לפני קצת יותר משנה, בפעם השלישית בחיי, הפסקתי להתקיים. עברתי ניתוח קטן, והמוח שלי התמלא בחומר הרדמה. אני זוכר תחושה של ניתוק והתפרקות וקור. ואז התעוררתי, רדום ומבולבל, אבל בהחלט ער. עכשיו, כשאתם מתעוררים משינה עמוקה, אתם עשויים להיות מבולבלים לגבי השעה או לחשוש שישנתם יותר מדי. אבל תמיד יש תחושה בסיסית של הזמן שעבר, של המשכיות בין אז לעכשיו. התעוררות מהרדמה היא מאוד שונה. יכולתי להיות מורדם במשך חמש דקות, חמש שעות, חמש שנים או אפילו 50 שנה. פשוט לא הייתי שם. זו היתה שכחה מוחלטת. הרדמה -- היא סוג מודרני של קסם. היא הופכת אנשים לחפצים, ואז, יש לקוות, הופכת אותם שוב לאנשים. ובתהליך הזה מסתתרת אחת התעלומות הגדולות האחרונות במדע ובפילוסופיה. כיצד מתרחשת התודעה? איכשהו, בתוך המוח של כל אחד מאיתנו, הפעילות המשולבת של מיליארדי נוירונים, כל אחד מהם מכונה ביולוגית זעירה, יוצרת חוויה מודעת. ולא סתם חוויה מודעת -- את החוויה המודעת שאתם חווים כאן ועכשיו. איך זה קורה? התשובה לשאלה הזאת היא כה חשובה כי עבור כל אחד מאיתנו, תודעה היא כל מה שיש. בלעדיה אין עולם, אין אישיות, אין שום דבר. וכשאנחנו סובלים, אנו מודעים לסבלנו בין אם בגלל מחלת נפש או כאב. ואם אנחנו יכולים לחוות שמחה וסבל, מה בנוגע לחיות אחרות? האם גם להן יש תודעה? האם גם להן יש תחושה של עצמיות? וככל שמחשבים הופכים למהירים וחכמים יותר, אולי יגיע הרגע, בעוד זמן לא רב, שבו האייפון שלי יפתח הבנה של הקיום שלו. אני למעשה חושב שהסיכויים שאינטליגנציה מלאכותית תפתח תודעה הם די קטנים. אני חושב כך משום שהמחקר שלי מצביע על כך שתודעה אינה קשורה לאינטליגנציה טהורה, כמו שהיא קשורה לטבע שלנו כיצורים חיים ונושמים. תודעה ואינטליגנציה הם דברים שונים מאוד. אינכם צריכים להיות חכמים כדי לסבול, אבל אתם כנראה כן צריכים להיות בחיים. בסיפור שאני עומד לספר לכם, התפיסה המודעת שלנו של העולם שסביבנו, ושל עצמנו בתוכו, היא סוג של הזיות מבוקרות שמתרחשות עם, באמצעות ובגלל הגוף החי שלנו. עכשיו, אולי שמעתם שאנחנו לא יודעים כלום על איך המוח והגוף יוצרים את התודעה. יש אנשים שטוענים שזה לחלוטין מחוץ ליכולת ההבנה של המדע. אבל למעשה, ב-25 השנים האחרונות נעשה מחקר מדעי רב מאוד בתחום הזה. אם תבואו למעבדה שלי באוניברסיטת סאסקס, תמצאו שם מדענים מכל תחומי המחקר ולפעמים אפילו פילוסופים. כולנו ביחד מנסים להבין כיצד מתרחשת התודעה ומה קורה כשהדברים משתבשים. והאסטרטגיה היא פשוטה מאוד. אני רוצה שתחשבו על התודעה באותו אופן שבו אנחנו היום חושבים על החיים. בעבר, אנשים חשבו שהתכונה של להיות חי הוא דבר שאי אפשר להסביר באמצעות פיזיקה וכימיה -- שהחיים חייבים להיות יותר מסתם מכניקה. אבל אנשים כבר לא חושבים כך. ככל שהביולוגים התקדמו במחקר של הבנת התכונות של מערכות החיים במונחים של פיזיקה וכימיה -- דברים כמו מטבוליזם, רבייה, הומאוסטזיס -- התעלומה הבסיסית של מהם חיים התחילה להתפוגג, ואנשים לא טענו יותר שיש פתרון קסם, בסגנון של 'כוח החיים'. אז כמו ברעיון החיים, כך גם בתודעה. ברגע שנתחיל להסביר את התכונות שלה במונחים של מה שקורה בתוך המוח והגוף, התעלומה הבלתי פתירה לכאורה של מהי תודעה תתחיל להתפוגג. לפחות זוהי התוכנית. אז בואו נתחיל. מהן התכונות של תודעה? מה צריך מדע התודעה להסביר? ובכן, היום אני רוצה לחשוב על תודעה בשתי דרכים שונות. יש את התחושה של העולם שסביבנו, מלא במראות, קולות וריחות, יש מעין סרט תלת-מימדי פנימי, רב-חושי, פנורמי ומכיל. ובנוסף יש את העצמי המודע. החוויה הייחודית של להיות אתם או להיות אני. הדמות הראשית בסרט הפנימי הזה, וככל הנראה ההיבט של התודעה שבו אנו דבקים יותר מכל. בואו נתחיל עם החוויה של העולם סביבנו, ועם הרעיון החשוב של המוח כמנוע חיזוי. דמיינו שאתם מוח. אתם תקועים בתוך גולגולת מעצם, מנסים להבין מה קורה שם בחוץ. אין אור בתוך הגולגולת. גם אין קולות. כל מה שיש לכם הם זרמים חשמליים הקשורים רק באופן עקיף לדברים הקיימים בעולם, מה שהם לא יהיו. אז התפיסה -- ההבנה של מה יש שם -- חייבת להיות תהליך של ניחוש מושכל שבו המוח משלב את האותות החושיים האלה עם ציפיות או אמונות קודמות על האופן שבו מתנהל העולם כדי לעצב את הניחוש הטוב ביותר של מה גרם לאותות האלה. המוח אינו שומע קולות או רואה אורות. מה שאנו תופסים הוא הניחוש הטוב ביותר שלו לגבי העולם שבחוץ. אני אתן לכם שתי דוגמאות לכל זה. אולי ראיתם בעבר את האשליה הזאת, אבל אני רוצה שתחשבו עליה בדרך חדשה. אם תסתכלו על שני הריבועים האלה, A ו-B, הם ייראו לכם צבועים בגוונים שונים מאוד של אפור, נכון? אבל הם למעשה בדיוק באותו צבע. ואני יכול להדגים את זה. אם אשים את הגירסה השנייה של התמונה כאן ואחבר את שני הריבועים עם פס אפור, תוכלו לראות שאין הבדל. זה בדיוק אותו גוון של אפור. ואם אתם עדיין לא מאמינים לי, אזיז את הפס ואחבר ביניהם. זה גוש אחד בצבע אפור, אין שום הבדל. אין כאן שום קסם. זה אותו גוון של אפור, אבל אם נסיר את הפס, זה נראה שונה. אז מה שקורה כאן הוא שהמוח משתמש בציפיות הקודמות שלו הבנויות עמוק בתוך המעגלים של אזור הראייה שצל מעמעם את המראה של שטח כלשהו, כך שאנחנו רואים את B כבהיר יותר ממה שהוא. הנה דוגמה נוספת, שמראה כמה מהר המוח יכול להשתמש בציפיות חדשות כדי לשנות את מה שאנחנו חווים באופן מודע. הקשיבו לזה. (דיבור מעוות) נשמע מוזר, נכון? הקשיבו שוב, ושימו לב אם אתם מצליחים להבין משהו. (דיבור מעוות) עדיין מוזר. עכשיו הקשיבו לזה. (הקלטה) אניל סת': אני חושב שברקסיט הוא רעיון ממש גרוע. (צחוק) מה שנכון. אז שמעתם את המילים הפעם, נכון? עכשיו הקשיבו להקלטה הראשונה שוב. אני עומד להשמיע אותה שוב. (דיבור מעוות) כן? אז עכשיו אתם יכולים לשמוע את המילים. פעם נוספת בשביל המזל. (דיבור מעוות) טוב, אז מה קורה כאן? הדבר המדהים הוא שהמידע החושי שמגיע לתוך המוח כלל לא השתנה. כל מה שהשתנה הוא הניחוש הטוב ביותר של המוח שלכם של המקור של המידע החושי. וזה משנה את מה שאתם שומעים באופן מודע. זה מאיר את בסיס התפיסה של המוח באור מעט שונה. במקום שהתפיסה תהיה תלויה בעיקר באותות שמגיעים אל המוח מן העולם החיצוני, הא תלויה באותה מידה, אם לא יותר, בציפיות התפיסתיות המגיעות מן הכיוון השני. אנחנו לא תופסים את העולם באופן סביל, אנחנו יוצרים אותו באופן פעיל. העולם שאנחנו חווים מגיע באותה מידה, אם לא יותר, מבפנים החוצה כמו מבחוץ פנימה. תנו לי לתת לכם דוגמה נוספת של תפיסה בתור תהליך פעיל של בנייה. כאן אנחנו משלבים את המציאות הווירטואלית המכילה עם עיבוד תמונה כדי לדמות את ההשפעה של ציפיות תפיסתיות חזקות במיוחד על החוויה. בסרטון הפנורמי הזה, הפכנו את העולם -- במקרה הזה, הקמפוס של סאסקס -- לגן שעשועים פסיכאדלי. עיבדנו את הסרט באמצעות אלגוריתם המבוסס על תוכנת Deep Dream של גוגל כדי לדמות את ההשפעה של ציפיות תפיסתיות חזקות במיוחד. במקרה הזה, הציפייה לראות כלבים. ואתם יכולים לראות שזה דבר משונה מאוד. כשהציפייה התפיסתית חזקה מדי, כמו במקרה הזה, התוצאה נראית דומה מאוד לסוג של הזיות שאנשים מדווחים שהם חווים תחת השפעת חומרים, או אפילו במצב של פסיכוזה. עכשיו, חשבו על זה לרגע. אם הזיה היא סוג של תפיסה בלתי מבוקרת, אז התפיסה של כאן ועכשיו היא גם סוג של הזיה, אלא שזו הזיה מבוקרת שבה החיזוי של המוח נמצא תחת שליטה של המידע החושי שמגיע מהעולם. למעשה, כולנו הוזים כל הזמן, כולל ברגע זה. אלא שכשאנחנו מסכימים על ההזיות שלנו, אנו מכנים אותן מציאות. (צחוק) עכשיו אני עומד לומר לכם שהחוויה של העצמי, החוויה הספציפית של להיות אתם, גם היא הזיה מבוקרת שנוצרת במוח. זה נשמע מוזר מאוד, נכון? כן, הזיות חזותיות עלולות להטעות את העיניים שלי, אבל איך אני יכול לטעות לגבי המשמעות של להיות אני? בשביל רובנו, החוויה של להיות בן אדם היא כל כך מוכרת, כל כך אחידה וכל כך רציפה, עד שקשה לא לקחת אותה כמובנת מאליה. אבל אסור לנו לקחת אותה כמובנת מאליה. למעשה יש דרכים רבות שבהן אנו חווים את העצמיות שלנו. יש את החוויה של הגוף, של להיות גוף. יש חוויות של תפיסת העולם מנקודת מבט של גוף ראשון. יש חוויות של כוונה לעשות דברים ושל להיות הגורם לדברים שקורים בעולם. ויש חוויות שמשמעותן שאנו אותו אדם נפרד לאורך זמן, הבנויות על מערכת עשירה של זכרונות ואינטרקציות חברתיות. ניסויים רבים מראים, ופסיכיאטרים ונוירולוגים גם יודעים זאת, שהדרכים השונות האלה שבהן אנו חווים את עצמנו יכולות להתפרק. המשמעות של זה היא שהחוויה הבסיסית שברקע, של להיות אישיות מאוחדת, היא מבנה שביר למדי שקיים במוח. היא עוד חוויה, שבדומה לכל האחרות, דורשת הסבר. אז בואו נחזור לעצמיות הגופנית. איך המוח מייצר את החוויה של להיות גוף, של להיות בעלי גוף? ובכן, על פי אותם עקרונות בדיוק. המוח משתמש בניחוש הטוב ביותר בנוגע למה שייך לגוף ומה אינו שייך לו. ויש ניסוי יפהפה של מדעי המוח שמדגים את זה. בניגוד לרוב הניסויים במדעי המוח, אתם יכולים לעשות אותו בבית. כל מה שאתם צריכים זה אחת כזאת. (צחוק) ושתי מברשות צבע. באשליה של יד הגומי, היד האמיתית של האדם מוסתרת, ויד הגומי המזויפת מונחת לפניו. אז מלטפים את שתי הידיים עם המברשת באותו זמן בעוד האדם מסתכל על היד המזויפת. עבור רוב האנשים, אחרי כמה זמן זה יוביל לתחושה מוזרה שהיד המזויפת היא למעשה חלק מהגוף שלהם. והרעיון הוא שהחפיפה בין תחושת המגע לראייה של הנגיעה על עצם שדומה ליד ושנמצא בערך איפה שהיד אמורה להיות, מספיקה כדי לגרום למוח לעשות את הניחוש הטוב ביותר שהיד המזויפת היא למעשה חלק מהגוף. (צחוק) אז אפשר למדוד כל מיני סוגים של דברים מתוחכמים. אפשר למדוד את ההולכה החשמלית של העור ותגובות פתאומיות, אבל אין בכך צורך. ברור שהבחור בכחול הטמיע את היד המזויפת. זה אומר שאפילו החוויה של מהו הגוף שלנו היא סוג של ניחוש -- סוג של הזיה מבוקרת של המוח. יש דבר אחד נוסף. אנו חווים את גופנו כעצם הקיים בעולם לא רק מבחוץ, אנו חווים אותו גם מבפנים. כולנו חווים את התחושה של היותנו גוף מבפנים. ואותות חושיים המגיעים מתוך הגוף מאותתים למוח באופן רציף על מצב האיברים הפנימיים, מה מצב הלב, מה לחץ הדם, הרבה דברים. התפיסה מהסוג הזה, שנקראת תפיסה מבפנים, זוכה להתעלמות. אבל היא חשובה ביותר משום שהתפיסה והפיקוח של מצב הגוף מבפנים -- ובכן, זה מה שמחזיק אותנו בחיים. הנה עוד גירסה של אשליית יד הגומי. זה מגיע מהמעבדה שלנו בסאסקס. וכאן, אנשים רואים את היד שלהם בגירסה של מציאות וירטואלית, שמהבהבת בצבע אדום בהתאמה או לא בהתאמה עם קצב הלב שלהם. וכשהיא מהבהבת בהתאמה עם קצב הלב, לאנשים יש תחושה חזקה יותר שהיא למעשה חלק מהגוף שלהם. אז החוויות של הגוף נטועות עמוק בתפיסה שלנו את גופנו מבפנים. יש דבר אחד אחרון שאני רוצה לציין, וזה שהתחושות של הגוף מבפנים הן שונות מאוד מהחוויות של העולם סביבנו. כשאני מסתכל סביבי, העולם נראה מלא בעצמים -- שולחנות, כיסאות, ידיים מגומי, אנשים, אתם -- אפילו הגוף שלי עצמי בעולם, אני יכול לתפוס אותו כעצם מבחוץ. אבל התחושה של הגוף מבפנים, אינה דומה לחוויות האלה. אני לא מרגיש את הכליות כאן, הכבד כאן, הטחול... אני לא יודע איפה הטחול נמצא, אבל הוא נמצא באיזה מקום. אני לא מרגיש את האברים הפנימיים כעצמים. למעשה, אני לרוב לא מרגיש אותם אלא אם משהו משתבש. וזה חשוב, לדעתי. תפיסה של המצב הפנימי של הגוף אינה קשורה להבנה של מה נמצא איפה, אלא לשליטה ובקרה -- שמירה על המשתנים הפיזיולוגיים בתוך גבולות ברורים המאפשרים הישרדות. כשהמוח משתמש בחיזוי כדי להבין מה יש בחוץ, אנו תופסים את העצמים כגורמים של תחושות. כשהמוח משתמש בחיזוי לצורך שליטה ובקרה, אנו מרגישים עד כמה הבקרה הזו עובדת היטב או לא. אז החוויות הבסיסיות ביותר של היותנו עצמנו, של היותנו אורגניזם בעל גוף, נטועות עמוק במנגנונים הביולוגיים שמחזיקים אותנו בחיים. וכשאנחנו הולכים עם הרעיון הזה עד הסוף, אנו יכולים להתחיל להבין שכל החוויות המודעות שלנו, מכיוון שכולן תלויות באותו מנגנון של חיזוי התפיסה, כולן נובעות מהדחף הבסיסי להישאר בחיים. אנו חווים את העולם ואת עצמנו עם, באמצעות ובגלל גופנו החי. תנו לי לסכם שלב אחר שלב. מה שאנחנו רואים באופן מודע תלוי בניחוש הטוב ביותר של המוח לגבי מה שנמצא שם בחוץ. העולם שאנו תופסים מגיע מבפנים החוצה, לא רק מבחוץ פנימה. אשליית יד הגומי מראה שזה נכון גם לתחושה של מה שייך ומה לא שייך לגוף שלנו. והחיזוי הזה בנוגע לעצמנו תלוי באופן קריטי באותות חושיים המגיעים עמוק מתוך הגוף. ולסיום, התחושות של היותנו גוף עצמאי קשורות יותר לשליטה ובקרה מאשר להבנה של מה נמצא שם. אז החוויה של העולם מסביבנו ושלנו בתוכו -- ובכן, הם סוגים של הזיות מבוקרות שהתעצבו במשך מיליוני שנות אבולוציה על מנת להחזיק אותנו בחיים בעולם המלא בסכנות ובהזדמנויות. אנו חוזים את עצמנו לכדי קיום. עכשיו, אשאיר אתכם עם שלוש השלכות של כל זה. ראשית, כמו שאנחנו עלולים לטעות בתפיסת העולם, כך אנו יכולים לטעות בתפיסה של עצמנו כשהמנגנונים של חיזוי משתבשים. ההבנה הזאת פותחת הזדמנויות חדשות רבות בפסיכיאטריה ונוירולוגיה כי אנחנו סוף סוף יכולים לטפל במנגנונים ולא רק לטפל בתסמינים של מחלות כגון דיכאון וסכיזופרניה. שנית: המשמעות של להיות אני היא דבר שאי אפשר להעלות לתוכנת מחשב ולהריץ על רובוט לא משנה כמה הוא חכם או מתוחכם. אנחנו חיות ביולוגיות מבשר ודם עם חוויות מודעות אשר מתעצבות בכל הרמות בידי המנגנונים הביולוגיים שמחזיקים אותנו בחיים. פיתוח מחשבים חכמים יותר לא תהפוך אותם לבעלי תחושות. ולבסוף, היקום הפנימי האישי שלנו, האופן שבו אנחנו מודעים, הוא רק דרך אחת שבה אפשר להיות מודעים. ואפילו התודעה האנושית באופן כללי -- היא רק אזור קטנטן במרחב ענק של תודעות אפשריות. העצמיות האינדיבידואלית והעולמות שלנו הם יחודיים עבור כל אחד מאיתנו, אבל הם מבוססים על מנגנונים ביולוגיים שאותם אנו חולקים עם יצורים חיים אחרים. עכשיו, אלה דברים המשנים באופן בסיסי את הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו, אבל אני חושב שזה דבר משמח, משום שכמו שקורה לעתים קרובות במדע, מקופרניקוס -- אנחנו לא מרכז היקום -- דרך דרווין -- אנו קשורים לכל היצורים האחרים -- ועד היום. עם הבנה טובה יותר מגיעה גם תחושת פליאה חזקה יותר, והבנה טובה יותר שאנחנו חלק מעולם הטבע, לא חלק נפרד ממנו. ו... כשמגיע סופה של התודעה, אין ממה לפחד. ממש כלום. תודה. (מחיאות כפיים)