היום אדבר על אמון, ואתחיל מכך שאזכיר לכם את ההשקפות הרגילות שיש לאנשים לגבי אמון. לדעתי, הן כה נפוצות, עד שהפכו לקלישאות בחברה שלנו. ואני חושבת שיש שלוש כאלה. האחת היא טענה: "היתה הידרדרות גדולה באמון". רבים מאמינים בכך. השניה היא כוונה: "אנו זקוקים ליותר אמון." והשלישית היא משימה: "עלינו לבנות מחדש את האמון." לדעתי, הטענה, הכוונה והמשימה כולן מובנות שלא כהלכה. לכן היום אנסה לספר לכם סיפור שונה על טענה, כוונה ומשימה, שבעיני מספק הבנה טובה בהרבה של הנושא. ראשית, הטענה. מדוע אנשים חושבים שהאמון הידרדר? ואם אנסה באמת לחשוב על כך על סמך ההוכחות שבידי, אינני יודעת את התשובה. אינני-- אני נוטה לחשוב שהאמון אולי הידרדר בפעילויות מסוימות או במוסדות מסוימים ואולי התגבר במקומות אחרים. אין לי ראיה כללית. אך כמובן שאני יכולה לבדוק סקרי דעת-קהל. וסקרי דעת הקהל הם כנראה מקור האמונה שהאמון הידרדר. כשבוחנים סקרי דעת-קהל לאורך השנים, אין הרבה הוכחות לכך. כלומר, אנשים שלא זכו לאמון לפני 20 שנה, בעיקר עיתונאים ופוליטיקאים, עדיין אינם זוכים לאמון. והאנשים שזכו לאמון רב לפני 20 שנה עדיין זוכים לאמון רב: שופטים, אחיות. כולנו, כל היתר, נמצאים באמצע. ואגב, האדם הממוצע ברחוב נמצא כמעט בדיוק באמצע. אך האם זאת הוכחה טובה? מה שסקרי דעת הקהל מתעדים הוא כמובן דעות. מה עוד הם יכולים לתעד? הם בוחנים גישות כלליות שאנשים מדווחים עליהן כששואלים אותם שאלות מסוימות. "האם אתם מאמינים בפוליטיקאים?" "האם אתם מאמינים במורים?" ואם מישהו היה שואל אתכם: "האם אתם מאמינים בבעלי חנויות-מכולת?" "האם אתם מאמינים במוכרי-דגים?" "האם אתם מאמינים במורי בי"ס יסודי?" אתם ודאי תשיבו בשאלה: "מאמינים שיעשו מה?" וזאת תגובה סבירה לגמרי. ואולי תגידו, כשתבינו את התשובה לכך, "אני מאמין לחלק מהם, ולחלק - לא." זהו דבר הגיוני לגמרי. בקיצור, בחיים האמיתיים שלנו, אנו מנסים לתת אמון באופן מובחן. איננו מניחים הנחה שרמת האמון שתהיה לנו בכל התגלמות של סוג מסוים של בעל תפקיד רשמי או אדם כלשהו תהיה אחידה. אני יכולה, למשל, לומר שיש לי בהחלט אמון שמורה מסוימת בבי"ס יסודי, שאני מכירה, תלמד את כיתה א' לקרוא, אבל בהחלט לא שתנהג במיניבוס ההסעות לביה"ס. [צחוק] כי אולי ידוע לי שהיא לא נהגת טובה. אני יכולה לתת אמון בידידתי הפטפטנית ביותר שלא תניח לשיחה לדעוך, אבל לא... שהיא לא תניח לשיחה לדעוך, אבל אולי לא לשמור סוד. פשוט. אז אם יש לנו הוכחות כאלה בחיי היומיום שלנו, שהאמון שאנו נותנים הינו מובחן, מדוע אנו נוטשים את כל החוכמה הזו כשאנו חושבים על אמון בצורה מופשטת יותר? לדעתי הסקרים הם אמות-מידה גרועות מאד לרמת האמון שקיימות בפועל, כי הם מנסים לבטל את השיפוט הטוב שמאפשר מתן אמון. שנית, מה עם הכוונה? הכוונה היא שיהיה יותר אמון. אז בכנות, אני חושבת שזו כוונה מטופשת. אני לא הייתי מכוונת לכך. הייתי מכוונת למתן אמון רב יותר במי שראויים לאמון, אך לא באלה שלא. [צחוק] למעשה, יש לי כל הכוונה לנסות שלא להאמין במי שלא ראויים לאמון. [צחוק] ואני חושבת על אותם אנשים, לדוגמה, שהפקידו את חסכונותיהם אצל בעל השם ההולם, מר מיידוף ["גנב"], שאח"כ גנב להם אותם, [צחוק] ואני חושבת עליהם, אני חושבת: "נו, כן. יותר מדי אמון." אמון גדול יותר איננו מטרה נבונה בחיים האלה. אמון שניתן או נמנע בחוכמה מהווים מטרה נכונה. משאמרתי זאת, אפשר להגיד: "נכון. בסדר. זה אומר שמה שחשוב "הוא בכלל לא מתן אמון, אלא להיות ראויים לאמון." כלומר, לשפוט באיזו מידה האנשים מהימנים בהיבטים מסוימים. ולדעתי השיפוט הזה מחייב אותנו לבחון שלושה דברים: האם יש להם יכולת? האם הם כנים? האם הם אמינים? ואם אנו מוצאים שהאיש כשיר בנושאים הרלוונטיים, והוא אמין וכנה, תהיה לנו סיבה טובה למדי לתת בו אמון, כי הוא ראוי לאמון. אבל, מאידך, אם הוא לא אמין, אולי לא ניתן בו אמון. יש לי חברים בעלי יכולת וכנים, אבל אני לא אסמוך עליהם שישלחו עבורי מכתב, כי הם שכחנים. [צחוק] יש לי חברים מאד בטוחים בעצמם שיכולים לבצע כל מיני דברים, אבל אני יודעת שהם מעריכים מדי את יכולותיהם. אני מאד שמחה לומר שלדעתי אין לי הרבה חברים שהם בעלי-יכולות ואמינים, אך מאד לא כנים. [צחוק] אם כן, טרם גיליתי אותם. [צחוק] אבל זה מה שאנו מחפשים, מהימנות לפני אמון. האמון הוא התגובה. המהימנות היא הדבר שעלינו לשפוט. וזה, כמובן, קשה. בעשרות השנים האחרונות ניסינו לבנות מערכות של נשיאה באחריות עבור כל מיני מוסדות, בעלי-מקצוע ובעלי-תפקידים רשמיים, וכן הלאה, מערכות שיקלו עלינו לשפוט את היותם ראויים לאמון. להרבה ממערכות אלה יש אפקט הפוך. הן אינן פועלות כפי שהן אמורות לפעול. אני זוכרת ששוחחתי עם מיילדת אחת, שאמרה: "את מבינה, הבעיה היא שלוקח יותר זמן "להכין את הניירת מאשר ליילד את התינוק" [צחוק] ובכל החיים הציבוריים והממוסדים שלנו, אנו מוצאים בעיה זו, שמערכת הנשיאה באחריות, שאמורה להבטיח מהימנות והוכחה למהימנות, עושה בעצם את ההיפך. היא מסיחה את דעתם של אנשים שצריכים לבצע מטלות קשות, כמו מיילדות מלבצע אותן, בכך שהיא תובעת מהן "לסמן וי בריבועים הריקים", כמו שאנו אומרים. כולכם יכולים להביא דוגמאות לכך. עד כאן בקשר לכוונה. הכוונה, לדעתי, היא יותר מהימנות, וזה יהיה שונה אם אנו מנסים להיות ראויים לאמון וליידע אחרים על המהימנות שלנו, ואם אנו מנסים לשפוט אם אנשים אחרים, מנהלים או פוליטיקאים הינם ראויים לאמון. זה לא קל. זהו שיפוט, והתגובה הפשוטה, הגישות לא מתאימות כאן. ושלישית, המשימה. לכנות את המשימה: "בניה מחדש של אמון" גם זה לדעתי מחזיר את הדברים לאחור. זה אומר שאתם ואני צריכים לבנות מחדש את האמון. ובכן, אנו יכולים לעשות זאת לגבי עצמנו. אנו יכולים לשקם מעט מהימנות, אנו יכולים לעשות זאת בשניים, לנסות לשפר את האמון בינינו. אבל האמון, בסופו של דבר, הוא ייחודי, כי הוא מוענק ע"י אנשים אחרים. אינכם יכולים לבנות מחדש מה שאחרים נתנו לכם. עליכם לתת להם בסיס שעליו יוכלו להעניק לכם את אמונם. אז עליכם, כך נראה לי, להיות ראויים לאמון, וזה, כמובן, משום שאינכם יכולים לשטות בכל האנשים, כל הזמן. בדרך כלל. [צחוק] אבל עליכם גם לספק הוכחה שימושית לכך שאתם ראויים לאמון. איך עושים זאת? ובכן, ביום-יום, בכל מקום, זה נעשה ע"י אנשים רגילים, פקידי ציבור ומוסדות באופן יעיל למדי. אתן לכם דוגמה פשוטה אחת מעולם המסחר: החנות שבה אני קונה גרביים אומרת שאני יכולה להחזיר אותם והם לא ישאלו שאלות, הם יקבלו אותם ויחזירו לי את הכסף או יתנו לי זוג גרביים בצבע הרצוי לי. זה מצוין. אני נותנת בהם אמון, כי הם הפכו עצמם פגיעים מולי. יש בזה לקח חשוב. אם אתם הופכים עצמכם לפגיעים לזולת, זאת הוכחה טובה מאד לכך שאתם ראויים לאמון, ושאתם בטוחים בהצהרותיכם. אז לסיכום, לדעתי, הדבר אליו אנו מכוונים אינו קשה במיוחד לזיהוי. מדובר במערכת-יחסים שבה אנשים יהיו ראויים לאמון ויוכלו לשפוט מתי וכיצד הזולת ראוי לאמון. כך שמוסר ההשכל של כל זה הוא שעלינו לחשוב הרבה פחות על אמון, שלא לדבר על גישות של אמון, שמתגלות או מוחמצות בסקרי דעת-קהל, ויותר על להיות ראויים לאמון, וכיצד אנו מספקים לאנשים הוכחה הולמת, שימושית ופשוטה לכך שאנו מהימנים. תודה. [מחיאות כפיים]