(מחיאות כפיים)

תודה. אני חייב להגיד לכם שאני גם מאותגר וגם נרגש.

ההתרגשות שלי היא: אני מקבל הזדמנות להעניק משהו בחזרה.

האתגר שלי הוא: הסמינר הקצר ביותר שאני בדרך כלל עורך הוא 50 שעות.

(צחוק)

אני לא מגזים. אני עושה סופ"שים, ומה אני עושה --

אני אפילו עושה יותר מכך, כמובן, מאמן אנשים --

אבל אני בעניין של שקיעה לתוך הדברים. כי איך למדתם שפה?

לא למדתם אותה רק על ידי למידת עקרונות,

נכנסתם לתוך זה ועשיתם את זה לעתים קרובות כל כך שזה נהיה ממשי.

והשורה התחתונה של למה אני פה, חוץ מזה שאני בן זונה מטורף,

היא שאני באמת בעמדה --

אני לא פה להניע אתכם, מן הסתם; אתם לא צריכים את זה.

והרבה פעמים זה מה שאנשים חושבים שאני עושה,

וזה הדבר הכי רחוק מזה. מה שקורה, לעומת זאת, הוא

שאנשים אומרים לי: “אני לא צריך שום הנעה."

ואני עונה:” ובכן, זה מעניין. זה לא מה שאני עושה.”

אני איש ה-”למה?”. אני רוצה לדעת למה אתה עושה מה שאתה עושה.

מהו המניע שלך לפעולה?

מה הוא הדבר שמניע אותך בחייך היום? לא לפני 10 שנים.

או האם אתה פועל לפי אותו דפוס? כי אני מאמין

שהכוח הבלתי נראה של הנעה פנימית, מופעל,

הוא הדבר הכי חשוב בעולם.

אני פה כי אני מאמין שרגש הוא כוח החיים.

כולנו פה בעלי מוחות מעולים.

אתם יודעים מה? רובנו פה בעלי מוחות מעולים, נכון?

אני לא יודע לגבי קטגוריה אחרת אבל כולנו יודעים לחשוב.

ועם מוחנו אנחנו יכולים למצוא את ההגיון בהכל.

אנחנו יכולים לגרום לכל דבר שיקרה. אנחנו יכולים -- אני מסכים עם מה שתואר

לפני כמה ימים, על הרעיון שאנשים פועלים למען האינטרס האישי שלהם.

אבל כולנו יודעים שזה בלבול מוח לפעמים.

אתה לא פועל למען האינטרס האישי שלך כל הזמן,

כי כשרגש נכנס לעניין,

החיווט משתנה בדרך שהוא עובד.

ולכן זה נפלא לנו לחשוב אינטלקטואלית

על איך החיים בעולם הם כמו שהם, ובמיוחד

אלו מאיתנו שהם חכמים מאוד, אנחנו יכולים לשחק את המשחק הזה בתוך ראשנו.

אבל אני באמת רוצה לדעת מה מניע אתכם.

ומה שאני ארצה אולי להזמין אתכם לעשות

בסוף השיחה הזו, זה לחקור איפה אתם היום,

משתי סיבות. אחת: כדי שתוכלו לתרום יותר. ושתיים:

שבתקווה אנחנו נוכל לא רק להבין אנשים אחרים יותר,

אלא אולי נעריך אותם יותר, וניצור את סוגי הקשרים

שיכולים לעצור חלק מהאתגרים

שאנו ניצבים מולם בתרבות שלנו היום.

הם רק ילכו ויתעצמו

על ידי אותה טכנולוגיה שמקשרת אותנו,

מפני שזה גורם לדרכינו להצטלב. והצטלבות זו

לא תמיד יוצרת את נקודת המבט של "כולם עכשיו מבינים את כולם,

וכולם מעריכים את כולם."

ובכן, יש לי אובססיה בעיקרון במשך 30 שנה, והאובססיה הזו היא,

“מה יוצר את ההבדל באיכות חייהם של אנשים?

מה יוצר את ההבדל בביצועים שלהם?

כי לשם כך קיבלו אותי לעבודה.

אני חייב לייצר את התוצאה כרגע.

זה מה שעשיתי במשך 30 שנה. אני מקבל את שיחת הטלפון

כשהספורטאי "נגמר" בטלויזיה הממלכתית,

והם הובילו בחמש חבטות

ועכשיו הם לא מצליחים לחזור למשחק.

ואני חייב לעשות משהו מייד כדי להשיג את התוצאה

ולא משנה כלום. אני מקבל את שיחת הטלפון

כשהילד עומד להתאבד,

ואני חייב לעשות משהו מייד. וב-29 שנה --

אני אסיר תודה להגיד לכם שמעולם לא איבדתי אחד ב-29 שנה.

. זה לא אומר שזה לא יקרה יום אחד. אבל מעולם לא עשיתי זאת,

והסיבה היא הבנה של אותם צרכים אנושיים שאני רוצה לדבר איתכם עליהם.

אז, כשאני מקבל את השיחות הללו לגבי ביצוע, זה משהו אחד.

איך אתה גורם לשינוי?

אבל בנוסף, אני מחפש לראות מה הדבר

שמעצב את יכולתו של אותו אדם לתרום,

לעשות משהו מעבר לעצמם. אז אולי השאלה האמיתית היא,

אתם יודעים, אני מסתכל על החיים ואומר שישנם שני שיעורים עיקריים.

אחד הוא: יש את מדע ההישגיות,

שבו כמעט כל מה שיוצא לפועל נשלט במיומנות מדהימה.

. זה "איך אתה לוקח את הבלתי-נראה והופך אותו לנראה,” נכון?

איך אתה לוקח את מה שאתה חולם עליו וגורם לו להתגשם?

בין אם זה העסק שלך, תרומתך לחברה, כסף --

מה שזה לא יהיה -- גופך, משפחתך.

אבל השיעור האחר של החיים שנדיר שיש מיומנים בו הוא אמנות ההגשמה.

כי מדע זה קל, נכון?

אנחנו יודעים את החוקים. אתה כותב את הקוד. אתה עוקב אחר --

ואתה מקבל את התוצאות. ברגע שאתה יודע את המשחק

אתה רק, אתם יודעים, מעלה את ההימור, לא כך?

אבל כשזה מגיע להגשמה, זאת אמנות.

והסיבה לכך היא, זאת הערכה

וזאת תרומה. אתה יכול להרגיש כל כך רק מתוך עצמך.

ובכן, הייתה לי מעבדה מעניינת כדי לנסות לענות על השאלה

של השאלה האמיתית, שהיא מה ההבדל

בחיים של מישהו כמו אותם האנשים

שנתתם להם הכל? כמו כל אותם המשאבים

שהם טוענים שהם צריכים. נתתם להם לא מחשב של 100 דולר,

נתתם להם את המחשב הכי טוב. נתתם להם אהבה,

נתתם להם שמחה. הייתם שם לנחם אותם.

ואותם האנשים לעתים קרובות מאוד – ואתם מכירים את חלקם, אני בטוח --

מסיימים את שארית חייהם עם כל האהבה הזו, חינוך, כסף

ורקע, מבזבזים את חייהם בלהכנס ולצאת ממכוני גמילה.

ולעומת זאת אתם פוגשים אנשים שעברו כאב מהותי ביותר --

התעללות פסיכולוגית, מינית, רוחנית, רגשית --

ולא תמיד, אבל בדרך כלל, הם הופכים להיות כמה מהאנשים

שתורמים הכי הרבה לחברה.

אז, השאלה שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו באמת היא, מה זה?

מהו הדבר שמעצב אותנו? ואנחנו חיים בחברה בטיפול.

רובנו לא עושים זאת, אבל התרבות היא תרבות בטיפול.

ומה שאני מתכוון בזה הוא שדפוס החשיבה שלנו הוא שאנחנו העבר שלנו.

וכל מי שבחדר הזה -- לא הייתם נמצאים בחדר הזה

אם הייתם קונים את התיאוריה הזו --

אבל -- רוב החברה חושבת שסיפור חיים הוא גורל.

העבר שווה לעתיד. וכמובן שזה כך אם אתה חי שם.

לעומת זאת מה שאנשים בחדר הזה יודעים,

ומה שאנחנו מוכרחים להזכיר לעצמנו, אף על פי כן --

בגלל שאתם יכולים לדעת משהו באופן מושכל, אתם יכולים לדעת מה לעשות

ואז לא להשתמש בזה, לא ליישם את זה.

אז ת'אמת, אנחנו הולכים להזכיר לעצמנו

שהחלטה היא העוצמה המוחלטת. זה מה שזה באמת.

עכשיו כשאתה שואל אנשים, אתם יודעים,

נכשלת אי פעם בלהשיג משהו?

כמה נכשלו אי פעם בלהשיג

משהו משמעותי בחייכם? תגידו "אני."

קהל: אני.

טוני: תודה על על האינטראקציה ברמה גבוהה שם.

(צחוק).

אבל אם תשאלו אנשים, למה לא השגתם משהו?

מישהו שעובד בשבילכם, אתם יודעים, או שותף,

או אפילו עצמכם. כשאתם נכשלים להשיג מטרה,

מה הסיבה שאנשים טוענים שבגללה נכשלו בלהשיג?

מה הם מספרים לכם? אין לי את ה -- לא ידעתי מספיק,

לא היה לי את ה -- ידע. לא היה לי את ה -- כסף.

לא היה לי את ה – זמן. לא היה לי את ה – טכנולוגיה. אתם יודעים,

לא היה לי את המנהל הנכון. לא היה את ה...

אל גור: בית המשפט העליון. (צחוק).

טוני: ו --

(מחיאות כפיים)

ו --

(מחיאות כפיים)

מה לכל אותם דברים, כולל בית המשפט העליון, יש במשותף?

(צחוק).

הם טענה לכך שאתם הייתם חסרי משאבים, והם יכולים להיות מדויקים.

יכול להיות שאין לכם את הכסף, יכול להיות שאין לכם את בית המשפט העליון,

אבל זה לא הגורם המגדיר זאת.

(מחיאות כפיים).

ותקנו אותי אם אני טועה.

הגורם המגדיר הוא לעולם לא משאבים, הוא תושיה.

ומה שאני מתכוון ספציפית, יותר מאשר סתם ביטוי,

זה שאם יש לך רגש, רגש אנושי, משהו שאני חוויתי

ממך שלשום ברמה שהיא העמוקה

שחוויתי מעולם, ואם היית מתקשר עם הרגש ההוא

אני מאמין שהיית מכסח אותו ומנצח.

(מחיאות כפיים).

אבל כמה קל לי להגיד לו מה הוא היה צריך לעשות.

(צחוק).

אידיוט, רובינס. אבל אני יודע כאשר צפינו בעימות בזמנו,

היו שם רגשות שחסמו את היכולת של אנשים

להבין את התבונה והתפיסה של האדם הזה.

והדרך שבה זה נגע בכמה אנשים באותו יום --

כי אני מכיר אנשים שרצו להצביע לכיוונך ולא עשו זאת,

ואני הייתי מאוכזב. אבל היה שם -- הרגש שהיה שם.

כמה יודעים על מה אני מדבר פה? תגידו, “אני."

קהל: אני.

טוני: אז, זה רגש. ואם נשיג את הרגש הנכון,

אנחנו יכולים לגרום לעצמנו לעשות כל דבר. אנחנו יכולים להגיע לזה.

. אם אתם יצירתיים מספיק, עליזים מספיק, כיפיים מספיק,

תוכלו להגיע לכל אחד? כן או לא?

קהל: כן.

טוני: אם אין לך את הכסף, אבל אתה יצירתי ונחוש מספיק,

אתה מוצא את הדרך. אז זה המשאב הכי טוב.

אבל זה לא הסיפור שאנשים מספרים לנו, נכון?

הסיפור שאנשים מספרים לנו הוא אוסף של סיפורים אחרים.

הם מספרים לנו שאין לנו את המשאבים, אבל בסופו של דבר,

אם תביטו לכאן – תקפיץ את זה, אם תוכל --

הם אומרים, מה הן כל הסיבות שהם לא השיגו את זה?

הבא, בבקשה. הוא שבר את התבנית שלי, הבן-זונה הזה.

(צחוק).

אבל אני מעריך את האנרגיה, אני אומר לך.

(צחוק).

מה קובע את המשאבים שלך? אמרנו החלטות מעצבות גורל,

שבזה אני מתמקד כאן. אם החלטות מעצבות גורל, מה שקובע

אלו שלוש החלטות. במה אתה הולך להתרכז?

כאן ועכשיו, אתה חייב להחליט במה אתה הולך להתמקד.

בשנייה זו, במודע או לא במודע. ברגע שאתה מחליט

להתמקד במשהו אתה חייב לתת לו משמעות,

ומה שלא תהיה אותה משמעות זה מייצר רגש.

האם זה הסוף או ההתחלה? האם האל מעניש אותי

או מתגמל אותי, או האם זה גלגול קוביה?

רגש, אם כך, מייצר את מה שאנחנו עומדים לעשות או את הפעולה.

אז, תחשבו על חייכם שלכם.

ההחלטות שעיצבו את גורלכם.

זה נשמע ממש כבד, אבל בחמש או 10 השנים האחרונות,

15 שנה, איפה שאיך שהוא היו כמה החלטות שעשיתם

שאם הייתם מחליטים החלטה אחרת,

חייכם היו אחרים לחלוטין? כמה יכולים לחשוב על זה?

בכנות, לטוב או לרע? תגידו, “אני".

קהל: אני.

טוני: אז השורה התחתונה היא, אולי זה היה איפה ללכת לעבוד,

ופגשת את אהבת חייך שם.

אולי זאת הייתה החלטה על קריירה. אני מכיר את הגאונים של גוגל שראיתי כאן --

אני מתכוון, אני מבין שההחלטה שלהם

היתה למכור את הטכנולוגיה שלהם בהתחלה. מה אם הם היו מחליטים את ההחלטה הזו

לעומת לבנות תרבות משלהם? איך העולם אז היה שונה?

איך חייהם היו שונים? ההשפעה שלהם?

ההיסטוריה של עולמנו היא החלטות אלו.

כאשר אישה נעמדת ואומרת, “ לא, אני לא מוכנה ללכת לאחורי האוטובוס,”

היא לא רק השפיעה על חייה. ההחלטה ההיא עיצבה את התרבות שלנו.

או מישהו עומד לפני טנק. או להיות במצב

כמו לאנס ארמסטרונג, ומישהו אומר לך,

“יש לך סרטן אשכים.” זה די קשה לכל גבר,

במיוחד אם אתה רוכב על אופניים.

(צחוק).

יש לך את זה במוח שלך, יש לך את זה בריאות שלך.

אבל מה הייתה ההחלטה שלו לגבי על מה להתמקד?

שונה משל רוב האנשים. מה היתה המשמעות של זה?

זה לא היה הסוף, זאת היתה ההתחלה. מה אני הולך לעשות?

הוא הולך וזוכה בשבע אליפויות שמעולם לא זכה בהן

לפני הסרטן, בגלל שהוא השיג כושר רגשי,

חוזק פסיכולוגי. זהו ההבדל בין בני האדם

שראיתי מתוך שלושה מיליון שהייתי בחברתם.

כי על זה המעבדה שלי. היו לי שלושה מיליון אנשים

מ-80 מדינות שונות שהיתה לי ההזדמנות לתקשר איתם

במהלך 29 השנים האחרונות. ואחרי כמה זמן, דפוסים נהיים ברורים.

אתם רואים שדרום אמריקה ואפריקה

אולי מחוברות בדרך מסוימת, נכון? אנשים אחרים אומרים,

“אה, זה נשמע מגוחך.” זה פשוט. אז, מה עיצב את לאנס?

מה מעצב אתכם? שני כוחות בלתי נראים. ממש בזריזות. אחד: תודעה.

לכולנו היה זמן.

אז אם היה לכם זמן שעשיתם משהו, ואחרי שעשיתם את זה

חשבתם לעצמכם, אני לא מאמין שאמרתי את זה,

אני לא מאמין שעשיתי את זה, זה היה כל כך מטומטם -- מי היה שם?

תגידו, “אני.”

קהל: אני.

טוני: אי פעם עשיתם משהו, שאחרי שעשיתם אותו, אמרתם, “ זה הייתי אני!”

(צחוק).

נכון? זאת לא היתה היכולת שלכם, זאת היתה התודעה שלכם.

התפיסה שלכם את העולם היא זאת המעצבת אתכם לטווח הרחוק.

התפיסה שלכם את העולם היא המסנן. זה מה שמעצב אותנו.

זה מה שגורם לאנשים להחליט החלטות.

כשאנחנו רוצים להשפיע על מישהו, אנחנו חייבים לדעת

מה כבר משפיע עליהם.

וזה בנוי משלושה חלקים, אני מאמין.

ראשית, מה המטרה שלך? מה אתה מנסה להשיג?

שזה, אני מאמין – לא הרצונות שלכם.

אתם יכולים להשיג את הרצונות או היעדים שלכם. לכמה היה מעולם יעד

או רצון וחשבו, זה כל מה שיש?

כמה היו שם? תגידו, “אני.”

קהל: אני.

טוני: אז, אלו צרכים שיש לנו. אני מאמין שיש שישה צרכים אנושיים.

ברגע שאתה יודע מה המטרה שמניעה אותך

ואתה חושף את זה בשביל האמת – אתה לא יוצר את זה, אתה חושף את זה --

אז אתה מוצא מה המפה שלך:

מהי מערכת האמונות שאומרת לך איך להשיג את הצרכים האלו.

חלק מהאנשים חושבים שהדרך להשיג את הצרכים האלו היא להרוס את העולם,

אצל חלק מהאנשים זה לבנות משהו, ליצור משהו, לאהוב מישהו.

ולבסוף יש את הדלק שאתה בוחר בו. אז ממש בזריזות, שישה צרכים.

תנו לי לספר לכם מהם. הראשון: וודאות.

עכשיו, אלו לא יעדים או רצונות, אלו דברים כלליים.

כולם צריכים וודאות שהם יוכלו להימנע מכאב

ולפחות שיהיה להם נוח. עכשיו, איך אתה משיג את זה?

שולט בכולם? מפתח מיומנות? נכנע? מעשן סיגריה?

ואם אתה לגמרי בטוח, אירונית,

למרות שכולנו צריכים את זה --

למשל אם אתה לא בטוח לגבי הבריאות שלך, או הילדים שלך,

או כסף, אתה לא חושב מעבר יותר מידי.

אתה לא בטוח שהתקרה תחזיק מעמד,

אתה לא הולך להקשיב לאף מרצה.

אבל, בעוד שאנחנו שואפים לוודאות אחרת, אם אנחנו משיגים וודאות גמורה,

אנחנו נהיים מה? מה אתם מרגישים אם אתם בטוחים?

אתם יודעים, מה הולך לקרות? מתי זה הולך לקרות?

איך זה הולך לקרות? איך תרגישו?

משועממים בטירוף. אז, האל, בחוכמתה האין סופית,

(צחוק)

נתנה לנו צורך אנושי שני, שהוא אי-וודאות.

אנחנו צריכים גיוון. אנחנו צריכים הפתעה.

כמה מביניכם פה אוהבים הפתעות? תגידו, “אני.”

קהל: אני.

טוני: בלבול ביצים. אתם אוהבים את ההפתעות שאתם רוצים.

(צחוק).

לאלו שאתם לא רוצים אתם קוראים בעיות, אבל אתם צריכים אותן.

אז, הגיוון חשוב. אי פעם שכרתם וידאו או סרט

שכבר ראיתם? מי עשה זאת? תשיג חיים לעזאזל.

(צחוק).

בסדר. למה אתם עושים את זה? אתם בטוחים שזה טוב

כי קראתם את זה כבר, ראיתם את זה כבר, אבל אתם מקווים

שעבר מספיק זמן מאז ששכחתם, שיש גיוון.

צורך אנושי שלישי: קריטי -- משמעותיות. כולנו צריכים להרגיש

חשובים, מיוחדים, יחודיים. אתם יכולים להשיג את זה על ידי עשיית יותר כסף.

אתם יכולים לעשות את זה על ידי זה שתהיו יותר רוחניים.

אתם יכולים לעשות את זה על ידי זה שתביאו את עצמכם לסיטואציה בה אתם שמים

יותר קעקועים ועגילים במקומות שבני אדם לא רוצים לדעת.

כל מה שצריך. הדרך המהירה ביותר לעשות את זה,

אם אין לך שום רקע, לא תרבות, לא אמונה ומשאבים

או תושיה, זו אלימות. אם אני שם מצמיד אקדח לראש שלכם

ואני חי 'בשכונה', מיד אני משמעותי.

אפס עד 10. כמה גבוה? 10. כמה אני בטוח

שאתם הולכים להגיב אליי? 10. כמה אי-וודאות?

מי יודע מה הולך לקרות בשלב הבא? די מלהיב.

כמו לטפס לתוך מערה ולעשות את אותם הדברים

כל הדרך שם למטה. גיוון ואי-וודאות מוחלטים.

וזה משמעותי, לא? אז אתה רוצה לסכן את החיים שלך בשביל זה.

אז זה למה אלימות היתה מסביב מאז ומתמיד ותהיה מסביב

אלא אם יהיה לנו שינוי מודע כמין אנושי.

עכשיו, אתה יכול להשיג משמעותיות במיליון דרכים,

אבל להיות משמעותי, אתה חייב להיות יחודי ושונה.

הנה מה שאנחנו באמת צריכים: חיבור ואהבה -- צורך רביעי.

כולנו רוצים את זה. רוב האנשים מתפשרים על קשר

בגלל שאהבה יותר מידי מטורפת. לא רוצים להיפגע.

מי כאן נפגע אי פעם בקשר אינטימי? תגידו, “אני".

(צחוק).

אם אתם לא מרימים את ידכם, היה לכם גם חרא אחר, בחייכם.

(צחוק).

ואתם הולכים להיפגע שוב.

אתם לא מאושרים שבאתם לפגישה החיובית הזאת?

(צחוק).

אבל הנה מה שנכון -- אנחנו צריכים את זה. אנחנו יכולים לעשות את זה דרך אינטימיות,

דרך חברות, דרך תפילה, דרך הליכה בטבע.

אם שוב דבר אחר לא עובד בשבילכם, קחו כלב. אל תקחו חתול. קחו כלב,

כי אם תלכו לשתי דקות, זה כאילו הלכתם

לשישה חודשים כשחזרתם שוב חמש דקות מאוחר יותר, נכון?

(צחוק).

עכשיו, ארבעת הצרכים הראשונים האלו, כל אדם מוצא דרך להשיג אותם.

אפילו אם אתה משקר לעצמך, צריכות להיות לך אישיויות מפוצלות.

אבל שני הצרכים האחרונים -- ארבעת הצרכים הראשונים נקראים

הצרכים של האישיויות, זה איך שאני קורה לזה --

השניים האחרונים הם הצרכים של הרוח.

ופה מגיעה ההגשמה. לא תשיגו הגשמה

מארבעת הראשונים. תמצאו איכשהוא דרך -- עשנו, שתו, עשו מה שתרצו --

להשיג את ארבעת הראשונים, אבל השניים האחרונים -- מספר חמש:

אתם חייבים לגדול. כולנו יודעים את התשובה כאן.

אם אתם לא צומחים אתם מה? אם יחסים לא צומחים,

אם עסק לא צומח, אם אתה לא צומח,

זה לא חשוב כמה כסף יש לכם,

כמה חברים יש לכם, כמה אנשים אוהבים אתכם,

אתה מרגיש כמו גיהנום. והסיבה שאנחנו צומחים, אני מאמין,

היא כי יש לנו משהו לתת בעל ערך.

כי הצורך השישי הוא לתרום מעבר לעצמנו.

כי כולנו יודעים, נדוש ככל שזה ישמע,

הסוד לחיים הוא נתינה. כולנו יודעים שהחיים זה לא עליי,

זה עלינו. התרבות העכשווית יודעת את זה. החדר הזה יודע את זה.

וזה מלהיב. כשאתם רואים את ניקולס פה למעלה מדבר על

מחשב מאה הדולר שלו, הדבר שהכי מלהיב ומרגש הוא,

הנה גאון, אבל יש לו ייעוד עכשיו.

אתם יכולים להרגיש את ההבדל בו וזה יפה.

והייעוד הזה יכול להשפיע על אנשים אחרים. בחיים האישיים שלי,

חיי הושפעו כשהייתי בן 11.

חג ההודיה: אין כסף, אין אוכל. ואנחנו לא הולכים לרעוב,

אבל אבי היה הרוס לגמרי. אמי נתנה לו לדעת

עד כמה הוא הרס. ומישהו בא לדלת

ומסר אוכל. אבי קיבל שלוש החלטות.

אני יודע מהן היו בקצרה. הוא התמקד בכך ש: “זאת צדקה.

מה זה אומר? אני חסר ערך, מה יש לי לעשות?”

לעזוב את המשפחה שלי.” שזה מה שהוא עשה. התקופה היתה אחת החוויות המכאיבות

של החיים. שלושת ההחלטות שלי נתנו לי דרך שונה.

אני אמרתי, “ תתמקד על 'יש' אוכל" – איזו תפיסה, אתם יודעים.

(צחוק).

דבר שני – אבל זה הדבר ששינה את חיי,

זה מה שעיצב אותי כבן-אנוש -- "מתנה של מישהו,

אני אפילו לא יודע מי זה.” אבי תמיד אמר,

“אף אחד לא שם קצוץ.” ופתאום, מישהו שאני לא מכיר,

הם לא מבקשים כלום, הם רק נותנים למשפחה שלנו אוכל,

דואגים לנו. זה גרם לי להאמין בזה: “מה זה אומר

שלזרים אכפת?” ומה שזה גרם לי להחליט זה,

אם לזרים אכפת ממני וממשפחתי, לי אכפת מהם.

מה אני הולך לעשות? אני הולך לעשות משהו

כדי ליצור שינוי. אז, כשהייתי בן 17, יצאתי יום אחד

אחד בחג ההודיה. זאת היתה המטרה שלי במשך שנים,

שיהיה לי מספיק כסף להאכיל שתי משפחות.

הדבר הכי כיפי שעשיתי בחיים, הכי מרגש.

ואז בשנה שלאחר מכן האכלתי ארבע. לא אמרתי לאף אחד מה אני עושה.

בשנה שלאחר מכן שמונה. לא עשיתי את זה בשביל נקודות מכירת עוגיות בצופים,

אבל לאחר שמונה חשבתי, לעזאזל, לא תזיק לי קצת עזרה.

(צחוק).

אז לא מעט אחרי, יצאתי ומה עשיתי?

עירבתי את חבריי והצמחתי חברות

ואז היו לי 11 חברות והקמתי את הקרן.

עכשיו, 18 שנים אחרי, אני גאה להגיד לכם, שנה שעברה

האכלנו שני מיליון אנשים ב-35 מדינות דרך הקרן שלנו,

הכל במהלך החגים: חג ההודיה, חג המולד --

(מחיאות כפיים)

-- בכל המדינות השונות ברחבי העולם.

זה היה פנטסטי.

(מחיאות כפיים).

תודה לכם.

(מחיאות כפיים).

אז, אני לא מספר לכם את זה כדי להתרברב, אני מספר לכם כי אני גאה

בבני האדם, בגלל שהם מתלהבים לתרום

ברגע שהיתה להם ההזדמנות לחוות את זה, לא לדבר על זה.

אז, לסיום -- ועוד מעט נגמר לי הזמן -- המטרה שמעצבת אתכם

הנה מה ששונה לגבי אנשים. יש לנו את אותם צרכים,

אבל האם אתם חולי ודאות? האם זה מה שאתם הכי מעריכים,

או אי-וודאות? האדם הזה כאן לא יכל להיות חולה וודאות

אם הוא טיפס לתוך אותן מערות. האם אתם מונעים על ידי משמעותיות

או אהבה? כולנו צריכים את כל השישה, אבל לא משנה מה

המערכת המובילה שלכם, היא מטה אתכם בכיוון שונה.

וכשאתם הולכים בכיוון מסוים, יש לכם יעד או גורל.

החלק השני הוא המפה. חשבו על זה כמערכת הפעלה

שאומרת לכם איך להגיע לשם. והמפה של חלק מהאנשים היא,

“אני הולך להציל חיים גם אם אני אמות למען אנשים אחרים,”

ויש כבאי. מישהו אחר אומר,

“אני הולך להרוג אנשים כדי לעשות את זה.” הם מנסים לספק

את אותם צרכים של משמעותיות, נכון? הם רוצים לכבד אל

או לכבד את משפחתם, אבל יש להם מפה שונה.

ויש שבע אמונות שונות. אני לא יכול לעבור עליהם

כי סיימתי. החלק האחרון הוא רגש.

אני אגיד שאחד מחלקי המפה הוא כמו זמן. החשיבה של חלק מהאנשים

על זמן ארוך היא מאה שנה. אצל מישהו אחר זה שלוש שניות,

שזה מה שיש לי כרגע.

(צחוק).

והאחרון שכבר ציינתי, שנפל אליכם.

אם יש לכם מטרה ויש לכם מפה ובואו נאמר --

אני לא יכול להשתמש בגוגל בגלל שאני אוהב את מקינטוש והם עדיין לא עשו שזה

יעבוד בשביל מחשבי מקינטוש -- אז אם אתם משתמשים בתוכנת MapQuest –כמה עשו

את הטעות הפטאלית והשתמשו ב-MapQuest מתי שהוא?

(צחוק).

אתם משתמשים בדבר הזה ואתם לא מגיעים לשם. ובכן, דמיינו

שהאמונות שלכם מבטיחות לכם שלא תוכלו להגיע לעולם לאן שאתם רוצים להגיע?

(צחוק).

הדבר האחרון הוא רגש.

עכשיו, הנה מה שאומר לכם על רגש. ישנם 6,000 רגשות

שיש לנו בשבילם מילים בשפה האנגלית,

שזו רק הצגה לשונית, נכון,

שמשתנה לפי השפה. אבל אם הרגשות הדומיננטיים שלכם --

אם היה לי עוד זמן, יש לי 20,000 אנשים או 1,000,

ואני נותן להם לכתוב את כל הרגשות שהם חוו

בשבוע ממוצע. ואני נותן להם כמה זמן שיצטרכו.

ובצד אחד הם כותבים רגשות מעצימים,

ובשני מחלישים.

נחשו כמה רגשות אנשים חווים? פחות מ- 12.

וחצי מהם גורמים להם להרגיש כמו חרא. אז יש להם חמש או שש

רגשות חיוביים מחורבנים, נכון? זה כאילו הם הם מרגישים " שמח, שמח,

נלהב, אה חרא, מתוסכל, מתוסכל, המום, מדוכא.”

כמה מכם מכירים מישהו שלא משנה מה קורה

מוצא דרך להתעצבן? כמה מכירים מישהו כזה?

(צחוק).

או, לא משנה מה קורה, הם מוצאים דרך להיות שמחים או נלהבים.

כמה מכירים מישהו כזה? קדימה.

כשאסון התאומים קרה -- אני אסיים עם זה -- הייתי בהוואי.

הייתי עם 2,000 אנשים מ-45 מדינות. תירגמנו

ארבע שפות במקביל לתוכנית

שניהלתי לשבוע. הלילה שלפני נקרא

"מיומנות רגשית.” קמתי, לא תיכננתי את זה, ואמרתי --

היו לנו את כל הזיקוקים האלה – אני עושה קטעים מטורפים, דברים כיפיים --

ואז לקראת הסוף עצרתי – היתה לי תכנון של מה שעמדתי להגיד

אבל אני אף פעם לא עושה מה שאני מתכוון להגיד. ופתאום אמרתי,

“מתי אנשים באמת מתחילים לחיות? כשהם עומדים בפני המוות.”

ואז המשכתי עם כל העניין,

אם נניח הייתם עוזבים את האי הזה, אם תשעה ימים מעכשיו

הייתם הולכים למות, למי הייתם מתקשרים, מה הייתם אומרים,

מה הייתם עושים? אשה אחת -- ובכן, אותו לילה אסון התאומים התרחש

אשה אחת באה לסמינר וכשהיא באה לשם,

החבר שלה לשעבר נחטף ונרצח.

חבר שלה, החבר החדש שלה, רצה להתחתן איתה, והיא אמרה לא.

הוא אמר, “אם את עוזבת והולכת לדבר הזה בהוואי, זה נגמר בינינו.”

היא אמרה, “זה נגמר.” כשסיימתי באותו לילה, היא התקשרה אליו

והשאירה הודעה -- סיפור אמיתי -- בראש מרכז הסחר העולמי

היכן שהוא עבד. ואמרה, “מותק, אני אוהבת אותך, רק רציתי שתדע

שאני רוצה להתחתן איתך. זה היה מטומטם מצידי.” היא ישנה,

כי זה היה בשלוש לפנות בוקר אצלנו, כשהוא התקשר אליה בחזרה

מראש הבניין ואמר, “מותק, אני לא יכול להגיד לך מה זה אומר.”

הוא אמר, “אני לא יודע איך להגיד לך את זה,

אבל נתת לי את המתנה הגדולה ביותר בגלל שאני עומד למות.”

והיא השמיעה לנו את ההקלטה בחדר.

היא היתה בתוכנית של לארי קינג אחרי זה, והוא אמר, “את כנראה תוהה

איך לעזאזל זה יכל לקרות לך פעמיים. והוא אמר,

“כל מה שאני יכול להגיד לך הוא, זה חייב להיות מסר מאלוהים אליך,

מתוקה. מהיום והלאה, בכל יום תני את כולך, תאהבי את כולך.

אל תתני לשום דבר לעצור אותך לעולם.” היא סיימה, ואדם נעמד

ואמר, “אני מפקיסטן, אני מוסלמי.

אני משתוקק להחזיק את ידך ולהגיד

שאני מצטער, אבל, בכנות, זהו גמול עליון.” אני לא יכול לספר לכם את השאר

כי נגמר לי הזמן.

(צחוק).

10 שניות.

(מחיאות כפיים).

10 שניות, זה הכל. אני רוצה לתת את הכבוד. 10 שניות.

כל מה שאני יכול להגיד לכם זה, הבאתי את האדם הזה על במה

עם אדם מניו-יורק שעבד במרכז הסחר העולמי,

כי היו לי שם בערך 200 ניו-יורקרים. יותר מ-50

איבדו לחלוטין את הארגונים שלהם, את החברים שלהם, מוחקים

במחשב כף היד שלהם – סוחרת פיננסית אחת, האשה הזו עשויה מפלדה, כדורת ממש --

30 חברים שמחקה שכולם מתו.

ומה שעשיתי עם אותם אנשים זה להגיד, “על מה אנחנו הולכים להתמקד?

מה זה אומר ומה אנחנו הולכים לעשות?”

ולקחתי את הקבוצה וגרמתי לאנשים להתמקד,

אם לא איבדת מישהו היום, ההתמקדות שלך הולכת להיות

איך לשרת אדם אחר. ישנם אנשים --

ואז אשה אחת קמה והיא היתה כל כך כעוסה וצרחה וצעקה.

אז גיליתי שהיא לא היתה מניו-יורק, היא לא אמריקאית,

לא מכירה אף אחד כאן. אמרתי, "את תמיד כועסת?”

היא אמרה, “כן.” אנשים אשמים נהיו אשמים, אנשים עצובים נהיו עצובים.

ולקחתי את שני הגברים האלו וערכתי מה שאני קורא משא ומתן עקיף.

אדם יהודי עם משפחה בשטחים הכבושים, מישהו בניו-יורק

שהיה מת אם היה בעבודה באותו יום,

והאיש הזה שרצה להיות מחבל ועשה את זה באופן מאוד ברור.

והמיזוג שקרה צולם בסרט,

שאני אשמח לשלוח לכם, כך שתוכלו באמת לראות

מה בפועל התרחש במקום התיאור המילולי שלי של מה שהיה.

אבל שניים מהם לא רק באו

ושינו את האמונות וערכי המוסר שלהם בעולם,

אלא הם עבדו יחד להביא, כבר ארבע שנים עד היום,

דרך מגוון מסגדים ובתי-כנסת, את הרעיון

של איך ליצור שלום. והוא כתב ספר, שנקרא

"הג'יהאד שלי, דרכי לשלום.” אז, שינוי מהותי יכול לקרות.

אז ההזמנה שלי אליכם היא זו: חקרו את הרשת שלכם, הרשת פה --

הצרכים, האמונות, הרגשות ששולטים בכם.

משתי סיבות: כך שיהיה יותר מכם לתת, גם להשיג,

כולנו רוצים לעשות את זה. אבל אני מתכוון תנו,

כי זה מה שהולך למלא אתכם. והשניה,

כך שתוכלו להעריך – לא רק להבין, זה שכלי,

זאת המחשבה -- אבל העריכו את מה שמניע אנשים אחרים.

זאת הדרך היחידה שהעולם שלנו ישתנה. האל יברך אתכם.

תודה לכם. אני מקווה שזה ישרת אתכם.

(מחיאות כפיים)