אחת ההנאות העמוקות שבמסעות בעולם, ואחד התענוגות של המחקר האתנוגרפי, טמונים בהזדמנות לחיות בקרב אלה שטרם שכחו את דרכי העבר, שעוד חשים את עברם נישא ברוח, נוגעים בו באבנים הממורקות מגשם, טועמים אותו בעליהם המרים של הצמחים. עצם הידיעה ששמאני היגואר עדיין מגיעים אל מעבר לשביל החלב, או שהמיתוסים של זקני האינואיט עדיין מהדהדים משמעות, או שבהימלאיה, הבודהיסטים עדיין תרים אחר נשימת הדהרמה, פירושו אכן להיזכר בהתגלות המרכזית של האנתרופולוגיה: הרעיון שהעולם שבו אנחנו חיים לא קיים במובן מוחלט כלשהו, אלא רק כתבנית אחת של מציאות, תולדה של אוסף מסוים של החלטות הסתגלותיות שהשושלת שלנו קיבלה, גם אם בהצלחה, לפני דורות רבים. וכמובן, כולנו חולקים אותם ציוויים הסתגלותיים. כולנו נולדים. כולנו מביאים ילדים לעולם. אנו עוברים טקסי חניכה. אנו מתמודדים עם הפרידה העיקשת שבמוות, כך שאין זה פלא שכולנו שרים, כולנו רוקדים, לכולנו יש אמנות. אך המעניין הוא הקצב הייחודי של השיר, הקצב של הריקוד בכל תרבות. ואין זה משנה אם אצל בני הפנאן ביערות בורנאו, או כוהני הוודו בהאיטי, או הלוחמים במדבר קאיסוט שבצפון קניה, בקרב רופאי האליל של הרי האנדים, או בחאן בלב הסהרה-- אגב, זה היה חברי למסע אל המדבר לפני חודש -- או אפילו רועה יאק במדרונות צ'ומולנגמה, הלא הוא האוורסט, האלה-האם של העולם. כל האנשים האלו מלמדים אותנו שיש אופני הוויה אחרים, דרכים אחרות לחשוב, דרכים אחרות להתמצא בעולם. והרעיון הזה, אם תחשבו על כך, יכול רק למלא אתכם בתקווה. יחד, תרבויות העולם הרבות מספור טוות רשת של חיי-רוח וחיי-תרבות שעוטפת את העולם, והיא חשובה לרווחתו של העולם בדיוק כמו הרשת הביולוגית של החיים שאנו מכנים "ביוספירה". וברשת החיים התרבותית הזאת אפשר לראות אתנוספירה, ואת האתנוספירה אפשר להגדיר כצירוף כל המחשבות, החלומות, המיתוסים, הרעיונות, ההשראה והאינטואיציה שהדמיון האנושי ברא מאז שחר התודעה. האתנוספירה היא המורשת הגדולה של האנושות. היא מסמלת את כל מה שהננו ושל כל מה שאנו יכולים להיות כגזע חקרני להפליא. וממש כפי שהביוספירה נשחקת קשות, כך גם האתנוספירה, ואפילו במהירות רבה יותר. אף ביולוג, למשל, לא יעז לטעון ש-50% מכל המינים, או יותר, נמצאים על סף הכחדה, כי זה פשוט לא נכון. ועדיין, התרחיש הכי אפוקליפטי הזה בתחום הגיוון הביולוגי, אפילו לא מתקרב לתרחיש האופטימי ביותר הידוע לנו בתחום הגיוון התרבותי. הסימן המובהק לכך הוא, כמובן, היעלמות השפות. כשכל הנוכחים כאן באולם רק נולדו, העולם דיבר ב-6,000 שפות. שפה היא לא רק אוצר מילים או אוסף של כללי דקדוק. שפה היא ניצוץ של הרוח האנושית. היא כלי שבאמצעותו הנשמה של תרבות מסוימת מתממשת בעולם הגשמי. כל שפה היא דרך עתיקה ביער הנפש, קו פרשת מים, מחשבה, מערכת אקולוגית של אפשרויות רוחניות, ומתוך אותן 6,000 שפות, ממש כעת, ביושבנו כאן במונטריי, מחציתן כבר לא נלחשות באוזני ילדים. כבר לא מלמדים אותן לתינוקות, ופירוש הדבר הוא, בעצם, שאם לא ישתנה משהו, השפות האלו כבר מתות. מה בודד יותר מלהיות עטוף בדממה, להיות האחרון שדובר את שפת בני עמך, לא להיות מסוגל להעביר את חוכמת הדורות הקודמים או לצפות להתגשמות ההבטחה שבצאצאים? אולם גורל נורא זה הוא אכן מנת חלקו של מישהו במקום כלשהו בעולם, בערך אחת לשבועיים, כי אחת לשבועיים, זקן כלשהו נפטר ולוקח עמו אל הקבר את ההברות האחרונות של לשון עתיקה. חלק מכם ודאי אומרים, "האם לא עדיף כך? "האם העולם לא יהיה מקום טוב יותר "אם כולנו נדבר שפה אחת?" ואני אומר, "יופי, "הבה נחליט שהשפה הזאת תהיה יורובה או קנטונזית. "או שפת הקוגי". וכולכם תגלו פתאום איך זה לא להיות מסוגלים לדבר בשפתכם שלכם ולכן, מה שאני רוצה לעשות איתכם היום הוא לקחת אתכם למסע באתנוספירה- מסע קצר באתנוספירה כדי לנסות לתת לכם שמץ של מושג מה אובד. רבים מאיתנו קצת מתעלמים מכך שבאומרי "אופני הוויה שונים", אני באמת מתכוון לאופני הוויה שונים. קחו לדוגמה את הילד הזה, משבט הברסאנה בצפון-מערב האמזונאס, בני האנקונדה, שעל-פי המיתולוגיה שלהם, הגיעו במעלה נהר החלב ממזרח, בקיבותיהם של נחשים קדושים. בני עם זה לא מבחינים מבחינה קוגניטיבית בין הצבע הכחול לירוק מאחר שחופת השמים זהה מבחינתם לחופת העצים ביער, שבו הם תלויים למחייתם. קיים אצלם חוק מוזר בנוגע לשפה ולנישואין שנקרא "אקסוגמיה לשונית": חובה להתחתן עם מישהו שדובר שפה אחרת. כל זה מושרש בעבר המיתולוגי, אך המוזר הוא, שבבתים המאורכים האלה, שבהם דוברים בשש או בשבע שפות בגלל נישואי התערובת, לעולם לא שומעים אנשים שמתאמנים בשימוש בשפה. הם פשוט מקשיבים ואז מתחילים לדבר. או אחד מהשבטים המרתקים ביותר שחייתי בקרבם, הוואראני של צפון-מזרח אקוודור, עם מופלא, שאיתו נוצר לראשונה מגע בדרכי-שלום ב-1958. ב-1957, חמישה מיסיונרים ניסו ליצור איתם קשר, ועשו שגיאה גורלית. הם השליכו מהאוויר תצלומים מבריקים של עצמם כחלק ממה שנחשב בעינינו כמחווה ידידותית, אך הם שכחו שאנשי יערות הגשם האלה לא ראו מעולם עצם דו-מימדי. הם הרימו את התצלומים האלה מאדמת היער, ניסו לחפש מאחורי הפרצופים צורה או גוף, לא מצאו כלום והסיקו שאלה כרטיסי-ביקור מהשטן, ולכן הם דקרו בחניתותיהם את המיסיונרים למוות. אבל הוואראני לא דקרו רק אנשים מבחוץ. אלא גם זה את זה. 54% מכלל התמותה אצלם היתה כתוצאה מדקירות חנית. הצלחנו לשחזר את שושלות היוחסין שלהם שמונה דורות לאחור, וגילינו שני מקרים של מוות טבעי וכשלחצנו עליהם לספר לנו על כך, הם הודו שאחד מהאנשים היה כבר כל-כך זקן, שהוא גסס מזקנה, אז הם דקרו אותו בכל זאת. [צחוק]. אבל היה להם גם ידע מדויק להדהים אודות היער. הציידים שלהם היו מסוגלים להריח שתן של חיה ממרחק 40 צעדים ולדעת איזו חיה השאירה אותו מאחוריה. בשנות השמונים המוקדמות קיבלתי משימה מדהימה באמת כאשר הפרופסור שלי בהרווארד שאל אותי אם אני מעוניין לנסוע להאיטי ולחדור לאגודות הסודיות שהיוו את בסיס הכוח של דובליה וה"טונטון מקוט", ולהשיג את הרעל שהופך אנשים לזומבים. כמובן שעל מנת להפוך סנסציה לסיפור הגיוני היה עלי להבין משהו אודות אמונה מיוחדת זו, הוודון. הוודו איננו כת של מגיה שחורה. להפך, הוא מהווה ראיית-עולם מטאפיזית מורכבת. זה מעניין. אילו ביקשתי מכם לציין את דתות העולם החשובות, מה הייתם אומרים? נצרות, איסלם, בודהיזם, יהדות, וכו'. תמיד שוכחים יבשת אחת, בגלל ההנחה שבאפריקה של תת-הסהרה לא היו אמונות דתיות. כמובן שהיו להם, והוודו הוא בעצם זיקוק של כל הרעיונות הדתיים העמוקים הללו שהגיעו במהלך הגלות הטראגית של תקופת העבדות. אבל מה שהופך את הוודו למעניין כל כך הוא הקשר החי הזה בין החיים למתים. החיים מולידים את הרוחות. את הרוחות ניתן לזמן מתחת למים הכבירים באמצעות הקצב של הריקוד, שדוחק הצידה באופן זמני את נשמת החי, כך שלרגע מזהיר אחד, הכוהן הופך לאל. לכן אנשי הוודו נוהגים לומר: "אתם, הלבנים, הולכים לכנסייה ומדברים על אלוהים. "ואילו אנחנו רוקדים במקדש והופכים לאלוהים". וכשאדם נאחז דיבוק ונלפת בשליטת הרוח, מה כבר יוכל לפגוע בו? אז אתם יכולים לראות את הדוגמאות המדהימות האלו: כוהני וודו אחוזי טראנס מחזיקים גחלים בוערות מבלי לחוש כאב, המחשה מדהימה ליכולתה של הנפש להשפיע על הגוף שבו היא שוכנת בכוחה הממריץ של התרגשות קיצונית. מכל האנשים שבמחיצתם שהיתי, המיוחדים מכולם היו בני הקוגי מן הסיירה נבדה דה סנטה מרטה שבצפון קולומביה. בני עם זה, צאצאי תרבות טאירונה שפעם שכנה במישור החוף הקאריבי של קולומביה, ברחו בתחילת הכיבוש אל גוש הרים וולקני מבודד המתנשא מעל למישור החוף הקאריבי. ביבשת מגואלת בדם, העם הזה הוא היחיד שמעולם לא נכבש ע"י הספרדים. הם נשלטים עד היום ע"י מערכת של כהונה טיקסית, אך הכשרת הכוהנים היא מיוחדת במינה: החניכים הצעירים נלקחים ממשפחותיהם בהיותם בני 3 ו-4, הם מוכנסים לבידוד בעולם של חושך וצללים בבקתות-אבן, למרגלות קרחונים, למשך 18 שנה: שתי תקופות בנות 9 שנים, כחיקוי מכוון לתשעת חודשי ההריון ברחם אימם. כעת הם נמצאים באופן מטאפורי ברחמה של האם הגדולה. ובמשך כל הזמן הזה הם עוברים תירבות לערכים של החברה שלהם, ערכים שלפיהם התפילות שלהם והתפילות שלהם לבדן הן ששומרות על איזון הקוסמי, מה שקרוי בפינו "האקולוגי". ובסופה של החניכה המדהימה הזאת הם לפתע נלקחים יום אחד החוצה ולראשונה בחייהם, בגיל שמונה עשרה, הם רואים זריחה. ובאותו רגע צלול של מודעות לאור הראשון, כשקרני השמש שוטפות את מדרונות הנוף המדהים, בבת אחת, כל מה שהם למדו באופן מופשט זוכה באישוש של הדר מהמם. ואז הכוהן צועד אחורה ואומר: "רואים? ממש כמו שסיפרתי לכם. "זה עד כדי כך יפה. ואתם מופקדים על זה". הם קוראים לעצמם "האחים הגדולים" והם אומרים שאנו, "האחים הקטנים", אלה שאחראים לחורבן העולם. רמה זאת של אינטואיציה מקבלת חשיבות רבה: בכל פעם שאנו חושבים על עמי ילידים ועל נוף, אנו מזכירים את רוסו ואת הבדותה הנושנה בדבר "הפרא האציל", שהיא גזענית בפשטותה, ולחילופין, מזכירים את ת'ורו ואומרים שהאנשים האלה קרובים יותר מאיתנו לכדור הארץ. ובכן, עמי הילידים אינם רגשניים ואינם מניחים לנוסטלגיה לרכך אותם. אין מקום רב לרגשות כאלה בביצות המלריה של אסמט או ברוחות המקפיאות של טיבט. אך למרות זאת, לאורך הדורות ובפולחניהם, הם חישלו מיסטיקה מסורתית של העולם שמבוססת לא על הרעיון של קרבה אליו מתוך מודעות עצמית, אלא על אינטואיציה מעודנת בהרבה: הרעיון שכדור הארץ עצמו יכול להתקיים רק משום שהתודעה האנושית מפיחה בו חיים. מה זה אומר? זה אומר שילד צעיר מהרי האנדים, שחונך להאמין שההר הוא רוחו של האל אַפּוּ שתנחה אותו אל ייעודו, שהוא יהפוך לאדם שונה מיסודו וגם בעל מערכת-יחסים שונה עם המקור או המקום הזה, לעומת ילד צעיר ממונטנה שחונך להאמין שהר הוא ערימת סלעים שמחכה לכורים. לא משנה אם ההר הוא משכן לרוחות או ערימת מחצבים; מה שמעניין הוא הדימוי שמגדיר את היחסים שבין היחיד לעולם הטבע. ביערות של קולומביה הבריטית חינכו אותי להאמין שהיערות נועדו לכריתה. זה הפך אותי לבן-אדם שונה לעומת חברי, משבט הקוואגיולת', שמאמינים שיערות אלה הם משכנו של הוקוק ושל מקור המרומים המעוקם והרוחות הקניבליות ששוכנות בקצה הצפוני של העולם, רוחות שאיתן יהיה עליהם להתמודד במהלך טקס החניכה, ה"המטסה". אם רק מתחילים לבחון את הרעיון שתרבויות אלו יכולות ליצור מציאות שונה, אפשר להתחיל להבין חלק מהתגליות הבלתי-רגילות שלהן. לדוגמה, הצמח הזה. זו תמונה שצילמתי בצפון-מערב האמזונאס באפריל שעבר. זהו האיאהואסקה, שייתכן שרבים מכם שמעו עליו, המרקחת הפסיכואקטיבית החזקה ביותר ברפרטואר של השאמאנים. מה שהופך את איאהואסקה למרתק איננו הפוטנציאל התרופתי של המרקחת, אלא המורכבות שלה. היא בנויה משני מקורות שונים. בצד אחד נמצא מטפס הליאנה, שמכיל סדרה של בטא-קרבולינים, הרמין, הרמלין, מעוררי הזיה קלים-- אם צורכים את הגבעול לבד, זה כמו ענן עשן כחול שצף בתודעה, אבל מערבבים אותו עם עלים של עשב ממשפחת הקפה שנקרא "פסיכוטריה וירידיס". הצמח הזה מכיל טריפטמינים חזקים מאוד שדומים מאוד לסרוטונין של המוח, דימתילטריפטמין, חמש-מתוקסידימתילריפטמין. אם ראיתם אי-פעם מישהו מאנשי היאנומאמי כשהוא שואף את החומר הזה דרך האף, החומר שהם מכינים, מאוסף אחר של זנים, מכיל גם הוא מתוקסידימתילריפטמין. שאיפת האבקה הזאת דרך האף היא קצת כמו... להשתגר דרך קנה רובה שמעוטר בציורי בארוק ולנחות בים של חשמל. זה לא -- (צחוק) -- זה לא מעוות את המציאות. זה מפורר את המציאות. האמת היא שנהגתי להתווכח עם הפרופסור שלי, ריצ'רד איוון שולטס, האיש שהצית את התקופה הפסיכדלית כאשר גילה את פטריות הקסם במקסיקו, בשנות השלושים. טענתי שאי-אפשר לסווג את הטריפטמינים האלה כמעוררי הזיות, כי עד שאתה מושפע מהם, כבר אין שם אף אחד שיכול לחוות את ההזיה. (צחוק) אבל העניין עם טריפטמינים הוא שאי-אפשר לצרוך אותם דרך הפה כיוון שהם מנוטרלים על-ידי אנזים שנמצא באופן טבעי במעיים האנושיים, ונקרא מונואמין אוקסידז. אפשר לצרוך אותם דרך הפה רק אם צורכים אותם בשילוב עם כימיקל אחר, שמנטרל את האנזים. ומה שמדהים הוא שהבטא-קרבולינים שנמצאים בליאנה הזאת מהווים מעכבי מונואמין-אוקסידז בדיוק מהסוג הדרוש להגברת פעולת הטריפטמין. ואז עולה השאלה: איך, מצמחייה של 80,000 זני צמחים בעלי השפעה מעכבת אנשים אלה מצליחים למצוא שני צמחים אלה, חסרי קשר מורפולוגי, שכאשר משלבים אותם כך הם יוצרים מעין גירסה ביוכימית שבה השלם גדול מסכום חלקיו? אז אנו מציעים בלשון נקיה את "ניסוי וטעיה", ביטוי שמסתכן בחוסר-משמעות. אך אם תשאלו את האינדיאנים, הם יאמרו: "הצמחים מדברים אלינו". מה משמעות הדבר? לשבט זה, קופאן, יש 17 סוגים של איאהואסקה, והם מסוגלים להבחין בין כולם ממרחק גדול ביער, ואילו בעינינו, כל הסוגים האלה ייראו כזן אחד. ואם תשאלו אותם על שיטת המיון שלהם, הם יגידו: "חשבנו שאתה יודע משהו על צמחים. "אתה לא יודע כלום?" עניתי: "לא". מסתבר שלוקחים כל אחד מ-17 הסוגים הללו בלילה של ירח מלא, וכל אחד מהם שר לכם בסולם שונה. נכון שזה לא יזכה אתכם בתואר דוקטור בהרווארד, אבל זה הרבה יותר מעניין מאשר לספור אבקנים. (צחוק) ובכן -- (מחיאות כפיים) הבעיה היא שאפילו אלו מאתנו שמגלים אהדה למצוקת הילידים, רואים אותם כמיוחדים וססגוניים אך איכשהו נדחקים לשולי ההיסטוריה, בעוד העולם האמיתי, כלומר עולמנו, ממשיך הלאה. האמת היא שהמאה ה-20, בעוד שלוש מאות שנה, לא תיזכר בגלל המלחמות שלה או חידושיה הטכנולוגיים, אלא כתקופה שבה עמדנו מנגד ועודדנו באופן פעיל, או קיבלנו באופן סביל את ההרס העצום של המגוון הביולוגי והתרבותי של העולם. הבעיה איננה השינוי. כל התרבויות, בכל הזמנים, עסקו תמיד בריקוד עם האפשרויות החדשות של החיים. הבעיה איננה גם הטכנולוגיה כשלעצמה. האינדיאנים משבט הסו לא הפסיקו להיות סו כשוויתרו על החץ והקשת, יותר משהאמריקני הפסיק להיות אמריקני כשוויתר על הכרכרה והסוס. לא השינוי ולא הטכנולוגיה הם שמאיימים על שלמות האתנוספירה, אלא הכוח, הפרצוף הגס של השליטה. ובכל אשר תפנו בעולמנו תגלו שלא מדובר בתרבויות שנגזר עליהן להיעלם, אלא באנשים חיים ודינמיים שקיומם נתון לאיום מצד כוחות מוגדרים היטב, כוחות שמעבר לכוחם להסתגל אליהם. בין אם מדובר בבירוא היערות הגס במולדת בני הפנאן-- שבט נוודים מדרום-מזרח אסיה, מסאראוואק-- עם שחי בחופש ביערות עד לפני דור אחד, וכעת הידרדר לעבודות כפייה וזנות על גדות הנהרות, שם ניתן לראות כיצד הנהר עצמו מזוהם בסחופת שכנראה סוחפת איתה חצי מבורניאו אל ים סין הדרומי, שבו ספינות המטען היפניות משייטות להן באופק מוכנות להטעין ולהוביל את בולי העץ שנכרתו מהיער. במקרה של היאנומאמי עשו זאת המחלות שהגיעו עם גילוי הזהב. ואם נעבור אל הרי טיבט, היכן שאני עורך לאחרונה מחקרים רבים, תוכלו לראות שמדובר בפרצופה המכוער של השליטה הפוליטית. אתם יודעים, רצח עם, הכחדה פיזית של עם, זוכים לגינוי בכל העולם, אבל רצח אתני, השמדת אורחות החיים של עם, לא רק שאינה זוכה לגינוי אלא שבאזורים רבים ברחבי העולם מעלים אותה על נס כחלק מאסטרטגיה של פיתוח. ואי-אפשר להבין את הכאב של טיבט עד שחווים אותו בשטח. פעם נסעתי עשרת אלפים ק"מ מצ'נגדו שבמערב סין, בנתיב יבשתי דרך דרום-מזרח טיבט אל להסה, עם עמית צעיר, ורק כשהגעתי ללהסה הבנתי את הפנים מאחורי הסטטיסטיקה שעליה אנו שומעים. ששת אלפים אתרים קדושים נותצו לכדי אפר ואבק. 1.2 מיליון איש נהרגו ע"י הקאדרים במהלך מהפכת התרבות. אביו של האיש הצעיר הזה נחשב לפאנצ'ן לאמה, וזה חרץ את דינו למוות מיד בתחילת הפלישה הסינית. הדוד שלו ברח עם הדלאי לאמה לגלות שהוציאה את העם לנפאל. האם נאסרה באשמת היותה עשירה. הוא הוברח אל הכלא בגיל שנתיים והוסתר מתחת לשמלתה כי היא לא היתה מסוגלת לחיות בלעדיו. האחות שעשתה את המעשה האמיץ הזה, הוכנסה למחנה חינוך. יום אחד היא דרכה בטעות על סרט-זרוע של מאו, וכעונש על כך נגזרו עליה 7 שנות עבודת פרך. כאבה של טיבט קשה מנשוא, אבל הרוח הגואלת של העם היא מחזה של ממש. ובסופו של דבר, זה מסתכם בבחירה. האם אנחנו רוצים לחיות בעולם חדגוני ומשעמם או שאנו רוצים לאמץ את ריבוא הצבעים של המגוון? מרגרט מיד, האנתרופולוגית הדגולה, אמרה לפני שנפטרה שהפחד הגדול שלה היה שאנו נסחפים לכיוון של ראיית-עולם אחידה ונטולת-צורה, שבה לא רק שכל תחום הדמיון האנושי יצטמצם לאופן-מחשבה צר יותר, אלא גם שיום אחד נתעורר מחלום ונשכח שאי-פעם היו בכלל אפשרויות אחרות. ומעורר ענווה לזכור שאנו, כגזע, קיימים אולי 600,000 שנה. המהפכה הנאוליתית -- זו שהעניקה לנו את החקלאות, שבה נכנענו לפולחן הזרעים; שבה שירת השאמאן נדחקה מפני דקלומי הכמורה; שבה יצרנו הירארכיה, התמקצעות, עודפים -- היא בת 10,000 שנה בלבד. העולם המתועש המודרני שאנו מכירים הוא בקושי בן 300 שנה. בהיסטוריה הרדודה הזאת אין בעיני דבר שאומר שכבר יש לנו כל התשובות לכל האתגרים שבהם ניתקל באלפי השנים הקרובות. כששואלים את התרבויות הרבות שבעולם מהי המשמעות של היות אנושי, הן עונות בעשרת אלפים קולות שונים. ובתוך השיר הזה נגלה מחדש את האפשרות להיות מה שהננו: מין בעל מודעות, בעל הכרה מלאה בצורך להבטיח שכל האנשים בכל הגנים ימצאו דרך לפרוח. ואכן יש רגעים גדולים של אופטימיות. זו תמונה שצילמתי בקצה הצפוני של האי באפין כשהלכתי לציד לווייתנים עם כמה בני אינואיט, והאיש הזה, אולאיה, סיפר לי סיפור מופלא על סבו. ממשלת קנדה לא תמיד נהגה בנועם כלפי בני האינואיט, ובמהלך שנות החמישים, כדי לבסס את ריבונותנו, דחקנו אותם לתוך יישובי-קבע. סבו של האיש הזקן הזה סירב ללכת. המשפחה, מפחד לחייו, לקחה ממנו את כל כלי הנשק, ואת כל כליו. עליכם להבין שבני האינואיט לא פוחדים מהקור. הם מנצלים אותו. במקור, להבי המזחלות שלהם נבנו מדגים עטופים בעור קאריבו. כך שסבו של האיש לא פחד מהלילה הארקטי או מסופת השלגים שהתחוללה. הוא פשוט חמק החוצה, הפשיל את מכנסי העור שלו, ועשה את צרכיו לתוך ידו. וכשהגללים התחילו לקפוא, הוא עיצב אותם לצורת להב. הוא ירק על קצה סכין הצואה, וכשהסכין קפא לחלוטין, הוא שחט בעזרתו כלב. הוא פשט את עור הכלב ואילתר ממנו רתמה, לקח את כלוב הצלעות של הכלב ואילתר ממנו מזחלת, רתם אותה לכלב שעמד בסמוך, ונעלם בין גושי הקרח, עם סכין הצואה בחגורתו. ככה מסתדרים עם כלום. (צחוק) והסיפור הזה, במובנים רבים -- (מחיאות כפיים) -- מסמל את קשיחותם של בני האינואיט ושל כל הילידים ברחבי העולם. באפריל 1999, ממשלת קנדה החזירה לאינואיט את השליטה המלאה על שטח אדמה גדול מקליפורניה וטקסס ביחד. זו מולדתנו החדשה. היא נקראת נונאבוט. זו טריטוריה עצמאית. הם שולטים בכל משאבי המחצבים. דוגמה מדהימה לאופן שבו מדינה יכולה לפצות את בני עמה. ולסיום, בסופו של דבר, אני חושב שזה די ברור, לפחות לאלו מאתנו שהגיעו לפינות המרוחקות של העולם, שהן לא מרוחקות בכלל. הן המולדת של מישהו. הן מייצגות שלוחות של הדמיון האנושי שנמתחות מאז ראשית הזמן. ועבור כולנו, החלומות של הילדים האלה, כמו החלומות של ילדינו, הופכים לחלק מגאוגרפיה חשופה של תקווה. אז מה שאנחנו מנסים לעשות ב"נשיונל ג'יאוגרפיק", לסיום, הוא שאנו מאמינים שהפוליטיקאים לא ישיגו כלום. אנחנו חושבים שהפולמסנות -- (מחיאות כפיים) -- אנו חושבים שלפולמסנות אין כוח שכנוע, אבל סיפורים יכולים לשנות את העולם. ואנו כנראה מוסד מספרי הסיפורים הטוב בעולם. האתר שלנו זוכה ל-35 מיליון כניסות בחודש. ערוץ הטלוויזיה שלנו משודר ב-156 מדינות. מיליונים קוראים את כתבי העת שלנו. ומה שאנו עושים הוא סדרת מסעות אל האתנוספירה, שבהם ניקח את הקהל שלנו למקומות של פלאי תרבות כה רבים שהם לא יוכלו אלא להסתנוור ממראה עיניהם, מתוך תקווה שיאמצו בהדרגה, צעד אחר צעד את התגלית המרכזית של האנתרופולוגיה: שהעולם הזה ראוי לקיום מגוון, שאפשר למצוא דרך לחיות בעולם פלורליסטי ורב-תרבותי באמת שבו חוכמתם של כל העמים תוכל לתרום לרווחתנו המשותפת. תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]