"ה'אייר-ג'ורדן' שלי עלו מאה עם מע"מ.

על ז'קט הזמש שלי
כתוב 'ריידרז' מאחור.

אני מסוגנן, מחייך,
נראה רע אמיתי,

כי העניין הוא לא להישמע.
רק להיראות.

כובע ה'אדידס' מעור שלי מתאים

לתרמיל הגוצ'י המזוייף.
[צחוק]

אף אחד לא נראה טוב כמוני,

אבל זה עולה כסף.
זה בטח לא חינם,

ואני אין לי עבודה ולא כסף,

אבל קל לגנוב הכל מהקניון.

ההורים אומרים לי 'לא',
אבל אני אני יודע שכן.

צריך לעשות את מה שצריך
כדי להיראות טוב,

והסיבה שצריך להיראות טוב,
האמת, אחי,

שאין לי מושג. אולי כי
אני מרגיש מיוחד בפנים.

כשאני לובש דברים חדשים
אני לא צריך להתחבא,

ואני מוכרח להשיג
כמה דברים חדשים בקרוב

או שהאגו שלי יתפוצץ
כמו בלון זול.

אבל יש אבטחה בכל החנויות.
בכל יום יותר שוטרים.

החבר'ה שלי צוחקים עלי
בגלל הבגדים הישנים.

תיכף נגמר בצפר
ועוד מעט הקיץ.

ואני מסתובב בג'ורדן קרועים.

אני צריך משהו חדש.
אז נשאר רק דבר אחד לעשות.

ברחתי ביום שישי מבצפר,
תפסתי את התחתית העירה,

חיפשתי קורבנות בסביבה.

אולי יהיה לי מזל ואמצא טרף קל.

צריך דברים חדשים.
אין שום ברירה.

אני מוכן ומזומן. תופס את האקדח.

זה עניין רציני.
זה לא משחק.

לא יכול שהחבר'ה שלי
יצחקו עלי.

אני יודע לצוד, חכו ותראו.

יוצא מהתחנה
רחוב 4 מערב ליד הפארק,

החבר'ה משחקים כדורסל ומישהו אומר,

'היי בחור, מאיפה ה'נייקס'?

אני אומר לעצמי:
אני אוהב אותם, בחיי.'

החוד לבן, הכל מבריק ומסנוור.

הסמל האדום של מייקל
נראה כאילו הוא יכול לעוף.

בלי טיפת לכלוך.
ה'אייר" היו חדשים לגמרי.

היה לי ת'אקדח
וידעתי מה לעשות.

חיכתי לרגע הנכון,
עקבתי אחריו צמוד.

הוא פנה שמאלה בהאוסטון,
שלפתי את האקדח,

אמרתי, 'תביא את הג'ורדן!'

והמניאק ניסה לברוח.

התחיל לרוץ, אבל לא הספיק הרבה.
יריתי, 'פאו!'

נפל בין שתי מכוניות חונות.

הוא משתעל, בוכה,
הדם נשפך על הרחוב.

ואני חטפתי את ה'אייר ג'ורדן'
מהרגלייים שלו.

הוא שכב שם גוסס,
וכל מה שהצליח להגיד

היה, 'אחי, בבקשה אל תיקח לי
את האייר ג'ורדן.'

הייתם חושבים שיהיה לו יותר איכפת
מהחיים שלו.

כשהסתלקתי משם עם הנעלי ספורט שלו
היו לו דמעות בעיניים.

למחרת דפקתי הופעה בבצפר

עם האייר ג'ורדן החדשות שלי,
איזה מגניב הייתי.

הרגתי מישהו בשבילן,
אבל מה איכפת לי,

כי עכשיו אני צריך ז'קט חדש."

תודה רבה.
[מחיאות כפיים]

ב-15 השנים האחרונות
שבהן אני מופיע,

כל מה שרציתי היה להרים את השירה
ולהביא אותה אל העולם.

כי לא הספיק לי
לכתוב איזה ספר.

לא הספיק לי
להשתתף בתחרות שירי רחוב,

ולמרות שלדברים האלה יש כוח,

לא זה היה הכוח שדחף
את העט אל הנייר.

הרעב והצמא היו ועודם

איך לגרום לאנשים ששונאים שירה

לאהוב אותי.

כי אני שלוחה של היצירה שלי,

ואם הם יאהבו אותי,
הם יאהבו את היצירה שלי,

ואם יאהבו את היצירה שלי,
הם יאהבו שירה,

ואם יאהבו שירה,
עשיתי את העבודה שלי,

שזה להרים את השירה
אל העולם.

וב-1996 מצאתי את התשובה בעקרונותיו

של רב-אמן במילה המדוברת,
רג' אי גיינס,

שכתב את השיר הידוע,
"בבקשה, אל תיקח לי את האייר ג'ורדן."

עקבתי אחרי האיש הזה לכל מקום
עד שתפסתי אותו באיזה חדר,

והקראתי לו קטע שלי,

אתם יודעים מה הוא אמר לי?

"חתיכת משוגע.

אתה יודע מה הבעיה איתך?

אתה לא קורא שירה
של אחרים,

ואין אצלך הכפפה של משקל המלים

לשיקול הטונאלי."
[צחוק]

הוא המשיך לקשקש

על שירה וסגנונות
וערבי שישי ב"נויוריקן".

יכולתי לוותר.
הייתי צריך לוותר.

חשבתי הרי ששירה זה פשוט עניין
של ביטוי עצמי.

לא ידעתי שצריכים
שליטה יצירתית.

אז במקום לוותר,
הלכתי אחריו לכל מקום.

כשהוא כתב מחזה לברודוויי,
הייתי מחכה בחוץ.

הייתי מעיר אותו בשש בבוקר

לשאול אותו מי המשורר הכי טוב.

אני זוכר שאכלתי עיניים של דג חי

כי הוא אמר לי שזה טוב למוח.

ויום אחד אמרתי לו,

"רג' אי, מה זה הכפפה של משקל המלים
לשיקול הטונאלי?" [צחוק]

אז הוא נתן לי תזה מודפסת
בשחור-לבן

על משורר בשם אתרידג' נייט

ועל אופי הדיבור החופשי
של שירתו,

ומאותו שלב,

רג'י הפסיק מבחינתי להיות הכי טוב,

כי מה שאתרידג' נייט לימד אותי

היה שאני יכול לגרום למלים שלי
להישמע כמו מוסיקה,

אפילו המלים הקטנות,
עם ההברה הבודדת,

אם, ו-, אך, מה,

סלנג הפושעים שלי
יוכל ליפול ישר לאוזן,

ומאותו רגע,
התחלתי לרדוף אחרי אתרידג' נייט.

רציתי לדעת איזה משורר הוא קרא,

ונפלתי על שיר בשם
"נבואה אפלה: שיר זריחה."

וזה הביא אותי לבמה הכי גדולה

שמשורר יכול לחלום עליה:

ברודוויי, חבר'ה!

ומאותו רגע,
למדתי להזיז הצידה את המיקרופון

ולתקוף את השירה עם הגוף שלי.

אבל לא זה היה
הלקח הכי גדול שלמדתי.

את הלקח הכי גדול למדתי
אחרי הרבה שנים

כשהלכתי לבוורלי הילס
ונתקלתי בסוכן אמנים

שמדד אותי מלמעלה עד למטה

ואמר שאני לא נראה
כאילו יש לי בכלל נסיון

כדי שאוכל לעבוד בעסק הזה.

אמרתי לו, "תקשיב, חתיכת מניאק,

אתה שחקן כושל שנהיה סוכן,

ואתה יודע למה נכשלת כשחקן?

כי אנשים כמוני
לקחו לך את העבודה.

עברתי את כל הדרך
מקליבלנד ואסקס

עד מזרח ניו-יורק, לקחתי את קו 6
עד הזונות בהנטס פוינט

שעמדו בדרכי לשלוט באמנות האולם,

ובכמות מ-1 ועד אינסוף
של גברים, נשים וילדים

שאפשר להכניס לאולם
רק כדי שאוכל להעיף אותם

עד הקיר האחורי
עם החווייה שלי.

אנשים קנו כרטיסים
לחווייה שלי

והשתמשו בהם כמגנטים למקרר
כדי לזכור

שהמהפכה קרובה,
אז סתום ת'פה.

אני כזה מנוסה, שכשאתה הלכת

לבית-ספר מיוחס כדי ללמוד
סונטות של שייקספיר,

לי הכניסו את הקצב הזה
בבעיטות ובמכות.

אני יודע להדהים עם "משחק הדמעות"

כמו אימה של ילד ששומע
שהוא קורבן איידס, מבריון שלא יודע

שאבא שלו הוא שנתן את זה
לאמא שלי,

וזה כפל משמעות.

אני כזה מנוסה,
שכשאתה הלכת לביה"ס "פל"

וכל הילדים ההומואים העשירים
החליטו לממן שם איזה ילד,

זה הייתי אני,
אבל העיפו אותי כשנתפסתי

מלמד את הילדים ההומואים איך לגנוב
את סמל הנ"י פטריוטס ממכנסי ג'ינס של 'לי'

ולתת את זה לנצרכים.
נראה את צ'כוב עושה דבר כזה.

סנפורד מייזנר היה דודי ארטי
שצורח בדממה לעצמו,

"משהו תמיד לא בסדר
כשכלום תמיד בסדר."

שיטות משחק הן רק תערובת

של פיצול אישיות, ולהאמין שאישיותך
נמצאת במציאות,

כמו שבתיכון קני המגניב אמר לי
שהוא רוצה להיות שוטר.

חביבי, לך לאקדמיית כלא האי רייקרס.

הייתי יכול לגרום לדיוויד מאמט

לנתח את ההתקפה שלי בדו-שיח,

ואיך סטניסלבסקי הופך אצלי
לברוס לי

שבועט בתלמידים חסרי הכשרון שלך
בכל רחבי מחוז קרנשו.

אז מה, השחקנים שלך למדו
תיאטרון מחתרת ב"לונדון רפ"?

בוא ואגלה לך סוד שבת בצהריים

של קונג-פו סיני.

קרשי הבמה לא יכולים להחזיר.

נראה לך שלבדרנים שחורים
קשה למצוא עבודה

בעסק הזה? אני מולאטי חשדן,

כלומר אני שחור מכדי להיות לבן
ולבן מכדי להתנהג נכון.

עזוב את הגטו האמריקאי.
אני הרסתי במות בסואטו,

קברתי עוברי הפלות בקברי אחים
ובכל זאת הצלחתי לשמור על החיוך,

אז אם אתה מקלל אותי
לפני נער הגולף שלך

ה בוא-לך-תביא שלך,
כשאני אצא מכאן,

ולא משנה כמה תשמיץ אותי,

אמאש'ך!

תודה.
[מחיאות כפיים]