האחות טלטלה את הכורסה והעירה אותי.
שמעתי קוד "החייאה" והחדר התמלא באנשים.
באותו הרגע ידעתי שהוא איננו!
מילות הרופאים ניסו לתת תקווה,
אך מבטיהם חשפו אותם.
השעות הבאות היו נוראיות.
בני המתוק הפך ל"גופה" מחוברת למכונות.
ישבתי לידו והתחננתי שיחזור אלי.
אך באמת רציתי לברוח.
לא רציתי שדבר מכל זה, אכן יתרחש.
רציתי להתעורר בכורסה הכחולה המכוערת,
עם הנוקשות ואי הנוחות.
ולגלות שהכל היה רק חלום בלהות.
אך זה היה הרבה יותר גרוע מחלום בלהות.
בני בן ה - 20 חודש, נפטר זה עתה,
באחד מבתי החולים המובילים בארה"ב.
היום חמישי הוא היה חולה
וביום שלישי הוא נפטר.
באותו הלילה שבו אושפז בבית החולים,
עיגולים עם אלקטרודות הוצמדו
לחזה הקטן של גבריאל
לנטר את הנשימה ודופק הלב שלו.
בכל תנועה קטנה של גופו
האזעקות נכנסו לפעולה.
והן קולניות!!
בכל פעם שכמעט נרדמנו,
הרעש והדאגה התחילו שוב.
כבר בילינו ימים ולילות ללא שינה
בבית החולים האיזורי שלנו,
שבו טעו באבחנה שוב ושוב.
אך עתה, היינו בבית חולים
אוניברסיטאי לילדים.
סוף סוף, כאן הרגשתי בטוחה.
ומאד עייפה.
ואני בטוחה שהאחות ראתה כמה הייתי עייפה,
ורצתה לדאוג גם לי.
אז היא עשתה את הדבר ההגיוני,
היא כיבתה את האזעקה של המכונה ליד מיטתו.
ואני הודיתי לה כאשר עשתה זאת.
הייתי אסירת תודה על עצם המחשבה
על שקט ושינה.