אני רוצה שתעצרו לרגע
ותחשבו על מה שאתם לובשים עכשיו.
יש לי שאלה פילוסופית עמוקה אליכם.
למה אנחנו לא לובשים עכשיו פיג'מה נוחה?
(צחוק)
ובכן, אני פסיכולוגית ולא קוראת מחשבות,
אף שהרבה אנשים חושבים שזה אותו דבר.
אני בטוחה שהתגובה שלכם היא פחות או יותר,
"מצופה ממני לא ללבוש פיג'מה בציבור"
או "אני לא רוצה שיחשבו שאני בטלן."
כך או כך, העובדה שכולנו בחרנו ללבוש
בגדים שמתאימים למקום עבודה,
ולא את הטרנינג האהוב עלינו,
איננה צירוף מקרים מטופש.
במקום זאת, היא חושפת
שני מאפיינים אנושיים בולטים.
הראשון הוא שאנחנו מודעים
לדעות של אנשים אחרים,
כגון מה נחשב למקובל ומה לא,
למשל לא ללבוש פיג'מה במקומות מהסוג הזה.
והשני הוא שהמידע הזה
מנחה את ההתנהגות שלנו.
בניגוד למינים רבים אחרים,
בני אדם נוטים להתאים את התנהגותם
כשהם בנוכחות אחרים
כדי לזכות באישור.
אנחנו מקדישים זמן רב כדי להתאפר,
לבחור את התמונה הנכונה
ואת המסנן של אינסטגרם,
ולחשוב על רעיונות שישנו את העולם
ב-140 תווים או פחות.
אין ספק שהחשש שלנו
ממה שאנשים אחרים חושבים עלינו
הוא חלק גדול מהיותנו אנושיים.
אולם אף שזוהי תכונה אנושית,
אנחנו יודעים יחסית מעט בקשר למתי ואיך
התחלנו להתייחס לדעות של אחרים.
זוהי שאלה גדולה שדורשת מחקרים רבים.
אבל הצעד הראשון בחקר השאלה הזאת
הוא לבדוק מתי בזמן ההתפתחות שלנו
אנחנו מפתחים רגישות לדעות של אחרים.
בארבע השנים האחרונות שלי באוניברסיטת אמורי
חקרתי כיצד תינוקת
שאין לה שום בעיה
להסתובב במכולת לבושה בסרבל,
הופכת לאדם מבוגר עם פחד מדיבור מול קהל
מחשש שישפטו אותה באופן שלילי.
(צחוק)
זו בדרך כלל הנקודה שבה אנשים שואלים אותי,
"איך בדיוק את חוקרת את השאלה הזאת?
תינוקות לא יכולים לדבר, נכון?"
ובכן, אם בעלי היה פה עכשיו,
הוא היה אומר לכם שאני מראיינת תינוקות,
כי הוא מעדיף לא לומר
שאשתו עושה ניסויים על ילדים.
(צחוק)
במציאות, אני מתכננת ניסויים לילדים,
בדרך כלל בצורת משחקים.
הפסיכולוג ההתפתחותי ד"ר פיליפ רושט ואני
תכננו "משחק" שנקרא "משימת הרובוט"
כדי לחקור מתי ילדים מתחילים להיות רגישים
לדעות של אחרים.
ליתר דיוק, משימת הרובוט בודקת מתי ילדים,
בדומה למבוגרים,
משנים באופן אסטרטגי את התנהגותם
כשאנשים אחרים מסתכלים עליהם.
כדי לעשות זאת,
הראינו לתינוקות בני 14 עד 24 חודשים
איך להפעיל רובוט צעצוע,
והעיקר, הענקנו ערך חיובי,
כשאמרנו, "וואו, נכון שזה נפלא!"
או ערך שלילי,
כשאמרנו, "או-או. אופס, אוי לא,"
אחרי לחיצה על השלט.
אחרי ההדגמה של הצעצוע,
הזמנו את התינוקות לשחק עם השלט,
ואז או שצפינו בהם
או שהסתובבנו והעמדנו פנים
שאנחנו קוראים בכתב עת.
הרעיון היה שאם עד גיל 24 חודשים
ילדים אכן הופכים להיות רגישים
לדעות של אחרים,
אז ההחלטה שלהם אם ללחוץ על הכפתור
אמורה להיות מושפעת
לא רק מהשאלה האם צופים בהם
אלא גם מהערכים שהחוקר ביטא
בקשר ללחיצה על השלט.
אז לדוגמה,
היינו מצפים שילדים ישחקו עם השלט החיובי
הרבה יותר
אם מסתכלים עליהם,
אבל יבחרו לחקור את השלט השלילי
ברגע שאף אחד לא מסתכל.
כדי לתעד את התופעה,
ביצענו שלוש גרסאות של הניסוי.
הניסוי הראשון בחן כיצד תינוקות
יתייחסו לצעצוע חדש
אם לא נתנו להם שום הוראות או ערכים.
אז פשוט הראינו לתינוקות
איך להפעיל את הרובוט,
אבל לא ייחסנו שום ערכים,
וגם לא אמרנו להם שהם יכולים לשחק עם השלט,
כך שהעמדנו אותם במצב ממש מעורפל.
בניסוי השני,
הוספנו את שני הערכים, החיובי והשלילי.
ובניסוי האחרון,
היו לנו שתי חוקרות ושלט אחד.
חוקרת אחת הביעה ערך שלילי
בקשר ללחיצה על השלט,
ואמרה, "איכס, הצעצוע זז,"
ואילו החוקרת השנייה הביעה ערך חיובי ואמרה,
"יש, הצעצוע זז."
וככה הילדים הגיבו
לשלושת התרחישים השונים הללו.
אז בניסוי הראשון, עם המצב המעורפל,
אני כרגע צופה בילדה.
לא נראה שהיא מתעניינת במיוחד
בלחיצה על השלט.
ברגע שאני מסתובבת --
עכשיו היא מוכנה לשחק.
(צחוק)
עכשיו אני לא מסתכלת על הילדה.
היא ממש מרוכזת.
אני מסתובבת.
(צחוק)
היא לא עשתה שום דבר, נכון?
בניסוי השני, יש שני שלטים,
אחד עם ערך חיובי ואחד עם ערך שלילי.
עכשיו אני מסתכלת על הילדה.
והשלט הכתום הוא השלט השלילי.
היא רק מסתכלת מסביב, מסתכלת עליי.
ואז אני מסתובבת...
(צחוק)
זה מה שהיא רוצה.
אני לא מסתכלת על הילד.
הוא רוצה שאימא תשחק עם זה, נכון?
ללכת בדרך הבטוחה יותר.
אני מסתובבת...
(צחוק)
גם הוא לא עשה שום דבר.
כן, הוא מרגיש מוזר.
(צחוק)
כולם מכירים את המבט מהצד, נכון?
הניסוי השלישי, שני חוקרים, שלט אחד.
החוקרת שהגיבה באופן שלילי ללחיצה על השלט
מסתכלת עכשיו על הילדה.
היא מרגישה קצת מוזר, לא יודעת מה לעשות,
מסתמכת על אימא.
ואז, היא הולכת להסתובב
כך שהחוקרת שהביעה תגובה חיובית תסתכל.
השטח נקי -- עכשיו היא מוכנה לשחק.
(צחוק)
אז כמו שהנתונים מראים,
גילינו שההחלטה של הילדים אם ללחוץ על השלט
אכן הושפעה מהערכים וההוראות של החוקרת.
מכיוון שבניסוי הראשון הילדים לא ידעו
מה ייחשב לחיובי או שלילי,
הם נטו לבחור בדרך הבטוחה ביותר
ולחכות עד שאסתובב כדי ללחוץ על השלט.
בניסוי השני, הילדים
בחרו ללחוץ על השלט החיובי הרבה יותר
בזמן שהסתכלתי,
אבל ברגע שהסתובבתי,
הם מייד לקחו את השלט השלילי
והתחילו לשחק איתו.
חשוב לציין שבמחקר ביקורת,
שבו ביטלנו את הערכים השונים של השלטים --
אז פשוט אמרנו, "וואו"
אחרי לחיצה על כל אחד מהשלטים --
ההתנהגות של הילדים לא השתנתה
עם שינוי התנאים,
מה שמראה שהערכים שהענקנו לשני השלטים
אכן הניעו את ההתנהגות במחקר הקודם.
אחרון חביב,
הילדים בניסוי השלישי
בחרו ללחוץ על השלט הרבה יותר
כשהחוקרת שהביעה ערך חיובי הסתכלה,
בניגוד לחוקרת שהביעה ערך שלילי.
לא במקרה,
זה גם בערך הגיל
שבו ילדים מתחילים להפגין מבוכה
במצבים שעלולים לעורר תגובה שלילית,
כמו להסתכל על עצמם במראה
ולגלות שיש להם כתם על האף.
זו המקבילה למציאת תרד בין השיניים
אצל מבוגרים.
(צחוק)
אז מה אפשר לומר, על פי הממצאים הללו?
חוץ מהעובדה שתינוקות הם ממש ממש ערמומיים.
(צחוק)
משלב מוקדם מאוד ילדים, בדומה למבוגרים,
מפגינים רגישות
לערכים שאנחנו מייחסים לחפצים והתנהגויות.
וחשוב לציין שהערכים האלה
מנחים את התנהגותם.
בין אנחנו מודעים לכך או לא,
אנחנו כל הזמן משדרים ערכים לאנשים סביבנו.
עכשיו, אני לא מתכוונת לערכים כמו
"היה אדיב" או "אל תגנוב,"
אף שאלה בהחלט ערכים.
אני מתכוונת לזה שאנחנו כל הזמן
מראים לאחרים, בעיקר לילדים שלנו,
מה נחשב לאהוב, מוערך וראוי לשבח, ומה לא.
והרבה פעמים,
אנחנו עושים את זה בלי לשים לב.
פסיכולוגים חוקרים התנהגות כדי לגלות
מה אנחנו חושבים,
כי ההתנהגות שלנו משקפת לעיתים קרובות
את האמונות,
הערכים והרצונות שלנו.
כאן באטלנטה, כולנו מאמינים באותו דבר.
שקוקה קולה טובה יותר מפפסי.
(מחיאות כפיים)
עכשיו, אולי זה קשור לעובדה
שקוקה קולה הומצאה באטלנטה.
אבל בלי קשר,
האמונה הזאת מתבטאת בעובדה
שרוב האנשים יבחרו לשתות קוקה קולה.
באותו אופן,
אנחנו משדרים ערך
כשאנחנו מחמיאים לבנות
בעיקר על השיער היפה או השמלה היפה שלהן,
אבל מחמיאים לבנים על החוכמה שלהם.
או כשאנחנו בוחרים להציע ממתק
בניגוד למאכל מזין,
בתור תגמול על התנהגות טובה.
מבוגרים וילדים מסוגלים לקלוט
ביעילות מדהימה
את הערכים על פי ההתנהגויות המרומזות הללו.
ובתגובה, זה מעצב את ההתנהגות שלהם.
המחקר שהראיתי לכם היום
מצביע על כך שהיכולת הזאת
מתפתחת בשלב מוקדם מאוד,
לפני שאנחנו יכולים אפילו לומר משפט שלם
או לפני שנגמלנו מחיתולים.
וזה הופך לחלק אינטגרלי מהאדם שנגדל להיות.
אז לפני שאלך,
אני רוצה להזמין אתכם להרהר בערכים
שאנחנו משדרים
באינטראקציות היומיומיות שלנו,
ואיך הערכים האלה עשויים לעצב
את ההתנהגות של האנשים סביבכם.
למשל, איזה ערך אנחנו משדרים
כשאנחנו מחייכים אל הטלפון שלנו
פעמים רבות יותר
משאנחנו מחייכים אל אנשים אחרים?
באותה מידה, תחשבו איך ההתנהגות שלכם
הושפעה מהאנשים סביבכם,
בדרכים שאולי לא חשבתם עליהן בעבר.
אם נחזור לדוגמה הפשוטה שלנו,
האם אתם באמת מעדיפים
קוקה קולה על פני פפסי?
או שההעדפה הזו נבעה
מהדעות של אחרים סביבכם?
להורים ומורים בהחלט יש את הזכות
לעצב את ההתנהגות של ילדים.
אבל חשוב לזכור
שדרך הערכים שאנחנו משדרים
באינטראקציות יומיומיות פשוטות,
לכולנו יש את היכולת
לעצב את ההתנהגות של האנשים סביבנו.
תודה.
(מחיאות כפיים)