אני אלן, ואני אובססיבית לגמרי לגבי אוכל.

אבל לא התחלתי ככה.

התחלתי באובססיביות למדיניות בטחון גלובלית

כי גרתי בניו יורק בזמן ה-11 בספטמבר, וזה היה מאד רלוונטי.

וממדיניות בטחון גלובלית הגעתי לאוכל

כי הגעתי למסקנה שכשאני רעבה, אני מאד עצבנית.

ואני מניחה ששאר העולם גם כך.

במיוחד אם אתה רעב והילדים שלך רעבים

וילדי השכנים רעבים וכל השכונה שלך רעבה,

אתה די כועס.

ולמעשה, תראו מה זה, ממש אפשר לראות

שהאיזורים הרעבים בעולם

הם גם האיזורים שלא ממש בטוחים.

אז התחלתי לעבוד בתכנית המזון העולמית של האו"ם

כדרך לטפל בבעיות הבטחון האלה

בעזרת נושאי הבטחת מזון.

וכשעבדתי שם, נתקלתי במה שלדעתי

היא התכנית הכי מבריקה שלהם.

היא נקראת הזנת בתי ספר, וזה רעיון מאד פשוט

שנועד להכנס לאמצע מחזור העוני והרעב

שמתמשך עבור אנשים רבים ברחבי העולם, ולעצור אותו.

על ידי הספקת ארוחה חינם לילדי בית ספר, מביאים אותם לשם,

שזה כמובן חינוך, הצעד הראשון ליציאה מעוני.

אבל זה גם נותן להם את המיקרו-תזונה ואבות המזון שהם צריכים

כדי להתפתח שכלית וגופנית.

כשעבדתי באו"ם פגשתי בחורה אחת. קוראים לה לורן בוש.

והיה לה את הרעיון המצוין

למכור תיק בשם Feed Bag (גם מספוא) --

שזה יפה בצורה אירונית כי אפשר ממש לחבר אותו אליך.

אבל כל תיק שמוכרים יספק

ארוחות בית ספר לילד אחד לשנה.

זה כל כך פשוט, וחשבנו, בסדר,

זה עולה בין 20 ל 50 דולר

לספק ארוחות בית ספר לשנה.

נוכל למכור את התיקים האלה ולגייס מלא כסף

והמון מודעות לתכנית המזון העולמית.

אבל כמובן, אתם יודעים שבאו"ם, לפעמים זזים לאט,

ולמעשה הם אמרו לא.

וחשבנו, אלוהים, זה רעיון כזה טוב שיגייס כ"כ הרבה כסף

אז אמרנו לעזאזל, פשוט נקים חברה משלנו, וכך עשינו לפני שלוש שנים.

אז זה היה בערך החלום הראשון שלי, להקים את החברה הזו, FEED.

והנה תמונת מסך של האתר שלנו.

עשינו תיק כזה עבור האיטי, והשקנו אותו חודש אחרי רעידת האדמה

כדי לספר ארוחות בית ספר לילדי האיטי.

אז FEED עובדת מצוין. עד עכשיו סיפקנו 55 מיליון ארוחות

לילדים ברחבי העולם

על ידי מכירת 555,000 תיקים נכון לעכשיו, מלא תיקים, המון.

וכל הזמן הזה -- כשחושבים על רעב,

קשה לחשוב על זה, כי מה שאנחנו חושבים עליו הוא אכילה.

אני חושבת המון על אכילה, ואני מאד אוהבת את זה.

והדבר הקצת מוזר לגבי רעב עולמי

ודיון על נושאים בין לאומיים

היא שרוב האנשים רוצים לדעת מה נעשה באמריקה.

מה אתם עושים עבור ילדי אמריקה?

יש בוודאות רעב באמריקה,

49 מיליון איש וכמעט 16.7 מיליון ילדים.

זה דרמטי למדי בשביל המדינה שלנו עצמנו.

לרעב משמעות קצת שונה באמריקה מאשר ברחבי העולם,

אבל זה מאד חשוב לטפל ברעב במדינה שלנו עצמנו.

אבל ברור שהבעיה הגדולה יותר שכולנו מכירים

היא השמנה, וזה דרמטי.

דבר דרמטי נוסף הוא שגם תופעת הרעב וגם ההשמנה

גדלו מאד ב 30 השנים האחרונות.

לרוע המזל, השמנה אינה רק בעיה אמריקאית.

למעשה היא התפשטה ברחבי העולם

ובעיקר דרך מערכות מזון כמו שלנו שאנחנו מייצאים.

המספרים די מטורפים.

יש מיליארד אנשים שמנים או עם עודף משקל

ומיליארד אנשים רעבים.

אלו נראות כמו שתי בעיות מפוצלות,

אבל התחלתי קצת לחשוב, אתם יודעים,

על מהם השמנה ורעב. מה משותף לשניהם?

ובכן, שניהם קשורים לאוכל.

וכשחושבים על אוכל,

ייתכן שמה שעומד ברקע של האוכל בשני המקרים

הוא חקלאות בעייתית.

וחקלאות היא המקור לאוכל.

טוב, חקלאות באמריקה זה מאד מעניין.

היא מאד מאוחדת.

והמזונות שמגדלים מובילים למזונות שאוכלים.

טוב, המזונות שמגדלים הם, פחות או יותר, תירס, סויה וחיטה.

וכמו שניתן לראות, זה שלושה רבעים ממה שאנחנו לרוב אוכלים,

מזון מעובד ומזון מהיר.

לרוע המזל, במערכת החקלאית שלנו,

בשלושה העשורים האחרונים לא עשינו עבודה טובה

בייצוא הטכנולוגיות האלה ברחבי העולם.

אז חקלאות אפריקאית, שם קיים רוב הרעב בעולם,

למעשה הדרדרה בחריפות

תוך עלייה בהיקף הרעב.

אז איכשהו אנחנו לא יוצרים את הקשר

בין ייצוא מערכת חקלאית טובה

שתעזור להאכיל אנשים ברחבי העולם.

אז מי עוסק בחקלאות, אם כן? זה מה שתהיתי.

אז הלכתי ועמדתי על ממגורה גדולה במערב התיכון.

וזה לא ממש עזר לי להבין חקלאות.

אבל נראה לי שיצאה לי תמונה ממש מגניבה.

ואתם יודעים, האמת היא

שהחקלאים באמריקה,

שלמעשה אם להיות כנים, במערב התיכון,

הם די גדולים באופן כללי.

והחוות שלהם גם גדולות.

אבל חקלאים בשאר העולם

הם למעשה די רזים, וזה כי הם גוועים בערב.

רוב הרעבים בעולם עוסקים בחקלאות כדי להתקיים.

ורוב האנשים האלה הם נשים --

שזה נושא אחר לגמרי שלא אכנס אליו עכשיו,

אבל אשמח להתעסק בעניין הפמיניסטי בשלב מסוים.

אני חושבת שזה מאד מעניין

להסתכל על חקלאות משני הצדדים האלה.

יש את החקלאות הגדולה, המאוחדת

שהובילה למה שאנחנו אוכלים באמריקה.

וזה כך משנת 1980 בערך,

אחרי משבר הנפט,

כשאתם יודעים, היה איחוד מאסיבי,

שינוי של כל החקלאות הקטנה בארץ הזו.

ובאותו זמן,

די השארנו את החקלאים האפריקאיים להסתדר בעצמם.

לרוע המזל, מה שמגדלים הוא בסוף מה שאוכלים.

ובאמריקה, המון ממה שאנחנו אוכלים

הוביל להשמנה ולשינוי אמיתי

בתזונה שלנו ב 30 השנים האחרונות.

זה מטורף.

חמישית מהילדים מתחת לגיל שנתיים שותים משקאות מוגזים.

הלו, לא שמים קולה בבקבוקים.

אבל אנשים עושים את זה כי זה כל כך זול.

וכך כל מערכת המזון שלנו ב 30 השנים האחרונות

השתנתה מאד.

אני חושבת שזה לא רק בארץ שלנו,

אנחנו מייצאים את המערכת לכל העולם.

וכשמסתכלים במידע מארצות פחות מפותחות --

במיוחד בערים, שגדלות מהר מאד --

אנשים אוכלים מזון מעובד אמריקאי.

ובמהלך דור אחד,

הם עוברים מרעב,

וכל השפעות הבריאות השליליות של רעב,

להשמנה ודברים כמו סוכרת

ומחלות לב בדור אחד.

אז מערכת המזון הבעייתית

משפיעה גם על רעב וגם על השמנה.

אני לא רוצה סתם לחזור על עצמי,

אבל זו מערכת מזון גלובלית

בה יש מיליארד אנשים רעבים ומיליארד אנשים שמנים.

אני חושבת שכך יש להסתכל על זה.

ובמקום להתייחס לשני הדברים האלה

כבעיות מפוצלות, נפרדות אחת מהשנייה,

חשוב מאד להתייחס אליהן כמערכת אחת.

אנחנו מקבלים את רוב המזון שלנו מכל רחבי העולם.

ואנשים מכל רחבי העולם מייבאים את מערכת המזון שלנו.

אז מאד רלוונטי להתחיל להסתכל על זה בדרך חדשה.

העניין הוא, ממה שלמדתי --

ואנשי הטכנולוגיה שכאן, שאני ממש לא אחת מהם --

ומסתבר שממש לוקח 30 שנה

עבור טכנולוגיות רבות להפוך לבנות בית אצלנו,

כמו העכבר והאינטרנט ו'חלונות'.

יש מחזורים של 30 שנה.

אני חושבת ש 2010 יכולה להיות שנה מאד מעניינת.

כי היא הסוף של מחזור 30 שנה.

וזה יום ההולדת של מערכת המזון הגלובלית.

אז זה יום ההולדת הראשון שאני רוצה לדבר עליו.

אתם יודעים, נראה לי שאם באמת נחשוב

שזה משהו שקרה ב 30 השנים האחרונות, יש בזה תקווה.

זם יום השנה השלושים של יבולים מהונדסים גנטית,

ושל נגיסי העוף, כוסות ליטר של קולה, סירופ התירס העשיר בפרוקטוז,

משבר החוות באמריקה

והשינוי בגישה הבינלאומית שלנו לחקלאות.

אז יש הרבה סיבות להתייחס למחזור 30 השנים

כבסיס ליצירת מערכת המזון החדשה הזו.

אני לא היחידה שאובססיבית לעניין 30 השנים הזה.

אייקונים כמו מייקל פולן

וג'יימי אוליבר במשאלת פרס TED שלו

התייחסו שניהם לשלושה העשורים האחרונים

כרלוונטיים מאד עבור שינוי מערכת המזון.

טוב, אכפת לי מאד מ 1980

כי זה גם יום ההולדת ה 30 שלי השנה.

ובעצם במהלך חיי,

הרבה ממה שקרה בעולם --

והעובדה שאני אובססיבית בעניין אוכל --

הרבה מזה ממש השתנה.

אז החלום השני שלי הוא שאני חושבת

שאנחנו יכולים להסתכל על 30 השנים הבאות

כזמן לשינוי מערכת המזון שוב.

ואנחנו יודעים מה קרה בעבר.

אם אם נתחיל עכשיו, ונבחן טכנולוגיות

ושיפורים למערכת המזון בטווח הארוך,

אולי נוכל ליצור מחדש את מערכת המזון.

אז כשארצה בפעם הבאה כשאני בת 60,

אוכל לומר שזו היתה הצלחה.

אז היום אני מכריזה על הקמתו של ארגון חדש,

או קרן חדשה בתוך ארגון FEED, בשם פרוייקט 30.

ופרוייקט 30 בעצם מתמקד

ברעיונות האלה לטווח ארוך

לשינוי מערכת המזון.

ואני חושבת שאם כל מי שפועל בעולם בעניין הרעב

יתיישר עם מי שפועל מקומית בעניין ההשמנה ,

אולי נוכל לחפש פתרונות ארוכי טווח

שיהפכו את מערכת המזון טובה יותר עבור כולם.

כולנו נוטים לחשוב שהמערכות האלה די שונות.

ואנשים מתווכחים האם אוכל אורגני יכול להאכיל את העולם.

אבל אם נסתכל על 30 שנה,

יש יותר תקווה ברעיונות משותפים.

אז אני מקווה שעל ידי חיבור ארגונים מאד שונים

כמו קמפיין ONE ו Slow Food,

שכרגע לא נראה שיש ביניהם הרבה מן המשותף,

אפשר לדבר על פתרונות הוליסטיים, מערכתיים לטווח ארוך

שישפרו את המזון עבור כולם.

כמה רעיונות שהיו לי הם למשל, תראו,

המציאות היא שילדים בדרום ברונקס זקוקים לתפוחים וגזר

וכך גם ילדים בבוטסוואנה.

אבל איך נביא לילדים האלה את המאכלים המזינים האלה?

עוד דבר שהפך גלובלי מאד הוא ייצור דגים ובשר.

ההבנה כיצד לייצר חלבון

בדרך שבריאה לסביבה ולאנשים

תהיה חשובה מאד כדי להתייחס לנושאים כמו שינויי אקלים

ואיך משתמשים בדשנים פטרוכימיים.

ואתם יודעים, אלו נושאים באמת רלוונטיים

לטווח ארוך

וחשובים לחקלאים הקטנים באפריקה

וגם לחקלאים והצרכנים באמריקה.

וגם נראה לי שלחשוב על מזון מעובד בדרך חדשה,

בה אנחנו מתמחרים את תופעות הלוואי השליליות

כמו פטרוכימיקלים וזליגת דשנים

כחלק מהמחיר של שקית צ'יפס.

טוב, אם שקית הצ'יפס תהפוך

יקרה הרבה יותר מתפוח,

אז אולי הגיע הזמן לסגנון אחר

של אחריות אישית בבחירת אוכל.

כי האפשרויות הן למעשה חלופות

במקום שלושה רבעים מהמוצרים שעושיים מתירס, סויה וחיטה.

פרוייקט 30 יוצא לדרך,

ואספתי קואליציה של מספר ארגונים כדי להתחיל.

וזה יגדל במהלך החודשים הבאים.

אבל אני מקווה מאד שכולכם תחשבו על דרכים

להסתכל לטווח ארוך על דברים מערכת המזון

ותעשו שינוי.

(מחיאות כפיים)