לפני כמה שנים שמעתי שמועה מעניינת:

הנשיא של חברה גדולה
של מזון בעלי-חיים

נוהג להיכנס לפגישה השנתית
של בעלי המניות

עם פחית מזון לכלבים.

הוא אוכל את כל פחית מזון הכלבים

וזו דרכו לשכנע אותם
שאם זה מספיק טוב בשבילו,

זה מספיק טוב
בשביל חיות המחמד שלהם.

השיטה הזאת מוכרת כיום
כ"אכילת מזון כלבים,"

וזו שיטה נפוצה בעולם העסקים.

זה לא אומר שכולם באים
ואוכלים מזון כלבים,

אלא שאנשי-עסקים
משתמשים במוצרים שלהם

כדי להראות שבעיניהם --

שהם סומכים עליהם.

זהו מנהג נפוץ,

אבל לדעתי הכי מעניינים
הם היוצאים מהכלל:

מקרים של עסקים
או אנשים בעסקים מסוימים

שאינם משתמשים במוצרים שלהם.

מסתבר שיש תעשיה אחת
שבה זה נפוץ,

שבה זה עניין שגרתי:

בתעשיית הטכנולוגיה מבוססת המסכים.

ב-2010, כשסטיב ג'ובס
הוציא לשוק את ה"אייפד",

הוא תיאר אותו כ"בלתי רגיל,"

"חוויית הגלישה הכי טובה
שתהיה לכם,

"טובה בהרבה ממחשב נייד,
טובה בהרבה מטלפון נייד.

"זאת חוויה מדהימה."

כעבור כחודשיים התקשר אליו עיתונאי

מה"ניו-יורק טיימס",

והם ניהלו שיחת טלפון ממושכת.

ובסוף השיחה, העיתונאי זרק שאלה
שנראתה כשאלה מוזמנת.

הוא אמר,
"הילדים שלך בטח מתים על האייפד."

התשובה לכך ודאי מובנת מאליה.

אבל מה שג'ובס אמר
הדהים את העיתונאי.

הוא הופתע מאד,

כי התשובה היתה,
"הם טרם השתמשו בזה,

"אנו מגבילים את כמות הטכנולוגיה
שילדינו משתמשים בה בבית."

זה נפוץ מאד בעולם הטכנולוגיה.

למעשה, יש בית-ספר
בשכנות לעמק הסיליקון

בשם "ביה"ס וולדורף של חצי-האי",

ובו לא משתמשים במסכים
לפני כיתה ח'.

מה שבאמת מעניין בביה"ס הזה,

הוא של-75% מהילדים שלומדים בו

יש הורים במשרות בכירות
בהנהלות עמק הסיליקון.

אז כששמעתי על זה,
חשבתי שזה מעניין ומפתיע,

וזה הביא אותי להתעניין
במה שהמסכים מעוללים לי,

למשפחתי, לאנשים האהובים עלי,

ולאנשים בכלל.

אז בחמש השנים האחרונות,

כמרצה לעסקים ולפסיכולוגיה,

חקרתי את ההשפעה שיש למסכים
על חיינו.

ואני רוצה להתחיל מכמות הזמן
שהם גוזלים מאיתנו,

ואח"כ נוכל לבדוק
איך הזמן הזה נראה.

אני מראה לכם כאן
יום עבודה ממוצע בן 24 שעות

בשלוש נקודות שונות בהיסטוריה:

ב-2007, לפני 10 שנים,

ב-2015,

ונתונים שאספתי ממש בשבוע שעבר.

הרבה דברים לא השתנו הרבה.

אנו ישנים בערך שבע וחצי
עד שמונה שעות ביום;

יש אומרים שזה ירד קצת,
אבל זה לא השתנה הרבה.

אנו עובדים שמונה וחצי
עד תשע שעות ביום.

עוסקים בפעילויות של הישרדות --

אכילה, רחצה ודאגה לילדים --

במשך כשלוש שעות ביום.

זה משאיר את החלק הלבן הזה:

הזמן האישי שלנו.

המרחב הזה חשוב לנו מאד.

זהו המרחב שבו אנו
עושים דברים שמייחדים אותנו.

כאן נכנסים התחביבים,
היחסים האישיים,

כאן אנו חושבים על חיינו,
כאן אנו יצירתיים,

לוקחים זמן ומנסים להבין

אם עד כה היתה לחיינו משמעות.

וזה כמובן קורה גם בעבודה,

אבל כשאנשים בוחנים את חייהם

ותוהים על חייהם
כשהם קרבים לסופם,

חישבו על הדברים האחרונים שאמרו --

הם מדברים על אותם רגעים
שאירעו במרחב הלבן האישי הזה.

זה זמן מקודש; זה חשוב לנו.

כעת אראה לכם

כמה מהמרחב הזה
נתפס במשך הזמן ע"י מסכים.

ב-2007,

כל זה.

באותה שנה "אפל" הציגה
את ה"אייפון" הראשון.

כעבור שמונה שנים,

כל זה.

ועכשיו - כל זה.

את כל זה מזמננו החופשי
אנו מבלים מול מסכים.

באזור הצהוב, בפס הדק הזה,
כאן קורה הקסם.

כאן קיימת האנושיות שלנו.

וכרגע, זהו חלק קטנטן.

אז מה נעשה בקשר לכך?

ובכן, השאלה הראשונה היא:

איך נראה החלק האדום הזה?

נכון, המסכים הם קסומים במובנים רבים.

אני גר בניו-יורק,

הרבה מבני משפחתי חיים באוסטרליה,

ויש לי ילד בן שנה.

יכולתי להראות להם אותו
רק הודות למסכים.

לפני 15 או 20 שנה
לא יכולתי לעשות זאת

בקלות כזאת.

אז יש בהם תועלת רבה.

מה שתוכלו לעשות
הוא לשאול את עצמכם:

מה קורה במשך הזמן הזה?

כמה מעשירים אותנו היישומים
שבהם אנו משתמשים?

חלקם אכן מעשיר אותנו.

אם תעצרו אנשים שמשתמשים בהם
ותשאלו אותם,

"איך אתם מרגישים כרגע?"

הם יגידו שהם נהנים מהיישומים האלה --

אלה שעוסקים בהרגעה, תרגול,
מזג אוויר, קריאה,

השכלה ובריאות.

הם מקדישים לכל אחד מהם
כתשע דקות ביום.

היישומים האלה מסבים להם פחות אושר.

כחצי מהאנשים שתעצרו ותשאלו,
"איך אתם מרגישים?"

יענו שאינם נהנים מהשימוש בהם.

מה שמעניין ביישומים אלה --

היכרויות, רשתות חברתיות, משחקים,

בידור, חדשות, גלישה ברשת --

אנשים מקדישים 27 דקות ביום
לכל אחד מהם.

אנו מקדישים פי שלוש יותר זמן
ליישומים שלא משמחים אותנו.

זה לא נראה נבון במיוחד.

אחת הסיבות לזמן הרב שאנו מקדישים
ליישומים שלא משמחים אותנו,

היא שהם מעלימים מאיתנו
איתותי עצירה.

איתותי עצירה היו נפוצים
במאה ה-20.

הם היו בנויים בכל מה שעשינו.

איתות עצירה הוא בעקרון סימן
שהגיע הזמן לעבור הלאה,

לעשות משהו חדש, משהו שונה.

חישבו על קריאת עיתון:
בסופו של דבר מגיעים לסוף,

מקפלים את העיתון ומניחים אותו.

כך גם עם כתבי-עת, ספרים --
אתם מגיעים לסוף הפרק,

זה נותן לכם שהות לחשוב
אם תרצו להמשיך.

צפיתם בתכנית טלויזיה,
הפרק היה נגמר,

ואז היה לכם שבוע
עד הפרק הבא.

בכל מקום היו איתותי עצירה כאלה.

אבל בצורה שאנו צורכים מדיה היום
אין שום איתותי עצירה.

תזרימי החדשות נכנסים ללא הרף,

ולשום דבר אין תחתית:
"טוויטר", "פייסבוק", "אינסטגרם",

דוא"ל, סמסים, חדשות.

וכשנכנסים לבדוק
כל מיני מקורות מידע אחרים,

אפשר להמשיך עוד ועוד ועוד.

אנו יכולים לקבל ממערב-אירופה
מושג מה אפשר לעשות:

נראה שיש שם כמה רעיונות טובים
במקום העבודה.

הנה דוגמה אחת:
זאת חברת עיצוב הולנדית.

הם חיברו את השולחנות לתקרה.

ובכל יום, בשש בערב,

לא משנה אם אתם שולחים דוא"ל
או באמצע משהו אחר,

השולחנות מתרוממים לתקרה.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

ובמשך ארבעה ימים בשבוע
המקום הופך לאולם יוגה,

ויום אחד בשבוע - למועדון ריקודים.

ואתם יכולים לבחור למה להישאר.

אבל זהו כלל עצירה נהדר,

כי זה אומר שבסוף היום,

הכל נעצר.
אי-אפשר להמשיך לעבוד.

ב"דיימלר", חברת המכוניות הגרמנית,
יש עוד שיטה מעולה.

כשאתם יוצאים לחופשה,

במקום לומר, "הוא בחופשה,
הוא יחזור אליך,"

אומרים, "הוא בחופשה,
לכן מחקנו את הדוא"ל שלך.

"הוא לא יראה את הדוא"ל ששלחת."

(צחוק)

"תוכל לכתוב לו שוב בעוד שבועיים,

"או לכתוב למישהו אחר."

(צחוק)

אם כן --

(מחיאות כפיים)

אתם יכולים לדמיין איך זה.

אתם יוצאים לחופשה -
ואתם באמת בחופשה.

האנשים שעובדים בחברה הזאת מרגישים

שהם באמת בפסק-זמן מהעבודה.

אבל זה כמובן לא מלמד אותנו הרבה

מה כדאי לנו לעשות
בבית ובחיים הפרטיים,

ולכן יש לי כמה הצעות.

קל לומר, "בין 5 ל-6 אחה"צ
לא אשתמש בנייד שלי."

הבעיה היא שהשעות 5 ו-6
נראות בכל יום אחרת.

לדעתי, שיטה טובה בהרבה
היא זו:

אני עושה בכל יום דברים מסוימים,

בכל יום קורים דברים מסוימים,

למשל, ארוחת ערב:

לפעמים אני אוכל לבד,

לפעמים בחברת אנשים,

לפעמים במסעדה,

לפעמים - בבית,

אבל הכלל שאימצתי הוא:
אינני משתמש בטלפון ליד השולחן.

הוא מונח רחוק,

רחוק ככל האפשר,

כי קשה לנו מאד לעמוד בפיתויים.

אבל כשיש איתות עצירה כמו:
"תמיד כשמתחילה הארוחה,

"הטלפון שלי מתרחק ממני,"

אפשר להימנע מהפיתוי.

בהתחלה, זה כואב.

סבלתי מפחדי החמצה רציניים.

היה לי קשה מאד.

אבל מתרגלים לזה.

מתגברים על הנפילה
כמו בגמילה מסמים,

והחיים נעשים לפתע
צבעוניים ועשירים יותר,

מעניינים יותר --

השיחות שלכם משתפרות.

אתם יוצרים קשר אמיתי
עם האנשים שאיתכם.

לדעתי, זאת שיטה נהדרת,

וידוע לנו שזה עובד,
כי כשאנשים עושים את זה --

ועקבתי אחרי אנשים רבים
שניסו זאת --

זה מתרחב.

הם מרגישים כל-כך טוב עם זה,

שהם מתחילים לעשות זאת
גם בשעה הראשונה בכל בוקר.

הם מתחילים להעביר את הטלפון
למצב טיסה בסופי שבוע.

ואז הטלפון נשאר בתור מצלמה
ומפסיק להיות טלפון.

זה רעיון מעולה,

וידוע לנו שאנשים נהנים יותר מחייהם
כשהם עושים את זה.

אז מה הלקח כאן?

מסכים הם קסומים;
כבר אמרתי זאת,

ואני חושב שזה נכון.

אבל אנו משתמשים בהם
כמו בנהיגה בדרך מהירה וארוכה

כשהדוושה סחוטה עד לרצפה,

וקשה לעבור לדוושת הבלם.

יש לכם ברירה.

לשייט לאורך חופי הים, למשל,

לצלם תמונות מבעד לחלון --
זה הכי קל --

או לסטות מהדרך, לרדת מהכביש,

ללחוץ על דוושת הבלם,

לצאת מהרכב,

לחלוץ נעליים וגרביים,

להתהלך קצת על החול,

להרגיש את החול מתחת לכפות הרגליים,

לצעוד לכיוון הים,

ולתת למים לשטוף את קרסוליכם.

חייכם יהיו עשירים ומשמעותיים יותר

כי אתם חיים את החוויה עצמה,

וכי השארתם את הטלפון במכונית.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)