,

עם מדהים, שאיתו נוצר מגע בדרכי שלום
לראשונה ב-1958.

ב-1957, חמישה מיסיונרים
ניסו ליצור איתם קשר,

ועשו שגיאה קריטית.

הם השליכו מהאוויר

תצלומים מבריקים של עצמם

כחלק ממה שנחשב בעינינו
כמחווה ידידותית,

אך הם שכחו
שאנשים אלה מיערות הגשם

לא ראו מעולם שום דבר דו-מימדי.

הם הרימו את התצלומים האלה
מאדמת היער,

ניסו להסתכל מאחורי הפנים,
כדי למצוא צורה או דמות,

לא מצאו כלום,
והסיקו שאלה הם כרטיסי-ביקור מהשטן,

ולכן הם דקרו
את המיסיונרים למוות בחניתות.

אבל הוואראני לא דקרו בחנית
רק אנשים מבחוץ.

הם גם דקרו זה את זה.

מכלל התמותה שלהם, 54% הם
כתוצאה מדקירות בחנית.

הצלחנו לשחזר את שושלות היוחסין שלהם
שמונה דורות לאחור,

וגילינו שני מקרים של מוות טבעי

וכשלחצנו עליהם לספר לנו על כך,

הם הודו שאחד מהאנשים
היה כבר כל-כך זקן,

שהוא גסס מזקנה,
אז הם דקרו אותו בכל זאת. (צחוק).

יחד עם זה,
היה להם ידע מדויק להדהים

אודות היער.

הציידים שלהם היו מסוגלים
להריח שתן של חיה ממרחק 40 צעדים

ולדעת מה סוג החיה.

בשנות השמונים המוקדמות
קיבלתי משימה מדהימה באמת

כאשר הפרופסור שלי בהרווארד שאל אותי

אם אני מעוניין לנסוע להאיטי,

ולחדור לאגודות הסודיות

שהיוו את בסיס הכוח של דובליה

ושל ה"טונטון מקוט",

ולהשיג את הרעל שהופך
אנשים לזומבים.

על מנת למצוא הגיון בסנסציה,

מובן שהיה עלי להבין משהו
אודות אמונה מיוחדת זו

של הוודו.
הוודו איננו כת של מגיה שחורה.

להפך, הוא מהווה ראיית-עולם
מטאפיזית מורכבת.

הוא מעניין.

אם הייתי מבקש מכם
לציין את דתות העולם החשובות,

מה הייתם אומרים?

נצרות, איסלם, בודהיזם, יהדות, וכו'.

תמיד שוכחים יבשת אחת,

בגלל ההנחה שבאפריקה
שמדרום לסהרה

לא היו אמונות דתיות.
ובכן, ברור שיש להם

והוודו הוא בעצם זיקוק

של כל הרעיונות הדתיים העמוקים הללו

שהגיעו במהלך הגלות הטראגית
של תקופת העבדות.

אבל מה שהופך את הוודו למעניין כל כך

הוא הקשר החי הזה

בין החיים למתים.

החיים מולידים את הרוחות.

את הרוחות ניתן לזמן
מתחת למים הכבירים

באמצעות הקצב של הריקוד,

שדוחק הצידה באופן זמני את נשמת החי,

כך שלרגע מזהיר אחד,
הכוהן הופך לאל.

לכן אנשי הוודו נוהגים לומר:

"אתם, הלבנים, הולכים לכנסייה
ומדברים על אלוהים.

ואילו אנחנו רוקדים במקדש
והופכים לאלוהים".

ובגלל שאתה אחוז דיבוק
ונתון לשליטת הרוח,

מה כבר יוכל לפגוע בך?

אז אתם יכולים לראות
את הדוגמאות המדהימות האלו:

כוהני וודו אחוזי טראנס

מחזיקים גחלים בוערות
מבלי לחוש כאב,

המחשה מדהימה ליכולתה של הנפש

להשפיע על הגוף שבו היא שוכנת

בהשפעה הממריצה של התרגשות קיצונית.

מכל האנשים שבמחיצתם שהיתי,

המיוחדים מכולם היו בני הקוגי

מן הסיירה נבדה דה סנטה מרטה
שבצפון קולומביה.

האנשים הללו, צאצאי תרבות טאירונה,

שפעם שכנה במישור החוף הקאריבי
של קולומביה,

ברחו בתחילת הכיבוש

אל גוש הרים וולקני מבודד

המתנשא מעל למישור החוף הקאריבי.

ביבשת מגואלת בדם,

העם הזה הוא היחיד
שמעולם לא נכבש ע"י הספרדים.

הם נשלטים עד היום
ע"י מערכת של כהונה טיקסית,

אך הכשרת הכוהנים היא מיוחדת למדי.

החניכים הצעירים נלקחים ממשפחותיהם

בגילים שלוש וארבע,

נשלחים לבידוד בעולם של חושך וצללים,

בבקתות-אבן למרגלות קרחונים
במשך שמונה-עשרה שנה.

למשך שתי תקופות של תשע שנים,

שנבחרו במכוון כדי לחקות
את תשעת חודשי ההריון

שהם מבלים ברחם של אימם,

כעת הם נמצאים באופן מטאפורי
ברחמה של האם הגדולה.

ובמשך כל הזמן הזה

הם עוברים תירבות לערכים
של החברה שלהם,

ערכים שלפיהם התפילות שלהם

והתפילות שלהם לבדן,
הן ששומרות על הסדר הקוסמי,

או אולי נאמר - האקולוגי.

ובסופה של החניכה המדהימה הזאת

הם מוצאים יום אחד החוצה

ולראשונה בחייהם, בגיל שמונה עשרה,

הם רואים את הזריחה.
ובאותו רגע צלול של מודעות

לאור הראשון,
כשהשמש שוטפת את המדרונות

של הנוף המדהים,

כל מה שהם למדו באופן מופשט

זוכה לפתע באישור של הדר מהמם.
והכוהן צועד אחורה

ואומר, "רואים?
ממש כמו שסיפרתי לכם.

זה עד כדי כך יפה.
ואתם אמורים להגן על זה".

הם קוראים לעצמם האחים הגדולים

והם אומרים שאנו, האחים הקטנים,

אחראים לחורבן העולם.

רמה זאת של אינטואיציה
מקבלת חשיבות רבה.

בכל פעם שאנו חושבים
על עמי ילידים ועל נוף,

אנו מזכירים את רוסו

עם הבדותה הנושנה על "הפרא האציל",

שהיא פשוט רעיון גזעני,

או לחלופין מזכירים את ת'ורו

ואומרים שהאנשים האלה
קרובים יותר מאיתנו לכדור הארץ.

ובכן, עמי הילידים אינם רגשניים

ולא מניחים לנוסטלגיה להחליש אותם.

אין מקום לרגשנות או לנוסטלגיה

בביצות המלריה של אסמט

או ברוחות המקפיאות של טיבט.
אך למרות זאת,

הם יצרו, במרוצת הזמן ובפולחנים,
מיסטיקה מסורתית של העולם

שמבוססת לא על הרעיון של קרבה אליו
מתוך מודעות עצמית,

אלא על אינטואיציה מעודנת יותר:

הרעיון שכדור הארץ יכול להתקיים

רק משום שהתודעה האנושית
מפיחה בו חיים.

ובכן, מה פירוש הדבר?

פירוש הדבר הוא שילד צעיר מהאנדים

שחונך להאמין שההר
הוא רוחו של האל אפו

שתנחה אותו אל ייעודו,

שהוא יהפוך לאדם שונה מיסודו

שיש לו מערכת-יחסים שונה
עם המקור הזה,

לעומת ילד צעיר ממונטנה

שחונך להאמין שההר הוא ערימת סלעים

מוכנה לכרייה.

לא משנה אם ההר הוא משכן לרוחות
או ערימת מחצבים.

מה שמעניין הוא המטאפורה
שמגדירה את היחסים

שבין היחיד לעולם הטבע.

ביערות של קולומביה הבריטית

חינכו אותי להאמין שהיערות נועדו לכריתה.

זה הפך אותי לבן-אדם שונה

מאשר חברי משבט הקוואגיולת',

שמאמינים שיערות אלה
הם משכנו של הוקוק

ומקור המרומים המעוקם

והרוחות הקניבליות
ששוכנות בקצה הצפוני של העולם,

רוחות שאיתן יהיה עליהם להתמודד
במהלך טקס החניכה, ה"המטסה".

ובכן, אם תתחילו לבחון את הרעיון

שתרבויות אלו יכולות ליצור מציאות שונה,

תוכלו להתחיל ולהבין

חלק מהתגליות הבלתי רגילות שלהן.
קחו לדוגמה את הצמח הזה.

זו תמונה שצילמתי בצפון-מערב האמזונאס
באפריל שעבר.

זהו איאהואסקה,
שייתכן שרבים מכם שמעו עליו.

המרקחת הפסיכואקטיבית החזקה ביותר

ברפרטואר של השאמאנים.

מה שהופך את איאהואסקה למרתק

הוא לא הפוטנציאל התרופתי
של המרקחת,

אלא המורכבות שלה.
היא בנויה למעשה משני מקורות שונים.

בצד אחד נמצא צמח הליאנה

שמכיל סדרה של בטא-קרבולינים,

הרמין, הרמלין, מעוררי הזיה קלים--

אם צורכים את הגבעול לבד,

זה כמו ענן עשן כחול

שצף בתודעה,

אבל מערבבים אותו עם עלים
של עשב ממשפחת הקפה

שנקרא פסיכוטריה וירידיס.

הצמח הזה מכיל טריפטמינים חזקים מאוד

שדומים מאוד לסרוטונין של המוח,
דימתילטריפטמין,

5-מתוקסידימתילריפטמין.

אם ראיתם מישהו מאנשי היאנומאמי

כשהוא שואף את החומר הזה דרך האף,

החומר הזה שהם מכינים
מאוסף אחר של זנים

מכיל גם הוא מתוקסידימתילריפטמין.

שאיפת האבקה הזאת דרך האף

היא כמו להשתגר דרך קנה רובה

שמכוסה בציורי בארוק,
ולנחות בים של חשמל. (צחוק)

זה לא מעוות את המציאות,

זה מפורר את המציאות.

האמת היא שנהגתי להתווכח
עם הפרופסור שלי, ריצ'רד איוון שולטס,

האיש שפתח את התקופה הפסיכדלית

כאשר גילה את פטריות הקסם

במקסיקו בשנות השלושים.

נהגתי להתווכח איתו
שאי-אפשר לסווג את הטריפטמינים האלה

כמעוררי הזיות,
כי עד שהאפקט מגיע אליך

כבר אין מישהו שיכול לחוות את ההזיה.
(צחוק)

אבל העניין עם טריפטמינים הוא
שאי-אפשר לצרוך אותם דרך הפה

כיוון שהם מנוטרלים על-ידי אנזים

שנמצא באופן טבעי במעיים האנושיים,
ונקרא מונואמין אוקסידז.

אפשר לצרוך אותם דרך הפה
רק אם צורכים אותם בשילוב

עם כימיקל אחר, שמנטרל את האנזים.

ובכן, מה שמדהים זה

שהבטא-קרבולינים שנמצאים בליאנה

מהווים מעכבי מונואמין אוקסידז
בדיוק מהסוג הדרוש

להגברת פעולת הטריפטמין.
אז אפשר לשאול:

איך, מתוך צמחייה של 80,000 זני צמחים
בעלי השפעה מעכבת

אנשים מצליחים למצוא את שני הצמחים האלה,
שאין ביניהם קשר מורפולוגי,

ושכאשר משלבים אותם באופן זה,

יוצרים מעין גירסה ביוכימית

שבה השלם גדול מסכום חלקיו?

ובכן, אנו אומרים בלשון נקיה
'ניסוי וטעייה'

שמתבררים כחסרי-משמעות.

אך אם תשאלו את האינדיאנים,
הם יאמרו: "הצמחים מדברים אלינו".

מה משמעות הדבר?

לשבט זה, קופאן, יש 17 סוגים
של איאהואסקה,

והם מסוגלים להבחין בין כולם
ממרחק גדול ביער,

ואילו לנו כל הסוגים האלה
ייראו כזן אחד.

ואם תשאלו אותם
על שיטת המיון שלהם,

הם יגידו,
"חשבנו שאתה יודע משהו על צמחים.

אתה לא יודע כלום?"
ואני עניתי, "לא".

מסתבר שלוקחים כל אחד
מ-17 הסוגים הללו

בלילה של ירח מלא,
וכל אחד מהם שר לכם בסולם שונה.

זה לא יזכה אתכם בדוקטורט בהרווארד,

אבל זה הרבה יותר מעניין
מאשר לספור אבקנים. (צחוק)

ובכן --

(מחיאות כפיים)

הבעיה היא שאפילו אלו מאתנו

שמגלים הבנה למצוקת הילידים,

רואים אותם כמיוחדים וססגוניים

אך משום-מה דחוקים לשולי ההיסטוריה,

בעוד העולם האמיתי, כלומר עולמנו,
ממשיך הלאה.

האמת היא שהמאה העשרים,
בעוד שלוש מאות שנה,

לא תיזכר בגלל המלחמות שלה

או החידושים הטכנולוגיים שלה,

אלא כתקופה שבה עמדנו מנגד

ועודדנו באופן פעיל
או קיבלנו באופן סביל

את ההרס העצום
של המגוון הביולוגי והתרבותי של העולם.

הבעיה היא לא שינוי.

כל התרבויות, מאז ומתמיד

רקדו כל העת

עם האפשרויות החדשות של החיים.

הבעיה איננה גם הטכנולוגיה כשלעצמה.

האינדיאנים משבט הסו
לא הפסיקו להיות סו

כשוויתרו על החץ והקשת

יותר משהאמריקאי הפסיק להיות אמריקאי

כשוויתר על הכרכרה והסוס.

לא השינוי והטכנולוגיה

הם שמאיימים על שלמות האתנוספרה.
אלא הכוח,

הפרצוף הגס של השליטה.

ובכל אשר תפנו בעולמנו

תגלו שאלו לא תרבויות
שגורלן נגזר להיעלם.

אלא אנשים חיים ודינמיים

שקיומם נתון לאיום
מצד כוחות מוגדרים היטב,

כוחות שאליהם אין הם מסוגלים להסתגל.

בין אם מדובר בבירוא היערות הגס

במולדת בני הפנאן--

שבט נוודים מדרום-מזרח אסיה, מסאראוואק--

עם שחי בחופש ביערות
עד לפני דור אחד,

וכעת הידרדר לעבודות כפייה וזנות

על גדות הנהרות,

היכן שניתן לראות כיצד הנהר עצמו
מזוהם בסחופת

שכנראה סוחפת איתה חצי מבורניאו

אל ים סין הדרומי,

שבו ספינות המטען היפניות
משייטות להן באופק

מוכנות לשאת עמן
את בולי העץ שנכרתו מהיער.

או במקרה של היאנומאמי,

אלו הן המחלות שהגיעו

עם גילוי הזהב.

או אם נעבור אל הרי טיבט,

היכן שאני עורך לאחרונה מחקרים רבים,

תוכלו לראות שמדובר
בפרצופה הגס של שליטה פוליטית.

אתם יודעים, רצח עם,
הכחדה פיזית של עם,

זוכים לגינוי בכל העולם,
אבל רצח של אתניות,

השמדת אורחות החיים של עם,
לא רק שאינה זוכה לגינוי

אלא שבאזורים רבים ברחבי העולם
מהללים אותה

כחלק מאסטרטגיה של פיתוח.

ואי-אפשר להבין את הכאב של טיבט

עד שחווים אותו בגובה האדמה.

פעם נסעתי עשרת אלפים ק"מ
מצ'נגדו שבמערב סין,

במסלול יבשתי
דרך דרום-מזרח טיבט אל להסה,

עם קולגה צעיר, ורק כשהגעתי ללהסה

הבנתי את הפנים מאחורי הסטטיסטיקה

שעליה אנו שומעים.

ששת אלפים אתרים קדושים
נותצו לכדי אפר ואבק.

כ-1.2 מיליון איש נהרגו על-ידי הקאדרים

במהלך מהפכת התרבות.

אביו של האיש הצעיר הזה
נחשב לפאנצ'ן לאמה,

ולכן נגזר עליו להירצח מיד

בזמן הפלישה הסינית.

הדוד שלו ברח עם הדלאי לאמה לגלות

שלקחה את העם לנפאל.

האם נאסרה

באשמת היותה עשירה.

הוא הוברח אל הכלא בגיל שנתיים

והסתתר מתחת לשמלתה

כי היא לא היתה מסוגלת
לחיות בלעדיו.

האחות שעשתה את המעשה האמיץ הזה,

הוכנסה למחנה חינוך.

יום אחד היא דרכה בטעות
על סרט-זרוע

של מאו, וכעונש על כך

נגזרו עליה שבע שנות עבודת פרך.

הכאב של טיבט קשה מנשוא,

אבל הרוח הגואלת של העם
היא מחזה של ממש.

ובסופו של דבר, זה מסתכם בבחירה.

האם אנחנו רוצים לחיות
בעולם חדגוני ומשעמם

או שאנו רוצים לאמץ
את ריבוא הצבעים של המגוון?

מרגרט מיד, האנתרופולוגית הדגולה,
אמרה לפני שנפטרה

שהפחד הגדול שלה היה
שאנו נסחפים לכיוון

של ראיית-עולם כללית ונטולת-צורה,

שבה לא רק שכל תחום הדמיון האנושי

יצטמצם לאופן-מחשבה צר יותר,

אלא גם שיום אחד נתעורר מחלום

ונשכח שאי-פעם היו אפשרויות אחרות.

וכדאי שננהג כולנו בענווה
ונזכור שאנו, כגזע,

קיימים אולי 600,000 שנה.

המהפכה הנאוליתית,
שהעניקה לנו את החקלאות,

שבה נכנענו לפולחן הזרעים,

שירת השאמאן נדחקה

מפני דקלומי הכמורה,

ושבה יצרנו הירארכיה,
התמקצעות, עודפים--

היא בת 10,000 שנה בלבד.

העולם המתועש המודרני שאנו מכירים

הוא בקושי בן 300 שנה.

אז בהיסטוריה השטחית הזאת
אין בעיני דבר שאומר

שכבר יש לנו כל התשובות
לכל האתגרים

שבהם ניתקל באלפי השנים הקרובות.

כששואלים את התרבויות הרבות שבעולם

מהי המשמעות של להיות אנושי,

הן עונות בעשרת אלפים קולות שונים.

ובתוך השיר הזה
נגלה מחדש את האפשרות

להיות מה שהננו: מין בעל מודעות,

בעל הכרה מלאה בצורך להבטיח
שכל האנשים

וכל הגנים ימצאו דרך לפרוח.
ויש רגעים גדולים של אופטימיות.

זו תמונה שצילמתי
בקצה הצפוני של האי באפין

כשהלכתי לציד לווייתנים
עם כמה בני אינואיט,

והאיש הזה, אולאיה,
סיפר לי סיפור מופלא על סבו.

ממשלת קנדה לא תמיד היתה אדיבה

כלפי בני האינואיט,
ובמהלך שנות החמישים,

כדי לבסס את ריבונותנו,
דחקנו אותם לתוך יישובים.

סבו של האיש הזקן הזה סירב ללכת.

המשפחה, מפחד לחייו,
לקחה ממנו את כל כלי הנשק,

ואת כל כליו.

ובכן, עליכם להבין שבני האינואיט
לא פחדו מפני הקור.

הם ניצלו אותו.

במקור, להבי המזחלות שלהם נבנו מדגים

עטופים בעור קאריבו.

כך שסבו של האיש
לא פחד מהלילה הארקטי

או מסופת השלגים שהתחוללה.

הוא פשוט חמק החוצה,
הפשיל את מכנסי העור שלו,

ועשה את צרכיו לתוך ידו.
וכשהגללים התחילו לקפוא,

הוא עיצב אותם לצורת להב.

הוא פיזר רוק על קצה סכין הצואה,

וכשהסכין קפא לחלוטין,
הוא שחט בעזרתו כלב.

הוא פשט את עור הכלב
ואילתר ממנו רתמה,

אילתר מזחלת מהצלעות של הכלב,

רתם אותה לכלב שעמד בסמוך,

ונעלם בין גושי הקרח,
עם סכין הצואה בחגורתו.

אם מדברים על להסתדר עם כלום.
(צחוק)

והסיפור הזה, בדרכים רבות,

(מחיאות כפיים)

מסמל את קשיחותם של בני האינואיט

ושל כל הילידים ברחבי העולם.

באפריל 1999, ממשלת קנדה

החזירה לאינואיט את השליטה המלאה

על שטח אדמה
גדול מקליפורניה וטקסס ביחד.

זו מולדתנו החדשה.
היא נקראת נונאבוט.

זו טריטוריה עצמאית.
הם שולטים בכל משאבי המחצבים.

דוגמה מדהימה לאופן שבו מדינה

יכולה לפצות את אנשיה.

ולסיום, בסופו של דבר,
אני חושב שזה די ברור,

לפחות לאלו מאתנו שטיילו

בפינות המרוחקות של העולם,

שהן לא מרוחקות בכלל.

הן המולדת של מישהו.

הן מייצגות שלוחות של הדמיון האנושי

שנמתחות מאז ראשית הזמן.
ועבור כולנו,

החלומות של הילדים האלה,
כמו החלומות של ילדינו,

הופכים לחלק מגאוגרפיה חשופה של תקווה.

אז מה שאנחנו מנסים לעשות
ב"נשיונל ג'יאוגרפיק", בסופו של דבר,

הוא שאנו מאמינים
שהפוליטיקאים לא ישיגו כלום.

אנחנו חושבים שהפולמסנות--

(מחיאות כפיים)

אנו חושבים שהפולמסנות אינה משכנעת,

אבל סיפורים יכולים לשנות את העולם.

ואנו כנראה מוסד מספרי הסיפורים

הטוב בעולם. האתר שלנו זוכה
ל-35 מיליון כניסות בחודש.

ערוץ הטלוויזיה שלנו משודר ב-156 מדינות.

מיליונים קוראים את כתבי העת שלנו.

ומה שאנו עושים הוא סדרת מסעות

אל האתנוספרה,
שבהם ניקח את הקהל שלנו

למקומות של פלאי תרבות כה רבים

שהם לא יוכלו אלא להסתנוור

ממראה עיניהם, בתקווה

שיאמצו בהדרגה, צעד אחר צעד

את הגילוי המרכזי של האנתרופולוגיה:

שלעולם הזה מגיע להתקיים באופן מגוון,

שאפשר למצוא דרך לחיות

בעולם פלורליסטי ורב-תרבותי באמת

שבו חוכמתם של כל העמים

תוכל לתרום לרווחתנו המשותפת.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)