אתם יודעים, אחת ההנאות שבטיול ואחד התענוגות שבמחקר אתנוגרפי הם ההזדמנות לחיות בקרב אלה שטרם שכחו את דרכי העבר, שעוד חשים את עברם ברוח, נוגעים בו באבנים שליטש הגשם, טועמים אותו בעלי הצמחים המרים. רק לדעת ששמאני היגואר עדיין נוסעים אל מעבר לשביל החלב, או שלמיתוסים של זקני האינואיט עדיין יש משמעות, או שבהימלאיה, הבודהיסטים עדיין תרים אחר נשימת הדהרמה, פירושו להיזכר באמת בתגלית המרכזית של האנתרופולוגיה, שהיא הרעיון שהעולם שבו אנחנו חיים לא קיים במובן אבסולוטי כלשהו, אלא הוא רק דגם אחד של המציאות, תוצאה של אוסף החלטות הסתגלותיות מסוימות, שהשושלת שלנו קיבלה, גם אם בהצלחה, לפני דורות רבים. וכמובן, כולנו חולקים אותם ציוויים הסתגלותיים. כולנו נולדים. כולנו מביאים ילדים לעולם. אנחנו עוברים טקסי חניכה. אנחנו מתמודדים עם ההפרדה העיקשת שבמוות, כך שאין זה מפתיע שכולנו שרים, כולנו רוקדים, כולנו צורכים אמנות. אך מה שמעניין הוא הקצב הייחודי של השיר, הקצב של הריקוד בכל תרבות. ואין זה משנה אם אלה הפנאן ביערות בורנאו, או כוהני הוודו בהאיטי, או הלוחמים במדבר קאיסוט בצפון קניה, הקוראנדרו בהרי האנדים, או חאן בלב הסהרה. זה היה חברי למסע אל המדבר לפני חודש, או גם רועה יק במדרונות צ'ומולנגמה, שהוא האוורסט, האם האלה של העולם. כל האנשים האלו מלמדים אותנו שיש דרכים אחרות להיות, דרכים אחרות לחשוב, דרכים אחרות לכוון את עצמנו בכדור הארץ. והרעיון הזה, אם תחשבו על כך, יכול רק למלא אתכם בתקווה. ובכן, תרבויות העולם הרבות מספור בונות ביחד רשת של חיי רוח וחיי תרבות שעוטפת את העולם, וחשובה לרווחתו של העולם בדיוק כמו הרשת הביולוגית של החיים שאנו מכנים ביוספרה. ואפשר לחשוב על רשת החיים התרבותית הזאת כעל אתנוספרה ואפשר להגדיר את האתנוספרה כצירופם של כל המחשבות, החלומות, המיתוסים, הרעיונות, ההשראה והאינטואיציה שהדמיון האנושי הביא לעולם משחר התודעה. האתנוספרה היא המורשת הגדולה של האנושות. היא הסמל של מה שהיננו וכל מה שאנו יכולים להיות בתור גזע סקרן כל כך. וממש כפי שהביוספרה נשחקת, כך גם האתנוספרה, ואפילו במהירות רבה אף יותר. אף ביולוג, למשל, לא יעז לטעון כי חמישים אחוז מכל המינים או יותר נמצאים על סף הכחדה, כי זה פשוט לא נכון. ועם זאת, התרחיש הזה, האפוקליפטי ביותר בתחום הגיוון הביולוגי לא מתקרב ולו במעט למה שאנו יודעים על התרחיש האופטימי ביותר בתחום הגיוון התרבותי. הסימן המובהק לכך הוא, כמובן, היעלמות השפות. כשמי שכאן בחדר רק נולד, דיברו בעולם ב-6,000 שפות. ובכן, שפה היא לא רק אוצר מילים או אוסף של כללי דקדוק. שפה היא הבזק של הרוח האנושית. היא כלי שדרכו הנשמה של תרבות מסוימת מופיעה בעולם הגשמי. כל שפה היא יער עתיק של הנפש, קו פרשת מים, מחשבה, מערכת אקולוגית של אפשרויות רוחניות, ומתוך אותן 6,000 שפות, כשאנו יושבים כעת כאן במונטריי, מחציתן כבר לא נלחשת באוזני ילדים. כבר לא מלמדים אותן לתינוקות, ופירוש הדבר, בעצם, הוא שאלמלא משהו ישתנה, .השפות האלו כבר מתות. מה בודד יותר מלהיות עטוף בדממה, להיות האחרון מעמך שדובר את שפתך, לא להיות מסוגל להעביר את חוכמת הדורות הקודמים או לצפות בהתקדמות הצאצאים? אולם, גורל נורא זה הוא אכן מנת חלקו של מישהו איפשהו בכדור הארץ אחת לשבועיים בערך, מאחר שאחת לשבועיים, קשיש כלשהו נפטר ולוקח עמו אל קברו את ההברות האחרונות של לשון עתיקה. ואני מתאר שחלק מכם אומרים, "האם לא עדיף כך? "האם העולם לא יהיה מקום טוב יותר "אם כולנו נדבר שפה אחת?" ואני אומר, "יופי, "בואו נחליט שהשפה הזאת תהיה יורובה או קנטונזית. "או שפת הקוגי". וכולכם תגלו פתאום מה פירוש הדבר .לא להיות מסוגלים לדבר בשפתכם שלכם ולכן, מה שאני רוצה לעשות איתכם היום זה לקחת אתכם למסע באתנוספרה- מסע קצר באתנוספרה כדי לנסות לתת לכם מושג לגבי מה שאובד. רבים מאתנו שוכחים שכשאני אומר "דרכים שונות להיות", אני ממש מתכוון לדרכים שונות להיות. קחו, לדוגמה, את הילד הזה משבט הברסאנה בצפון מערב האמזונאס, אנשי האנקונדה שעל פי המיתולוגיה שלהם הגיעו על נהר החלב בתוך קיבותיהם של נחשים קדושים. אנשים אלה לא מבחינים הכרתית בין הצבע הכחול לירוק מאחר שהם משווים את חופת השמים לחופת העצים ביער שבהם תלויים האנשים. קיים אצלם חוק מוזר לשפה ונישואין שנקרא אקסוגמיה לשונית: חובה להתחתן עם מישהו שדובר שפה אחרת. כל זה מושרש בעבר המיתולוגי, אך הדבר המוזר הוא שבבתים המוארכים האלה שבהם נשמעות שש או שבע שפות בגלל נישואי תערובת, אף פעם לא תמצא אותם מתרגלים את הדיבור. הם פשוט מקשיבים ואז מתחילים לדבר. או, אחד מהשבטים המרתקים ביותר שחייתי איתם, הוואראני של צפון מזרח אקוודור, עם מדהים, שאתו נוצר קשר בדרכי שלום לראשונה בשנת 1958. ב-1957, חמישה מיסיונרים ניסו ליצור איתם קשר, ועשו שגיאה קריטית. הם השליכו מהאוויר תצלומים מבריקים של עצמם כחלק ממה שלנו נראה כמחווה ידידותית, אך שכחו שאנשים האלה מיערות הגשם לא ראו מעולם שום דבר דו-ממדי. הם הרימו את התצלומים האלה מאדמת היער, ניסו להסתכל מאחורי הפנים, כדי למצוא צורה או דמות, לא מצאו כלום, והסיקו שאלה הם כרטיסי ביקור מהשטן, ואז הם דקרו את המיסיונרים למוות בחניתות. אבל הוואראני לא דקרו בחנית רק אנשים מבחוץ. הם גם דקרו זה את זה. משיעור התמותה שלהם, 54% הוא כתוצאה מדקירות בחנית. הצלחנו לשחזר את הגנאולוגיה שמונה דורות אחורה, וגילינו שני מקרים של מוות טבעי וכשלחצנו עליהם לספר לנו על כך, הם הודו שאחד מהאנשים היה כבר כל כך זקן שהוא גסס מזקנה, אז הם דקרו אותו בכל זאת. (צחוק). יחד עם זה, היה להם ידע מדויק להדהים אודות היער. הציידים שלהם היו מסוגלים להריח שתן של חיה ממרחק ארבעים צעדים ולדעת לאילו מינים הוא שייך. בשנות השמונים המוקדמות קבלתי משימה מדהימה באמת כאשר הפרופסור שלי בהרווארד שאל אותי אם אני מעוניין לנסוע להאיטי, ולחדור לאגודות הסודיות שהיוו את בסיס הכוח של דובליה ושל הטונטון מקוט, ולהשיג את הרעל המשמש ליצירת זומבים. על מנת למצוא הגיון בסנסציה, מובן שהיה עליי להבין משהו אודות אמונה מיוחדת זו של הוודו. וודו איננו כת של מגיה שחורה. להפך, הוא מהווה ראיית עולם מטאפיזית מורכבת. זה מעניין. אם הייתי מבקש מכם לציין את דתות העולם החשובות, מה הייתם אומרים? נצרות, איסלם, בודהיזם, יהדות, לא משנה מה. תמיד משאירים יבשת אחת בחוץ, בגלל ההנחה שלאפריקה שמדרום לסהרה לא היו אמונות דתיות. ובכן, ברור שיש להם והוודו הוא בעצם זיקוק של כל הרעיונות הדתיים העמוקים הללו שהגיעו במהלך הגלות הטראגית של תקופת העבדות. אמנם, מה שהופך את הוודו למעניין כל כך הוא הקשר החי הזה בין החיים למתים. החיים מולידים את הרוחות. את הרוחות ניתן לזמן מתחת למים הכבירים באמצעות הקצב של הריקוד, שדוחק הצידה באופן זמני את נשמת החי, כך שלרגע מזהיר אחד, הכוהן הופך לאל. לכן אנשי הוודו נוהגים לומר: "אתם, הלבנים, הולכים לכנסייה ומדברים על אלוהים. ."אנחנו רוקדים במקדש והופכים לאלוהים". ובגלל שאתה אחוז דיבוק, בשליטת הרוח, מה כבר יוכל לפגוע בך? אז אתם יכולים לראות את ההמחשות המדהימות האלו: כוהני וודו אחוזי טראנס מחזיקים גחלים בוערות ללא כאב, המחשה מדהימה ליכולתה של הנפש להשפיע על הגוף שבו היא שוכנת תחת ההשפעה הממריצה של התרגשות קיצונית. מכל האנשים שבמחיצתם שהיתי, המיוחדים מכולם היו בני הקוגי מסיירה נבדה דה סנטה מרטה בצפון קולומביה. האנשים הללו, צאצאי תרבות עריצית, שפעם שכנה במישור החוף הקאריבי של קולומביה, ברחו בתחילת הכיבוש אל גוש הרים וולקני מבודד המתנשא מעל למישור החוף הקאריבי. ביבשת מדממת, רק האנשים האלו לא נכבשו מעולם על-ידי הספרדים. הם נשלטים עד היום על-ידי כהונה ריטואלית, אך הכשרת הכוהנים היא מיוחדת למדי. החניכים הצעירים נלקחים ממשפחותיהם בגילאי שלוש וארבע, נשלחים לבידוד בעולם של חושך וצללים, בבקתות אבן למרגלות קרחונים במשך שמונה עשרה שנה. במשך שתי תקופות של תשע שנים, שנבחרו במכוון כדי לחקות את תשעת חודשי ההריון שהם מבלים ברחם של אימם, כעת הם נמצאים באופן מטאפורי ברחם של האם הגדולה. ובמשך כל הזמן הזה הם עוברים תירבות לערכים של החברה שלהם, ערכים שלפיהם התפילות שלהם והתפילות שלהם לבדן, הן ששומרות על הסדר הקוסמי, או אולי נאמר- האקולוגי. ובסופה של החניכה המדהימה הזאת הם נלקחים יום אחד החוצה ולראשונה בחייהם, בגיל שמונה עשרה, הם רואים את הזריחה. ובאותו רגע נהיר של מודעות לאור ראשון, כשהשמש שוטפת את המדרונות של הנוף המדהים, כל מה שהם למדו באופן מופשט לפתע מאושר בהדר מהמם. והכוהן צועד אחורה ואומר, "רואים? ממש כמו שסיפרתי לכם. "באמת כה יפה. ואתם אמורים להגן עליו". הם קוראים לעצמם האחים הגדולים והם אומרים שאנו, האחים הקטנים, אחראים לחורבן העולם. רמה זאת של אינטואיציה הופכת לחשובה מאוד. בכל פעם שאנו חושבים על ילידים ועל נוף, אנו מזכירים או את רוסו ואת הבדותה הנושנה על הפרא האציל, שהיא רעיון גזעני בפשטות, או לחלופין מזכירים את ת'ורו ואומרים שהאנשים האלה קרובים יותר לכדור הארץ מאתנו. ובכן, ילידי הטבע אף פעם לא סנטימנטליים או נותנים לנוסטלגיה להחליש אותם. אין מקום לסנטימנטים או נוסטלגיה בביצות המלריה של אסמט או ברוחות המקפיאות של טיבט. אך למרות זאת, הם יצרו, לאורך הזמן ובאמצעות פולחנים, מיסטיקה מסורתית של העולם שמבוססת לא על הרעיון של קרבה אליו מתוך מודעות עצמית, אלא על אינטואיציה מרומזת יותר: הרעיון שכדור הארץ יכול להתקיים רק משום שהתודעה האנושית מפיחה בו חיים. ובכן, מה פירוש הדבר? פירוש הדבר הוא שילד צעיר מהאנדים שחונך להאמין שההר הוא רוח של אל שינחה אותו אל יעודו, יהפוך לאדם שונה באופן עמוק ובעל קשר שונה עם המשאב או המקום הזה, לעומת ילד צעיר ממונטנה שחונך להאמין שההר הוא ערימת סלעים מוכנה לכרייה. זה לא רלוונטי אם ההר הוא משכן לרוחות או ערימת מחצבים. מה שמעניין הוא המטאפורה שמגדירה את הקשר בין היחיד לעולם הטבע. ביערות של קולומביה הבריטית חינכו אותי להאמין שהיערות נועדו לכריתה. זה הפך אותי לבן אדם שונה מחבריי משבט הקוואגיולת', שמאמינים שיערות אלה הם משכנו של הוקוק ומקור המרומים המעוקם והרוחות הקניבליות ששוכנות בקצה הצפוני של העולם, רוחות שאיתן יהיה עליהם להתמודד במהלך טקס החניכה, המטסה. ובכן, אם תתחילו לבחון את הרעיון שתרבויות אלו יכולות ליצור מציאות שונה, תוכלו להתחיל ולהבין חלק מהתגליות הבלתי רגילות שלהן. קחו לדוגמה את הצמח הזה. זו תמונה שצילמתי בצפון מערב האמזונאס באפריל שעבר. זהו איאהואסקה, שייתכן שרבים מכם שמעו עליו. המרקחת הפסיכואקטיבית החזקה ביותר ברפרטואר השאמאנים. מה שהופך את איאהואסקה למרתק הוא לא הפוטנציאל התרופתי של המרקחת, אלא המורכבות שלה. היא בנויה למעשה משני מקורות שונים. בצד אחד נמצא צמח הליאנה שמכיל סדרה של בטא-קרבולינים, הרמין, הרמולין, בעלי תכונות הזיה קלות. אם צורכים את הגבעול לבד, זה כמו עשן כחול אביך שצף בתודעה, אבל מערבבים אותו עם עלים של עשב ממשפחת הקפה שנקרא פסיכוטריה וירידיס. הצמח הזה מכיל טריפטמינים חזקים מאוד שדומים מאוד לסרוטונין של המוח, דימתילטריפטמין, מתוקסידימתילריפטמין-5. אם ראיתם מישהו מאנשי היאנומאמי כשהוא שואף את החומר הזה דרך האף, החומר הזה שהם מכינים מאוסף אחר של זנים מכיל גם הוא מתוקסידימתילריפטמין. שאיפת האבקה הזאת דרך האף דומה לשיגור דרך קנה רובה שמכוסה בציורי בארוק, ונחיתה בים של חשמל. (צחוק) זה לא מעוות את המציאות, זה מפורר את המציאות. האמת היא שנהגתי להתווכח עם הפרופסור שלי, ריצ'רד אבן שולטס, אדם שפתח את התקופה הפסיכדלית כאשר גילה את פטריות הקסם במקסיקו בשנות השלושים. נהגתי להתווכח אתו שאי אפשר לסווג את הטריפטמינים האלה כמעוררי הזיות, כי עד שהאפקט מגיע אליך כבר אין בבית אף אחד שיכול לחוות את ההזיה. (צחוק) אבל העניין עם טריפטמינים הוא שאי אפשר לצרוך אותם דרך הפה כיוון שהם מנוטרלים על-ידי אנזים שנמצא באופן טבעי במעיים האנושיים, ונקרא מונואמין אוקסידז. אפשר לצרוך אותם דרך הפה רק אם צורכים אותם בשילוב עם כימיקל אחר, שמנטרל את האנזים. ובכן, מה שמדהים זה שהבטא-קרבולינים שנמצאים בליאנה מהווים מעכבי מונואמין אוקסידז מהסוג המדויק הדרוש להגברת פעולת הטריפטמין. אז אפשר לשאול את עצמנו: איך מבין צמחייה של 80,000 זנים של צמחים בעלי השפעה מעכבת האנשים האלה מוצאים את שני הצמחים האלה, ללא קשר מורפולוגי, שכאשר משלבים אותם באופן זה, יוצרים מעין גרסה ביוכימית שבה השלם גדול מסכום חלקיו? ובכן, אנו משתמשים בלשון הנקייה 'ניסוי וטעייה' שמתבררת כחסרת משמעות. אך אם תשאלו את האינדיאנים, הם יאמרו: "הצמחים מדברים אלינו". מה משמעות הדבר? לשבט זה, קופאן, יש שבעה-עשר סוגים של איאהואסקה, והם מסוגלים להבחין בין כולם ממרחק גדול ביער, כאשר כל הסוגים האלה ייראו לנו כזן אחד. ואם תשאלו אותם איך הם מזהים את הזן שלהם הם יגידו, "חשבנו שאתה יודע משהו על צמחים. "אתה לא יודע כלום?" ואני עניתי, "לא". מסתבר שלוקחים כל אחד משבעה-עשר הסוגים הללו בלילה של ירח מלא, וכל אחד מהם שר לכם בסולם שונה. זה לא ייתן לכם תואר שלישי בהרווארד, אבל זה הרבה יותר מעניין מלספור אבקנים. ובכן, (כפיים) הבעיה היא שאפילו אלו מאתנו שמגלים הבנה למצוקת הילידים, רואים אותם כמיוחדים וססגוניים אך דחוקים לשולי ההיסטוריה, בעוד העולם האמיתי, כלומר עולמנו, ממשיך הלאה. האמת היא שהמאה העשרים, בעוד שלוש מאות שנה, לא תיזכר במלחמות שלה או בחידושים הטכנולוגיים שלה, אלא כתקופה שבה עמדנו מנגד ועודדנו באופן פעיל או קיבלנו באופן סביל את ההרס העצום של הגיוון הביולוגי והתרבותי של הכוכב. הבעיה היא לא שינוי. כל התרבויות, מאז ומתמיד רקדו כל העת עם האפשרויות החדשות של החיים. הבעיה היא גם לא הטכנולוגיה בפני עצמה. האינדיאנים משבט הסו לא הפסיקו להיות סו כשויתרו על החץ והקשת יותר משאמריקני הפסיק להיות אמריקני כשויתר על הכרכרה והסוס. אלה לא השינוי והטכנולוגיה שמאיימים על שלמות האתנוספרה. זהו כוח. הפנים הגסות של השליטה. והיכן שלא תביטו בעולמנו תגלו שאלו לא תרבויות שגורלן נגזר להיעלם. אלו אנשים חיים ודינמיים שקיומם נתון לאיום מצד כוחות שניתן לזהות, כוחות שאליהם אין הם מסוגלים להסתגל. בין אם מדובר בבירוא היערות הבולט במולדת בני הפנאן-- שבט נוודים מדרום מזרח אסיה, מסאראוואק-- עם שחי בחופש ביערות עד לפני דור אחד, וכעת דורדר לעבודות כפייה וזנות על גדות הנהרות היכן שניתן לראות כיצד הנהר עצמו מזוהם בסחופת שכנראה סוחפת איתה חצי מבורנאו אל ים סין הדרומי, שבו ספינות המטען היפניות משייטות להן באופק מוכנות לשאת עמן את בולי העץ שנכרתו מהיער. או במקרה של היאנומאמי, אלו הם הנגעים שהגיעו עם גילוי הזהב. או אם נעבור אל הרי טיבט, היכן שאני עורך מחקרים רבים לאחרונה, תוכלו לראות שמדובר בפנים הגסות של שליטה פוליטית. אתם יודעים, רצח עם, הכחדה פיזית של עם, מגונה בכל העולם, אבל רצח אתניות, השמדת אורחות החיים של עם, לא רק אינה זוכה לגינוי אלא שברחבי העולם, באזורים רבים, מהללים אותה כחלק מאסטרטגיה של התפתחות. ואי אפשר להבין את הכאב של טיבט עד שתחוו אותו בגובה האדמה. פעם נסעתי עשרת אלפים קילומטר מצ'נגדו במערב סין, במסלול יבשתי דרך דרום מזרח טיבט אל להסה, עם קולגה צעיר, ורק כשהגעתי ללהסה הבנתי את הפנים מאחורי הסטטיסטיקה שעליה אנו שומעים. ששת אלפים אתרים קדושים נותצו לכדי אפר ואבק. כ-1.2 מיליון איש נהרגו על-ידי הקאדרים במהלך מהפכת התרבות. אביו של האיש הצעיר הזה נחשב לפאנצ'ן לאמה. ופירוש הדבר שהוא נהרג מיד במהלך הפלישה הסינית. הדוד שלו ברח עם הדלאי לאמה לגלות שלקחה את העם לנפאל. האימא נאסרה באשמת היותה עשירה. הוא הוברח אל הכלא בגיל שנתיים והסתתר מתחת לשמלתה כי היא לא הייתה מסוגלת להישאר בלעדיו. האחות, שעשתה את המעשה האמיץ הזה, הוכנסה למחנה חינוך. יום אחד היא דרכה בטעות על סרט זרוע של מאו, וכעונש על כך נגזרו עליה שבע שנות עבודת פרך. הכאב של טיבט קשה מנשוא, אבל הרוח הגואלת של העם היא מחזה של ממש. ובסופו של דבר, זה מסתכם בבחירה. האם אנחנו רוצים לחיות בעולם חדגוני ומשעמם או שאנו רוצים לאמץ את ריבוי הצבעים של הגיוון? מרגרט מיד, האנתרופולוגית הדגולה, אמרה לפני שנפטרה שהפחד הגדול שלה היה ההיסחפות לכיוון ראיית עולם גנרית ואמורפית, שבה לא רק שהטווח של הדמיון האנושי יצטמצם לאופן מחשבה צר יותר, אלא גם שיום אחד נתעורר מחלום ונשכח שאי פעם היו אפשרויות אחרות. ונהיה צנועים יותר אם נזכור שאנו, כגזע, קיימים אולי 600,000 שנה. המהפכה הנאוליתית, שהעניקה לנו את החקלאות, שבה נכנענו לפולחן הזרעים, שירת השאמאן נדחקה על-ידי דקלום הכמורה, ויצרנו הירארכיה, התמקצעות, עודפים-- היא בת 10,000 שנה בלבד. העולם המתועש המודרני שאנו מכירים הוא בן 300 שנה בקושי. ובכן, ההיסטוריה השטחית הזאת לא מראה לי שכבר יש לנו כל התשובות לכל האתגרים שבהם ניתקל באלפי השנים הקרובות. כששואלים את התרבויות הרבות שבעולם מהי המשמעות של להיות אנושי, הן עונות בעשרת אלפים קולות שונים. ובתוך השיר הזה נגלה מחדש את האפשרות להיות מה שהיננו: גזע מודע לחלוטין, בעל הכרה מלאה בצורך להבטיח שכל האנשים וכל הגנים ימצאו דרך לפרוח. ויש רגעים גדולים של אופטימיות. זו תמונה שצילמתי בקצה הצפוני של האי באפין כשהלכתי לציד לווייתנים עם כמה בני אינואיט, והאיש הזה, אולאיה, סיפר לי סיפור מופלא על סבו. ממשלת קנדה לא תמיד הייתה אדיבה כלפי בני האינואיט, ובמהלך שנות החמישים, כדי לבסס את ריבונותנו, דחקנו אותם להתיישבויות. סבו של האיש הזקן הזה סירב ללכת. המשפחה, מפחד לחייו, לקחה ממנו את כל כלי הנשק, ואת כל כליו. ובכן, עליכם להבין שבני האינואיט לא פחדו מפני הקור. הם ניצלו אותו. להבי המזחלות שלהם נבנו במקור מדג עטוף בעור קאריבו. כך שסבו של האיש לא פחד מהלילה הארקטי או מסופת השלגים שהתחוללה. הוא פשוט חמק החוצה, הפשיל את מכנסי העור שלו, ועשה את צרכיו לתוך ידו. וכשהגללים התחילו לקפוא, הוא עיצב אותם לצורת להב. הוא פיזר רוק על קצה סכין הצואה, וכשהסכין קפא לחלוטין, הוא שחט אתו כלב. הוא פשט את עור הכלב ואלתר ממנו רתמה, אלתר מזחלת מהצלעות של הכלב, רתם אותה לכלב שהיה ליד, ונעלם בין גושי הקרח, עם סכין הצואה בחגורתו. אם מדברים על להסתדר עם כלום. (צחוק) והסיפור הזה, בדרכים רבות, (כפיים) מסמל את קשיחותם של בני האינואיט ושל כל הילידים ברחבי העולם. באפריל 1999, ממשלת קנדה החזירה לאינואיט שליטה מלאה על שטח אדמה הגדול מקליפורניה וטקסס ביחד. זו מולדתנו החדשה. היא נקראת נונאבוט. זו טריטוריה עצמאית. הם שולטים בכל משאבי המחצבים. דוגמה מדהימה לאופן שבו מדינה יכולה לפצות את אנשיה. ולסיום, בסופו של דבר, אני חושב שזה די ברור, לפחות לאלו מאתנו שטיילו בפינות המרוחקות של העולם, שהן לא מרוחקות בכלל. הן המולדת של מישהו. הן מייצגות שלוחות של הדמיון האנושי שנמתחות מראשית הזמן. ועבור כולנו, החלומות של הילדים האלה, כמו החלומות של ילדינו, הופכים לחלק מגאוגרפיה חשופה של תקווה. אז מה שאנחנו מנסים לעשות בנשיונל ג'יאוגרפיק בסופו של דבר זה להאמין שפוליטיקאים לא ישיגו כלום. אנחנו חושבים שויכוחים-- (כפיים) אנחנו חושבים שויכוחים אינם משכנעים, אלא שסיפורים יכולים לשנות את העולם. ואנחנו כנראה מוסד מספרי הסיפורים הטוב בעולם. באתרים שלנו יש 35 מיליון ביקורים כל חודש. ערוץ הטלוויזיה שלנו משודר ב-156 מדינות. מיליונים קוראים את כתבי העת שלנו. ומה שנעשה -זו סדרת מסעות אל האתנוספרה, שבהם ניקח את הקהל שלנו למקומות של פלא תרבותי כה רב שהם לא יוכלו אלא להסתנוור ממראה עיניהם, בתקווה שיאמצו בהדרגה, צעד אחר צעד את הגילוי המרכזי של האנתרופולוגיה: שלעולם הזה מגיע להתקיים באופן מגוון, שאפשר למצוא דרך לחיות בעולם פלורליסטי ורב תרבותי באמת שבו חוכמתם של כל העמים תוכל לתרום לרווחתנו המשותפת. תודה רבה לכם. (כפיים)