הנה עובדה מסקרנת.
בעולם מפותח,
בכל מקום, נשים חיות בממוצע
שש עד שמונה שנים יותר מגברים.
שש עד שמונה שנים יותר.
זה פער ענק.
ב-2015, ה"לנסט" פרסם מאמר
המראה כי גברים במדינות עשירות
בעלי סבירות למות של פי שתיים מנשים
בכל גיל.
אבל יש מקום אחד בעולם
בו גברים חיים באריכות כמו הנשים.
זהו איזור מרוחק והררי,
אזור כחול,
היכן שאריכות ימים קיצונית
משותפת לשני המינים.
זה האזור הכחול בסרדיניה,
אי איטלקי בים התיכון,
בין קורסיקה לתוניסיה,
בו יש פי שישה בני-אדם בני מאה ומעלה
בהשוואה ליבשה האיטלקית
פחות מ-320 קילומטר משם.
ישנם פי עשרה בני מאה
ממה שיש בצפון אמריקה.
זה המקום היחיד בו גברים
מאריכים ימים כמו הנשים.
אבל למה?
הסקרנות שלי עוררה אותי.
החלטתי לחקור את המדע
ואת המנהגים של המקום,
והתחלתי מהפרופיל הגנטי.
במהרה גיליתי
שגנים אחראים רק על 25 אחוז מאריכות הימים.
שאר 75 האחוזים הם סגנון החיים.
אז מה נדרש כדי לחיות 100 שנים ומעבר?
מה הם עושים נכון?
מה שאתם רואים כעת הוא
נוף אוירי של וילגרנדה.
זהו כפר במוקד של האזור הכחול
אליו נסעתי לחקור את זה,
כמו שהנכם יכולים לראות, יופי ארכיטקטורי
אינו אחד מהמעלות שלו,
אלא הצפיפות:
בתים צפופים יחדיו,
סמטאות ורחובות שזורים.
זה אומר שחייהם של בני הכפר תמיד מצטלבים.
בעודי הולכת בכפר,
הרגשתי מאות זוגות עיניים צופות בי
מעבר לדלתות ווילונות,
מעבר לתריסים.
מכיוון שכמו כל כפר עתיק,
וילגרנדה לא הייתה שורדת
לולא המבנה הזה, לולא החומות שלה,
ללא הקתדרלה,
ללא כיכר העיר,
כי בטחון ולכידות קבוצתית
אפיינו את המבנה שלה.
סדרי עדיפויות עירוניים השתנו כאשר
התקדמנו אל עבר המהפכה התעשייתית
מפני שמחלות מדבקות הפכו להיות סכנת היום.
אבל מה לגבי היום?
היום, בידוד חברתי הוא
סכנת בריאות הציבור של זמננו.
היום, שליש מהאוכלוסיה שלנו אומרים
שיש להם שני אנשים או פחות להשען עליהם.
אבל בואו נחזור לוילגרנדה כהשוואה
ונכיר כמה בני מאה.
הכירו את ג'וזפה מורינו.
הוא בן 102, מאריך ימים
ותושב כפר הוילגרנדה במשך כל חייו.
הוא איש של קהילה.
הוא אהב לספר סיפורים
כמו על כך שחי כציפור
והתקיים על מה שהצליח למצוא על אדמת היער
בזמן לא אחת אלא שתי מלחמות עולם,
על איך הוא ואשתו, שגם חיה מעל ל-100 שנה,
גידלו שישה ילדים במטבח קטן וביתי,
היכן שראיינתי אותו.
הנה הוא כאן עם בניו, אנג'לו ודומניקו,
שניהם בשנות ה-70 שלהם ודואגים לאביהם,
ושהיו די חשדניים כלפיי וכלפי בתי
שיצאה איתי למסע החקר הזה,
מכיוון שהצד השני של לכידות קבוצתית
הוא זהירות מפני זרים ואנשים מבחוץ.
אבל ג'וזפה לא היה חשדן כלל.
הוא היה אדם חסר דאגות,
מאוד חברותי וחיובי.
ואני תהיתי: אם כך, זה מה שדרוש
כדי לחיות מעל 100 שנה,
מחשבה חיובית?
למעשה, לא.
(צחוק)
הכירו את ג'ובאני קוריאס. הוא בן 101,
האדם הכי ממורמר שפגשתי בחיי.
(צחוק)
והוא הפריך את הרעיון
שעליך להיות חיובי כדי לחיות
חיים ארוכים.
ויש הוכחות לכך.
כששאלתי אותו למה הוא חי כל-כך הרבה,
הוא הסתכל עליי מבעד לעפעפיים עצלות ונהם,
"אף אחד לא צריך לדעת את הסודות שלי."
(צחוק)
אך מלבד להיותו פרצוף חמוץ,
האחיינית שחיה איתו וטיפלה בו
קראה לו "האוצר שלי".
והיא כיבדה אותו ואהבה אותו,
ואמרה לי, כשהטלתי ספק באובדן החירות
הברור הזה שלה,
"את פשוט לא מבינה, נכון?
לדאוג לאדם הזה זה עונג.
זו זכות אדירה בשבילי.
זו המורשת שלי."
ואכן, בכל פעם שראיינתי את בני המאה האלה,
מצאתי מסיבת מטבח.
הנה ג'ובאני עם שתי האחייניות שלו,
מריה מעליו
ולצידו נכדת אחיו, שרה,
שהגיעה כשהייתי שם להביא
פירות טריים וירקות.
ועד מהרה גיליתי בכך שנמצאתי שם
שבאיזור הכחול, כשאנשים מתבגרים,
ולמעשה לאורך תקופת חייהם,
הם תמיד מוקפים במשפחה מורחבת,
חברים,
שכנים, הכומר, בעל המסבאה,
בעל חנות המכולת.
אנשים תמיד שם או עוצרים לביקור.
הם לעולם לא נשארים לחיות חיים בודדים.
בשונה משאר העולם המפותח,
היכן שג'ורג' ברנס הקניט,
"שמחה זה כשיש משפחה גדולה,
אוהבת ודואגת בעיר אחרת."
(צחוק)
טוב, עד עכשיו פגשנו רק גברים,
גברים החיים חיים ארוכים,
אבל פגשתי גם בנשים,
וכאן אתם רואים את זיה תרזה.
היא לימדה אותי, כשהיא בת למעלה מ-100,
איך לבשל את המנה המקומית,
הנקראת קולורגיונים,
שהם כיסי פסטה גדולים
כמו רביולי בגודל הזה,
בגודל הזה,
והם ממולאים בגבינת ריקוטה שמנה ונענע
ומושרים ברוטב עגבניות.
והיא הראתה לי איך לעשות את הקיפול הנכון,
כדי שלא יפתחו,
והיא מכינה אותם עם בנותיה בכל יום שני
ומחלקת אותם בעשרות לשכנים ולחברים.
ושם גיליתי שדיאטה דלת-שומן,
ללא גלוטן
היא לא מה שדרוש כדי להגיע
לגיל 100 באיזור הכחול.
(כפיים)
עכשיו, הסיפורים הללו של אותם בני מאה,
יחד עם המדע שתומך בהם,
גרמו לי לשאול גם את עצמי כמה שאלות,
כמו, מתי אמות ואיך אני יכולה
לדחות את היום הזה?
וכמו שאתם עומדים לראות,
התשובה אינה מה שאנו מצפים.
ג'וליאן הולט-לונסטאד היא חוקרת
באוניברסיטת בריגהם יאנג
והיא התייחסה אל השאלה הזו בדיוק
בסדרת מחקרים
של עשרות אלפי אנשים בגיל העמידה
ממש כמו הקהל כאן.
והיא הסתכלה על כל היבט באורך החיים שלהם:
הדיאטה שלהם, הפעילות הגופנית שלהם,
סטאטוס הזוגיות שלהם,
באיזו דחיפות הם הולכים לרופא,
האם הם עישנו או שתו, וכולי.
היא תיעדה את כל זה
ואז היא והקולגות שלה ישבו חזק
וחיכו במשך שבע שנים
לראות מי עדיין נושם.
ומכל האנשים שנשארו בחיים,
מה הוריד משמעותית את הסבירות שלהם למות?
זו הייתה השאלה שלה.
בואו נסתכל על המידע שלה בקצרה,
מהמנבא החלש ביותר אל החזק,
אוקיי?
אז, אוויר נקי, שזה נהדר,
לא מנבא כמה זמן תחיו.
אם אתם מטפלים ביתר לחץ דם שלכם,
זה טוב.
עדיין לא מנבא חזק.
אם אתם רזים או שמנים,
אתם יכולים להפסיק להרגיש אשמים,
מכיוון שזה רק במקום השלישי.
הבא בתור זה פעילות גופנית,
עדיין רק מנבא בינוני.
אם היה לכם אירוע לבבי
ואתם בגמילה ומתאמנים,
מתחיל לעלות.
אם חוסנתם נגד שפעת.
האם מישהו כאן ידע
שלהתחסן נגד שפעת מגן עליכם
יותר מאשר לעשות ספורט?
אם שתיתם והפסקתם,
או אם הינכם שתיינים מתונים,
אם אתם לא מעשנים, או אם עישנתם -
אם הפסקתם,
ובראש הרשימה של המנבאים הטובים ביותר,
הם שני מאפיינים של חיי החברה שלכם.
האחד, הקשרים הקרובים שלכם.
אלה האנשים שאתם יכולים לבקש מהם הלוואה
אם אתם לפתע צריכים כסף,
הם יתקשרו לרופא אם אתם לא מרגישים טוב
או יקחו אתכם אל בית-החולים,
או שישבו איתכם אם אתם בזמן משבר קיומי,
אם אתם ביאוש.
האנשים האלו, קבוצת האנשים הקטנה הזו,
הם מנבא חזק, אם יש לכם כאלו,
לכמה זמן תחיו.
ואז משהו שהפתיע אותי,
משהו שנקרא שילוב חברתי.
הכוונה היא לכמה פעמים
אתם באינטרקציה עם אנשים
לאורך היום שלכם.
עם כמה אנשים אתם משוחחים?
והכוונה פה היא לקשרים החלשים והחזקים שלכם,
לא רק האנשים שאתם קרובים אליהם,
שחשובים לכם,
אלא, כאילו, האם אתם מדברים עם הבחור
שמכין לכם קפה בכל יום?
אתם מדברים עם הדוור?
האם אתם מדברים עם האישה שעוברת
עם הכלב שלה ליד הבית שלכם כל יום?
האם אתם משחקים ברידג' או פוקר?
יש לכם מועדון קריאה?
האינטרקציות הללו הם המנבא הטוב ביותר
לכמה זמן אתם עומדים לחיות.
עכשיו, זה מוביל אותי לשאלה הבאה:
אם אנחנו מבלים יותר זמן באינטרנט
מאשר בכל פעילות אחרת,
כולל שינה,
אנחנו עכשיו בממוצע של 11 שעות ביום,
שעה אחת יותר משנה שעברה, אגב,
האם זה משנה?
למה להבדיל בין אינטרקציה עם אדם
לבין אינטרקציה באמצעות המדיה החברתית?
האם זה אותו הדבר כמו להיות שם
כשאתם בקשר רציף עם הילדים שלכם
באמצעות הודעות טקסט, לדוגמא?
טוב, התשובה הקצרה היא שלא,
זה לא אותו הדבר.
תקשורת פנים-אל-פנים משחררת
סדרה של מעבירים בין-עצביים
וכמו בחיסון,
הם מגנים עליכם כאן בהווה
ובעתיד הרחוק.
אז פשוט ליצור קשר עין עם מישהו,
ללחוץ ידיים, לתת למישהו כיף
מספיקים כדי לשחרר אוקסיטוצין,
מה שמגביר את רמת האמון שלכם
ומוריד את רמות הקורטיזול.
אז זה מוריד את הלחץ שלכם.
ומיוצר דופמין, מה שגורם לנו
מעט תחושה של אופוריה
ומשכך כאבים.
זה כמו מורפיום טבעי.
כל זה עובר מתחת לראדאר ההכרה שלנו,
וזו הסיבה שאנחנו מאחדים
בין פעילות מקוונת לבין הדבר האמיתי,
אבל כעת יש לנו הוכחות,
הוכחות חדשות,
שיש הבדל.
הבא נתבונן מעט במדעי המוח.
אליזבת רדקיי, מומחית למדעי המוח
באוניברסיטת מרילנד,
ניסתה למפות את ההבדל
בין מה שקורה בתוך המוח שלנו
כשאנו באינטרקציה עם מישהו
לבין כשאנו צופים במשהו סטטי.
ומה שהיא עשתה היה
להשוואת בין הפעילות המוחית
של שתי קבוצות אנשים,
אלו שתקשרו בזמן אמת איתה
או עם אחד מעמיתיה החוקרים
בשיחה דינמית,
והיא השוואתה את זה לפעילות המוחית של אנשים
שצפו בה מדברת על אותו הנושא
אך בוידאו משומר, כמו ביוטיוב.
ואגב, אם אתם רוצים לדעת
איך היא הצליחה להכניס שני אנשים
אל תוך מכונת MRI בו-זמנית,
דברו איתי אחר כך.
אז מה ההבדל?
זהו המוח שלכם באינטרקציה חברתית אמיתית.
מה שאתם רואים הוא ההבדל בפעילות מוחית
בין אינטרקציה עם אדם
לבין קליטת תוכן סטטי.
בכתום, אתם רואים איזורים
במוח הקשורים לקשב,
אינטליגנציה חברתית --
זה אומר לצפות מה האדם השני חושב
ומרגיש ומתכנן --
ותגמול רגשי.
והאיזורים הללו נהיים הרבה יותר מעורבים
כשאנחנו מתקשרים עם שותף חי.
אותות המוח השופעים הללו
עשויים להיות הסיבה לכך שמגייסים בחברות
הנמצאות בדירוג של Fortune 500
כאשר העריכו מתמודדים
חשבו שהמתמודדים היו חכמים יותר
כאשר שמעו את הקול שלהם
בהשוואה לכשרק קראו
עליהם על הנייר, לדוגמא,
או אימייל או מכתב.
הקול ושפת הגוף שלנו מוסרים הרבה אותות.
הם מראים שאנחנו חושבים, מרגישים,
בני-אדם חיים
שהם הרבה יותר מרק אלגוריתם.
עכשיו, המחקר הזה שנעשה על-ידי ניקולס אפלי
בבית-הספר למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו
הוא די מדהים מכיוון שהוא
מגלה לנו משהו פשוט.
כשמישהו שומע את הקול שלך,
הוא חושב שאתה חכם יותר.
כלומר, זה דבר די פשוט.
עכשיו, אם נחזור להתחלה,
למה נשים חיות יותר מגברים?
והסיבה העיקרית היא שנשים
נוטות יותר
לתעדף ולטפח קשרים בין-אישייים
לאורך חייהן.
עדויות חדשות מראות
שהחברויות האישיות האלה
יוצרות שדה-כוח ביולוגי נגד מחלות ונוון.
וזה לא תקף רק לבני-אדם
זה נכון גם לקשרים הפרימטיים שלהם,
הקשרים הפרימטיים שלנו.
העבודה של האנתרופולוגית ג'ואן סילק
מראה שנקבות בבון
בעלות גרעין של חברות נקביות
הן בעלות רמה נמוכה יותר של מתח
הנמדד על-פי רמות הקורטיזול שלהן,
הן חיות יותר ויש להן מספר
רב יותר של צאצאים שורדים.
לפחות שלושה קשרים יציבים.
זה היה מספר הקסם.
חשבו על זה.
אני מקווה שלכם יש שלושה.
הכוח של תקשורת פנים-מול-פנים
הוא הסיבה לכך שישנם
אחוזים נמוכים של דמנציה
בקרב אנשים מעורבים חברתית.
זו הסיבה לכך שנשים החולות בסרטן השד
הן בעלות סבירות גבוהה פי ארבע
לשרוד את המחלה מאשר נשים מתבודדות.
גברים שעברו שבץ ונפגשים
באופן קבוע לשחק פוקר
או לשתות קפה
או לשחק הוקי ותיקים --
אני מקנדה, אחרי הכל --
(צחוק)
מוגנים טוב יותר על-ידי קשרים חברתיים
מעל-ידי שימוש בתרופות.
גברים שעברו שבץ ונפגשים באופן קבוע --
זה דבר מאוד חזק שהם יכולים לעשות.
תקשורת פנים-מול-פנים כזו
מספקת יתרונות מדהימים,
ועדיין היום כמעט רבע מהאוכלוסיה טוענים
שאין להם עם מי לדבר.
אנחנו יכולים לעשות משהו בנושא.
כמו תושבי הכפר בסרדיניה,
זהו הכרח ביולוגי לדעת שאנחנו שייכים,
ולא רק הנשים בקרבנו.
בניית אינטראקציה בינאישית בתוך הערים שלנו,
במקומות העבודה שלנו,
בסדר היום שלנו,
מחזקת את המערכת החיסונית,
שולחת הורמונים הגורמים לתחושה טובה,
השוחים בזרם הדם והמוח
ועוזרים לנו לחיות יותר.
אני קוראת לזה "בניית הכפר שלך",
ובנייתו ואחזקתו הם עניין של חיים ומוות.
תודה רבה.
(מחיאות כפיים).
הלן וולטרס: סוזן, חזרי הנה,
יש לי שאלה בשבילך.
אני תוהה אם יש דרך אמצעית.
אז את מדברת על מעבירים עצביים המתחברים
בתקשורת פנים-מול-פנים,
אבל מה לגבי טכנולוגיה דיגיטלית?
אנחנו עדים לאינספור חידושים
בטכנולוגיה הדיגיטלית
כמו פייס-טיים, דברים כאלו.
האם זה עובד גם כן?
אני רואה את האחיין שלי.
הוא משחק מיינקראפט
והוא צועק על חברים שלו.
זה נראה שהוא מתקשר די טוב.
האם זה שימושי? האם זה יעיל?
סוזן פינקר: חלק מהמידע רק עכשיו נגלה.
המידע כל-כך חדש שהמהפכה הדיגיטלית קרתה
והמידע הרפואי נשאר מאחור.
אז אנחנו בדיוק לומדים,
אבל הייתי אומרת שיש כמה שיפורים
שאנחנו יכולים ליישם בטכנולוגיה.
לדוגמא, המצלמה במחשב הנייד
שלכם נמצאת מעל המסך,
אז כאשר אתם מסתכלים על המסך
אתם לא באמת יוצרים קשר עין.
אז אפילו משהו פשוט כמו הסתכלות אל מצלמה
יכול להגביר את המעבירים העצביים,
או אולי לשנות את המיקום של המצלמה.
אז זה לא זהה, אבל אני חושבת
שאנחנו מתקרבים עם הטכנולוגיה.
ה.ו: נפלא. תודה-רבה לך.
ס.פ: תודה לכם.
(מחיאות כפיים)