אני לא בטוח שכל אחד ואחד כאן

מכיר את הצילומים שלי.

אתחיל בהצגת מס' תצלומים

ולאחר מכן אמשיך בשיחה.

אספר מעט על עצמי ועברי

היות וההיסטוריה שלי קשורה מאד

בנושא השיחה.

נולדתי בשנת 1944 בברזיל.

בזמן זה בברזיל עוד לא נהוגה כלכלת שוק חופשי.

נולדתי בחווה.

חווה שיותר ממחציתה היתה יער גשם,

מקום מופלא.

חייתי בין ציפורים וחיות מדהימות,

שחיתי בנחלים בחברת תמסחים...

חיו בחווה הזו כ-35 משפחות.

צרכנו כל מה שייצרנו בחווה,

מעט מאד מוצרים הוצאו למכירה בשווקים.

פעם אחת בשנה היינו הולכים לשוק

והדבר היחיד שהיינו מביאים לשוק היה בקר מהחווה.

המסע היה אורך כ-45 ימים

עד בית המטבחיים.

כשאנו מובילים עימנו אלפי ראשי בקר.

המסע חזרה לחווה

ארך עוד כ-20 ימים.

כשהייתי בן 15 ,

הייתי צריך לעזוב את המקום

ולעבור לעיירה קצת יותר גדולה ( הרבה יותר מהחווה),

שם המשכתי לימודיי במסגרת בי"ס תיכון.

למדתי שם מגוון נושאים.

ברזיל החלה להיות מתועשת ומאורגנת יותר.

אני הפכתי מעורב פוליטית ומעט רדיקלי ,

נעשתי חבר במפלגות שמאלניות,

ופעיל פוליטית.

לאוניברסיטה הלכתי כדי לההפך לכלכלן,

הוצאתי תואר שני בכלכלה.

הדבר המשמעותי ביותר בחיי

אף הוא ארע בתקופה זו,

פגשתי נערה מדהימה,

שהפכה חברתי הטובה ביותר לאורך חיי

שותפתי לכל מעשיי עד כה,

אשתי , ליילה וואניק סלגאדו.

ברזיל הפכה קשה ורדיקלית

ואנו נלחמנו נגד הרודנות.

הגענו למצב בו עלינו לבחור:

לרדת למחתרת

או לעזוב את ברזיל. היינו צעירים

והארגון שלנו חשב שעדיף עבורנו לעזוב.

נסענו לצרפת,

שם עשיתי את הדוקטורט שלי בכלכלה

וליילה הפכה ארכיטקטית.

לאחר מכן עבדתי בבנק השקעות,

עבודה שכללה נסיעות רבות, עסקה בפיתוחים כלכליים,

פרוייקטים כלכליים באפריקה עם הבנק העולמי.

ויום אחד... הצילום פלש פלישה טוטלית לחיי.

הפכתי צלם,

עזבתי הכל והפכתי לצלם,

התחלתי לעסוק בצילום

שהפך משמעותי עבורי.

אנשים אומרים לי : אתה צלם עיתונות,

אתה צלם אנתרופולוגיה

צלם פוליטי.

אבל אני עשיתי הרבה מעבר לזה.

הפכתי את הצילום לחיי.

חייתי לגמרי בתוך הצילום,

עשיתי פרוייקטים ארוכי טווח

ואני רוצה להראות לכם מס' תמונות של...

אתם תראו בהם את הפרוייקטים החברתיים בהם עסקתי

פרסמתי ספרים רבים

בהם תצלומים אלו,

אני רוצה להראות לכם כמה מהם.

בשנות ה-90 , בין 1994 לשנת 2000

צילמתי סיפור הנקרא : הגירה.

זה הפך לספר ולתערוכה.

בתקופה בה צילמתי סיפור זה

חוויתי רגעים קשים מאד בחיי, בעיקר ברואנדה.

ברואנדה ראיתי אכזריות נוראית.

אלפי מתים ליום,

איבדתי אמון במין האנושי.

לא האמנתי שהמין האנושי יכול להמשיך ולהתקיים,

ובגופי התחלתי לסבול מזיהומי חיידק סטאפילוקוק.

התפתחו זיהומים בכל מקום בגופי,

כשתיניתי אהבה עם אשתי, לא זרע פרץ ממני

כי אם דם.

הלכתי לרופאו של חבר, בפריז.

אמרתי לו שאני מאד חולה,

הוא ערך בדיקות נרחבות ואז אמר לי " סבסטיאן,

אינך חולה. הפרוסטטה שלך במצב מצויין,

מה שקרה הוא שראית כל כך הרבה מוות והמראות האלו ממיתים אותך

אתה חייב להפסיק. תפסיק. "

או שתפסיק או שתמות.

לקחתי החלטה - להפסיק.

מאסתי בצילום

ובמציאות הייקום כולה.

החלטתי לחזור למקום הולדתי.

נוצר צירוף מקרים,

הוריי כבר הפכו זקנים מאד,

(יש לי 7 אחיות, אני הבן היחיד במשפחה)

והם החליטו יחדיו

להעביר את האדמה לליילה ולי.

כשקבלנו לידינו את האדמה, היא היתה אדמה מתה , בדיוק כמוני.

בילדותי, כ-50% משטחה היה יער גשם,

כשקבלנו את האדמה

פחות מחצי אחוז ממנה היה יער גשם,

וזה היה המצב גם באזור כולו.

פיתוח התשתיות בברזיל

לווה בהרס חלקים נרחבים מהיערות.

בדומה למה שקרה כאן, בארה"ב,

או בהודו ובכל מקום אחר בעולם.

ההתפתחות והכרוך בה

יצרה סתירה עצומה

כי היתה קשורה בהרס נרחב של סביבתנו.

בחווה, שבעברה גידלה אלפי ראשי בקר

נותרו רק מאות בודדים.

לא ידענו כיצד להתמודד עם המציאות הזו,

ואז ליילה העלתה רעיון מדהים, קצת מטורף ,

היא אמרה : "למה לא תחזיר לכאן את יער הגשם ? "

" אתה אומר שנולדת בגן עדן,

בוא ונבנה את גן העדן בחזרה"

הלכתי לראות חבר טוב

שעסק בתכנון יערות ( אדריכל נוף )

ובקשתי להכין עבורנו פרוייקט,

והתחלנו. התחלנו לנטוע

ובשנה הראשונה איבדנו הרבה עצים, בשנה השניה פחות

ולאט לאט האדמה המתה הזו החלה להיוולד מחדש.

נטענו אלפי עצים,

זנים מקומיים בלבד,

בנינו מערכת אקולוגית זהה לזו שנהרסה.

והחיים החלו לחזור בצורה מדהימה.

רצינו להפוך את האדמה הזו

לפארק לאומי.

זה מה שעשינו, החזרנו את האדמה לאמא טבע

היא הפכה פארק לאומי.

יצרנו חברה ( עסק) שנקראה " חברת טרה"

שעסקה בגיוס כספים לפרוייקט הסביבתי.

גייסנו כספים כאן, בלוס אנג'לס , באזור המפרץ בסן פרנסיסקו

החברה היתה מוכרת במס בארה"ב.

גייסנו כספים בספרד, איטליה, והרבה בברזיל.

שיתפנו פעולה עם המון חברות בברזיל

ששמו כספם בפרוייקט. גם הממשלה.

החיים חזרו אלי, שב אלי הרצון

לחזור ולהיות צלם, לשוב ולצלם.

והפעם, לא רציתי לשוב לצלם

את בע"ח היחידי שצילמתי כל חיי :"האדם"...

רציתי לצלם בע"ח אחרים,

נופים,

לצלם אותנו, אבל אותנו כמו שהיינו בהתחלה,

בזמנים בהם חיינו בשיווי משקל עם הטבע.

התחלתי ב- 2004

וסיימתי בסוף 2011.

צילמנו כמות עצומה של תמונות

והתוצאה -ליילה ערכה את כל הספרים

והתערוכות. היא היוצרת של התערוכות.

ומה שרצינו להשיג עם התצלומים האלו,

זה ליצור שיח ציבורי על הדברים המקודשים ,הטהורים שבכוכב שלנו

ועל מה עלינו לשמר בכוכב הזה שלנו

אם ברצוננו להמשיך לחיות חיים מאוזנים.

רציתי להראות אותנו

משתמשים, עדיין ,בכלי אבן

יש עוד מקומות כאלו, רק שבוע שעבר הייתי

בעמותה הלאומית הברזילאית של האינדיאנים

ורק באזור האמאזונס יש כ- 110 קבוצות

של אינדיאנים שעדיין לא נתקלו בתרבות מערבית.

לכן עלינו להגן על היערות.

בעזרת התצלומים אני מקווה שנוכל ליצור מערכת

שתעביר אינפורמציה.

ניסינו להציג את העולם באופן אחר, חדש,

ברצוני להראות לכם מס' צילומים

מתוך פרוייקט זה, בבקשה.

ובכן , זה ( מחיאות כפיים)-

תודה, תודה רבה,

עבור זה עלינו להילחם

כדי שיישאר כפי שהוא.

אבל יש עוד תחום שעלינו לבנות יחד מחדש

לבנות את החברה שלנו, להמשיך ולפתח את החברה המודרנית,

אנו בנקודה בה איננו יכולים לחזור לאחור.

אבל כאן קיימת סתירה נוראית,

כדי לבנות כל זאת - אנו בדרך הורסים והרבה.

היער בברזיל, אותו יער עתיק

שגודלו היה כגודל קליפורניה כולו

הרוס כיום בכ-93% מתוכו,

כאן, בחוף המערבי, אתם הרסתם את היערות שלכם.

כאן, באזור הזה, יערות הסקויה נעלמים , לא?

נעלמים במהירות,

בהגיעי לפני יומיים מאטלנטה לכאן,

מצאתי עצמי טס מעל מדבר...

מדבר שאנו יצרנו, במו ידינו!

בהודו אין יותר עצים, גם בספרד

ועלינו מוטל להחיות מחדש את היערות הללו.

היערות הללו הם תמצית חיינו,

אנו חייבים לנשום! ה"מפעל" היחיד

המסוגל להפוך פחמן דו חמצני לחמצן

הוא אותם יערות.

ה"מכונה" היחידה שמסוגלת ל"תפוס" את הפחמן

שאנו דרך קבע מייצרים,

וגם אם נשתדל להפחית ייצורו, כל פעולה שלנו מייצרת CO2

ה"מכונה" היחידה היא העצים.

ואני מעלה כאן שאלה - לפני כשבועיים שלושה

ראינו בעיתונים

מיליוני דגים שמתו בנורבגיה.

עקב חסר חמצן במים.

מה יקרה אם נגיע למצב בו

יחסר חמצן במידה שלא תאפשר חיים לכל בע"ח

כולל אנו - זה יהיה תרחיש מאד מסובך עבורנו.

לגבי מערכת המים - העצים הם הכרחיים.

אתן דוגמא קטנה שתעזור להבין,

לכם, אנשים מאושרים שכמותכם, יש הרבה שיער על הראש

לאחר מקלחת ייקח לכם

שתיים עד שלוש שעות לייבוש השיער

אם אינכם משתמשים במייבש,

אצלי? דקה אחת ו...יבש. אותו הדבר עם עצים,

העצים הם ה"שיער" של היקום שלנו,

כאשר יורד גשם במקום בו אין עצים,

תוך מס' דקות המים מגיעים לנחלים

סוחפים עימם אדמה, הורסים את מקורות המים שלנו

ואת הנהרות שלנו

לא מותירים אחריהם כל לחות

כשיש עצים, מערכות השורשים "מחזיקים" את המים.

הענפים, העלים של העצים,

יוצרים סביבה רווית לחות.

שמתקיימת לאורך חודשים , אותם מים מגיעים לנהרות

וממלאים את מקורות המים שלנו.

זה דבר בעל חשיבות גדולה מאד

אם תחשבו על כך שאנו זקוקים למים לכל פעילות חיים שלנו.

עכשיו, לסיום ברצוני להראות לכם

כמה תמונות שעבורי

חשובות ומבהירות נושא זה,

זוכרים שספרתי לכם

כשקבלתי את החוה,

שהייתה גן עדן, מהוריי - זו הייתה החוה

אדמה הרוסה לגמרי, שחוקה, יבשה

אבל כפי שתראו בתמונה

התחלנו בבניית מרכז לימודי

שהפך מרכז איכות סביבה גדול בברזיל

אתם תראו הרבה נקודות קטנות בתצלום

בכל נקודה כזו נטענו עץ

יש שם אלפים כאלו

עכשיו אציג בפניכם צילום שצולם בדיוק באותו מקום

לפני חודשיים.

( מחיאות כפיים)

סיפרתי לכם בהתחלה שהיה עלינו

ליטוע כ- 2.5 מיליון עצים

מכ-200 זנים,

כדי לשחזר את המערכת האקולוגית.

ועכשיו אראה לכם את התמונה האחרונה,

נכון לעכשיו - הגענו לשני מיליון עצים באדמה.

אנחנו מנטרלים

כ- 100,000 טון של פחמן בעזרת עצים אלו,

חבריי, זה קל מאד לביצוע, אנו עשינו זאת, הלא כן?

בגלל מקריות הארוע שקרה לי

חזרנו ובנינו מערכת אקולוגית.

אנו, הנוכחים כאן בחדר,

אני מאמין שיש לנו אותה דאגה,

את המודל שבנינו בברזיל

אפשר להביא לכאן.

אפשר ליישם אותו בכל מקום בעולם, לא?

אני מאמין שנוכל לעשות זאת יחד!

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)