אני מלמד כימיה.

(פיצוץ)

בסדר, בסדר.

אז יותר מסתם פיצוצים,

כימיה היא בכל מקום.

האם אי פעם מצאתם את עצמכם במסעדה מתרווחים

פשוט עושים את זה שוב ושוב?

כמה אנשים מנידים בראשם כן.

לאחרונה, הראתי את זה לסטודנטים שלי,

ופשוט ביקשתי מהם לנסות להסביר למה זה קרה.

השאלה והשיחה לאחריה

היו מרתקות.

תראו את הוידאו שמאדי

מכיתת השעה השלישית שלי שלחה לי בערב ההוא.

(קלאנג)(צחוק)

עכשיו כמובן, כמורה לכימיה של מאדי,

אני מרוצה שהיא הלכה הביתה והמשיכה להיות גיקית

על סוג ההדגמה המגוכחת הזו

שעשינו בכיתה.

אבל מה שעניין אותי יותר זה שהסקרנות של מאדי

לקחה אותה לרמה חדשה.

אם תביטו לתוך המבחנה הזו,

אתם תראו נר.

מאדי משתמשת בחום כדי לקשר את התופעה

למצב חדש.

אתם יודעים, שאלות וסקרנות כמו של מאדי

הם מגנטים שמושכים אותנו למורים שלנו,

והם מתעלים מעל כל טכנולוגיה

או מילות באז בחינוך.

אבל אם נשים את הטכנולוגיות האלה לפני הסקרנות של התלמידים,

אנחנו נשלול מעצמנו

את הכלי הטוב ביותר כמורים: השאלות של הסטודנטים שלנו.

לדוגמה, להפוך הרצאה משעממת מהכיתה

למסך של המכשיר הסלולרי שלכם

יכול לחסוך זמן הוראה,

אבל אם זה הפוקוס של הנסיון של התלמידים שלנו,

זה אותו קשקוש לא אנושי

פשוט עטוף בבגדים מפוארים.

אבל אם במקום יהיה לנו האומץ

לבלבל את הסטודנטים שלנו, להביך אותם,

ולהעלות שאלות אמיתיות,

דרך השאלות האלה, לנו כמורים יהיה מידע

שנוכל להשתמש בו כדי לתפור שיטות חסונות

ומיודעות להדרכה משולבת.

אז, אם נשים את הג'ארגון של המאה ה21 בצד,

האמת היא, אני מורה כבר 13 שנה עכשיו,

וזה דרש מצב מסכן חיים

כדי לצאת מ 10 שנים של כאילו לימוד

ולעזור לי להבין שהשאלות של הסטודנטים

הם הזרעים של למידה אמיתית,

לא חומר לימוד כתוב

שנתן להם פיסות של מידע רנדומלי.

במאי 2010, בגיל 35,

עם תינוק בן שנתיים בבית והילד השני בדרך,

אובחנתי עם מפרצת גדולה

בבסיס אבי העורקים שלי.

זה הוביל לניתוח לב פתוח. זה האימייל המקורי

מהרופא שלי פה.

עכשיו, כשקיבלתי את זה, הייתי -- לחצו על קאפס לוק --

מחורפן לגמרי, אוקיי?

אבל מצאתי רגעים מפתיעים של רוגע

בבטחון של המנתח שלי.

מאיפה הבחור הזה קיבל את הביטחון שלו, התעוזה הזו?

אז כששאלתי אותו, הוא אמר לי שלושה דברים.

ראשית הוא אמר, הסקרנות שלו דחפה אותו

לשאול שאלות קשות על התהליך,

על מה עובד ומה לא.

שנית, הוא קיבל, ולא פחד,

מהתהליך המלוכלך של ניסוי וטעיה,

התהליך הבלתי נמנע של ניסוי וטעיה.

ושלישית, דרך הרהור עמוק,

הוא ליקט את המידע שהוא היה צריך

כדי לתכנן ולשנות את התהליך,

ואז, עם יד יציבה, הוא הציל את חיי.

עכשיו לקחתי הרבה ממילות החוכמה האלה,

ולפני שחזרתי לכיתה בסתיו,

כתבתי שלושה חוקים משלי

שאני מביא לתכנון השיעור שלי עד היום.

חוק מספר אחד: סקרנות באה קודם.

שאלות יכולות להיות החלונות להוראה מעולה,

אבל לא להפך.

חוק שני: חבקו את הבלגן.

כולנו מורים. אנחנו יודעים שלימוד הוא מכוער.

ורק בגלל שהשיטה המדעית נמצאת

בפרק חמש של סעיף 1.2 של פרק אחד

של זה שאנחנו תמיד מדלגים עליו, אוקיי,

נסיון וטעיה עדיין יכול להיות חלק לא פורמלי

של מה שאנחנו עושים כל יום

בחדר 206 של קתדרלת הלב הקדוש.

וחוק מספר שלוש: להתנסות בחשיבה על מה שקרה.

מה שאנחנו עושים הוא חשוב. זה דורש את תשומת הלב שלנו,

אבל זה דורש גם את השינויים שלנו.

האם אנחנו יכולים להיות המנתחים של הכיתות שלנו?

כאילו שמה שנעשה יום אחד באמת יציל חיים.

התלמידים שלנו שווים את זה.

וכל מקרה הוא שונה.

(פיצוץ)

בסדר. סליחה.

מורה הכימיה שבי פשוט היה חייב להוציא

את זה מחוץ למערכת שלי לפני שנמשיך.

אז אלו בנותי.

מימין יש לנו את אמלו -- משפחה דרומית.

ומשמאל, ריילי.

עכשיו ריילי עומדת להיות ילדה גדולה עוד כמה שבועות פה.

הוא עומדת להיות בת ארבע,

וכל מי שמכיר בני ארבע

יודע שהם אוהבים לשאול, "למה?"

כן. למה.

הייתי יכול ללמד את הילדה הזו כל דבר

מפני שהיא סקרנית בנוגע לכל דבר.

כולנו היינו בגיל הזה.

אבל האתגר הוא באמת של המורים העתידיים של ריילי,

אלה שהיא עדיין לא פגשה.

איך הם יגדלו את הסקרנות הזו?

אתם מבינים, הייתי טוען שריילי היא מטאפורה לכל הילדים,

ואני חושב שלהפלט מבית הספר מגיע בהרבה צורות --

לבוגר שיצא עוד לפני שהשנה התחילה

או השולחן הריק ההוא מאחור של כיתת חטיבת ביניים אורבנית.

אבל אם אנחנו כמחנכים משאירים מאחור

את התפקיד הפשוט הזה של מזריעי תוכן

ומחבקים פרדיגמה חדשה

כמעודדים של סקרנות וחקר,

אנחנו אולי נביא מעט יותר משמעות

ליום הלימודים שלהם, ונצית את הדמיון שלהם.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)