הסיפור מתחיל ב-1985,

כשבגיל 22

הפכתי לאלוף העולם בשחמט

אחרי שניצחתי את אנטולי קארפוב.

מוקדם יותר באותה שנה

שיחקתי מה שקרוי "משחק סימולטני"

נגד 32 ממכונות השחמט
הכי טובות בעולם

בהמבורג שבגרמניה.

ניצחתי בכל המשחקים,

ובאותם ימים איש לא הופתע במיוחד

שאני יכול להביס 32 מחשבים
בו-זמנית.

בשבילי זה היה תור הזהב.

(צחוק)

המכונות היו חלשות,

השיער שלי היה חזק.

(צחוק)

12 שנה בלבד לאחר מכן,

נלחמתי על חיי
נגד מחשב אחד בלבד

במשחק

שהוכתר על שער ה"ניוזוויק"

כ"מאבקו האחרון של המוח".

בלי לחץ.

(צחוק)

מן המיתולוגיה ועד המדע הבדיוני,

התמודדות המוח במכונה

תוארה לעתים קרובות
כמאבק לחיים ולמוות.

ג'ון הנרי,

"הפטיש האנושי",

באגדת העם האפרו-אמריקנית
מהמאה ה-19,

הועמד בתחרות

מול פטיש קיטור אוטומטי

במשימה של הנחת פסי רכבת
במנהרה שעברה בסלע הררי.

האגדה על ג'ון הנרי
היא חלק מנראטיב היסטורי ארוך

המעמיד את האנושות מול הטכנולוגיה.

והרטוריקה התחרותית הזאת
היא כיום עניין רגיל.

אנו נתונים במירוץ נגד המכונות,

במאבק, ואף במלחמה.

מקומות עבודה מתחסלים.

אנשים מוחלפים, 
כאילו נעלמו מעל פני האדמה.

חישבו רק על כך שסרטים כמו
"שליחות קטלנית" ו"מטריקס"

אינם בדיוניים.

יש רק דוגמאות בודדות לזירה

שבה הגוף והמוח האנושיים
יכולים להתחרות בתנאים שווים

מול מחשב או רובוט.

למען האמת,
הלוואי והיו דוגמאות נוספות.

אלא שהיתה זו מבחינתי
ברכה וגם קללה

לגלם את דמות האדם

בתחרות המיתולוגית של האדם נגד המכונה

שכולם עדיין מדברים עליה.

בתחרות אדם-מכונה הכי ידועה
מאז ג'ון הנרי,

שיחקתי בשני משחקים

נגד מחשב-העל של איי-בי-אם,
"כחול עמוק".

איש לא זוכר שניצחתי
במשחק הראשון --

(צחוק)

(מחיאות כפיים ותרועות)

בפילדלפיה, לפני שהובסתי
במשחק החוזר כעבור שנה, בניו-יורק.

אבל כנראה שזה הוגן.

לא קיים יום היסטורי,
ציון מיוחד בלוח השנה,

לכבוד כל אותם אנשים
שלא הצליחו לטפס על האוורסט

לפני שסר אדמונד הילרי
וטנזינג נורגיי

הגיעו אל הפסגה.

וב-1997 עדיין הייתי אלוף העולם

כשהשחמט הממוחשב הגיע סוף-סוף לבשלות,

אני הייתי הר האוורסט,

ו"כחול עמוק" הגיע לפסגה.

עלי לומר, כמובן,
שלא "כחול עמוק" הוא שעשה זאת,

אלא יוצריו האנושיים --

אננתראמאן, קמפבל, הון, סו.

להסיר בפניהם את הכובע.

כתמיד, נצחון המכונה
היה נצחונו של האדם,

משהו שאנו נוטים לשכוח
כשהיצירה מתעלה על יוצריה האנושיים.

"כחול עמוק" ניצח,

אבל האם הוא היה נבון?

לא, ממש לא.

לפחות לא כמו שטיורינג
ושאר מייסדי מדעי המחשב

קיוו שיהיה.

הסתבר שבשחמט,
אפשר להכריע בכוח גס,

מעת שהחומרה נעשתה מהירה מספיק

והאלגוריתמים נעשו חכמים מספיק.

אם כי, בהגדרה הצרה
ולפי מבחן התוצאה,

ברמת רב-אמן בשחמט,

"כחול עמוק" אמנם היה נבון.

אבל אפילו במהירות שלא תיאמן

של חישוב 200 מיליון מצבים לשניה,

שיטתו של "כחול עמוק"

סיפקה רק קמצוץ מחלום הפענוח
של מסתרי התבונה האנושית.

עוד מעט

המכונות תהיינה נהגי מוניות,

רופאים ומרצות,

אך האם הן תהיינה "נבונות"?

אני מעדיף להשאיר את עניין ההגדרות

לפילוסופים ולמילונים.

מה שבאמת חשוב הוא
מה אנו, בני האדם,

מרגישים ביחס לחיים ולעבודה
לצד המכונות האלה.

כשפגשתי לראשונה את "כחול עמוק"
ב-1996, בפברואר,

הייתי אלוף העולם
כבר יותר מעשר שנים,

וכבר השתתפתי ב-182 אליפויות עולם

ובמאות משחקים נגד שחקני צמרת
בתחרויות אחרות.

ידעתי למה לצפות מהיריבים שלי

ולמה לצפות מעצמי.

התרגלתי להעריך את מהלכיהם

ולאמוד את מצבם הרגשי

לפי שפת הגוף שלהם,
ומכך שהבטתי בעיניהם.

ואז התיישבתי ליד לוח השחמט,
מול "כחול עמוק".

זיהיתי מיד משהו שונה,

משהו מטריד.

אולי תהיה לכם הרגשה דומה

בפעם הראשונה בה תסעו
במכונית ללא נהג

או בפעם הראשונה בה תוכנת המחשב
החדשה שלכם תנפיק הזמנה.

אבל כשהתיישבתי לאותו משחק ראשון,

לא ידעתי לבטח

מה הדבר הזה מסוגל לעשות.

הטכנולוגיה יכולה להתקדם בקפיצות,
ואיי-בי-אם השקיעה בה המון.

הפסדתי באותו משחק.

ולא יכולתי שלא לתהות,

אם הוא בלתי-מנוצח.

האם תמו ימיו
של משחק השחמט האהוב שלי?

היו אלה ספקות אנושיים, חששות אנושיים,

והדבר היחיד שידעתי לבטח

היה שליריבי, "כחול עמוק",
אין שום דאגות כאלה.

(צחוק)

השבתי מלחמה

אחרי אותה מכה ניצחת

וניצחתי במשחק הראשון.

אבל הכתובת כבר היתה על הקיר.

בסופו של דבר הפסדתי למכונה

אבל לא נגזר עלי לסבול
כמו ג'ון הנרי

שניצח, אך מת כשפטישו בידו.

הסתבר שעולם השחמט

עדיין רצה באלוף שחמט אנושי.

ואף היום,

כשיישומון שחמט חינמי
בטלפון הנייד האחרון

הוא חזק יותר מ"כחול עמוק",

אנשים עדיין משחקים שחמט,

אפילו יותר מאי-פעם.

רואי-שחורות ניבאו
שאיש לא ייגע במשחק

שעלול להיכבש בידי המכונות,

והם טעו, טעו בעליל,

אבל חיזוי-שחורות היה תמיד
בילוי פופולרי

בכל הקשור לטכנולוגיה.

הלקח שלמדתי מהתנסותי האישית

הוא שחובה עלינו
להתייצב מול פחדינו

אם ברצוננו להפיק את המירב
מהטכנולוגיה שלנו,

וחובה עלינו לכבוש פחדים אלה

אם ברצוננו להפיק את המיטב
מהאנושיות שלנו.

ליקקתי את פצעי,

אך זכיתי גם להשראה רבה

מהקרבות שלי נגד "כחול עמוק".

כדברי האימרה הרוסית הישנה,
"אם אינך יכול להביסם, הצטרף אליהם."

ואז תהיתי,

מה אם אוכל לשחק עם מחשב --

ביחד עם מחשב, בכוחות מאוחדים:

אינטואיציה אנושית יחד
עם כוח-חישוב של מכונה,

איסטרטגיה אנושית,
טקטיקות מכונה,

נסיון אנושי, זכרון מכונה.

האם זה יהיה המשחק
הטוב ביותר ששוחק אי-פעם?

הרעיון שלי התגשם

ב-1998, תחת השם "שחמט מתקדם",

כשהתחריתי בגירסת האדם-ועוד-מכונה
נגד שחקן צמרת נוסף.

אבל באותו נסיון ראשון,

שנינו לא הצלחנו לשלב ביעילות
את כישורי האדם והמכונה.

השחמט המתקדם מצא לו בית באינטרנט,

וב-2005,
טורניר שחמט "בסגנון חופשי",

הביא לתגלית.

השתתפו בו צוות של רבי-אמן
ומחשבים מעולים,

אבל המנצחים לא היו רבי-אמן

ולא מחשב-על.

המנצחים היו זוג
שחקני שחמט חובבניים אמריקניים

שהפעילו בו-זמנית שלושה
מחשבים אישיים רגילים.

המיומנות שלהם באימון מכונותיהם

הצליחה לעמוד מול
עדיפות הידע בשחמט

של יריביהם, רבי האמן

וכוח המיחשוב החזק בהרבה
של אחרים.

ואני הגעתי לנוסחה הזאת:

שחקן אנושי חלש ועוד מכונה

ועוד עיבוד משופר
טובים יותר

ממכונה רבת-עוצמה לבדה,

אבל מה שראוי יותר לציון -
טובים יותר משחקן אנושי חזק

ועוד מכונה

עם עיבוד נחות.

זה שכנע אותנו בכך שנזדקק

לממשקים טובים יותר
שיעזרו לנו לאמן את מכונותינו

כדי להגיע לתבונה שימושית יותר.

אדם ועוד מכונה אינם העתיד,

אלא ההווה.

כל מי שנעזר בתרגום מקוון

כדי לקבל את תמצית החדשות
של כתב-עת זר,

יודע שזה רחוק משלמות.

לאחר מכן אנו נעזרים בנסיוננו האנושי

כדי למצוא בזה הגיון,

ואז המכונה לומדת מהתיקונים שלנו.

המודל הזה מתפשט ומושקע
באבחון רפואי, ניתוח בטחוני.

המכונה גורסת נתונים,

מחשבת הסתברויות,

עושה 80% מהדרך, 90%,

ומקלה על הניתוח

וקבלת ההחלטות של הצד האנושי.

אבל הרי אין סיכוי
שתשלחו את הילד לביה"ס

במכונית אוטונומית בעלת 90 אחוזי דיוק,

ואפילו 99%.

לכן נחוצה לנו קפיצה קדימה

שתוסיף לנו עוד כמה ספרות קריטיות
אחרי הנקודה העשרונית.

20 שנה אחרי המשחק שלי
נגד "כחול עמוק",

המשחק השני,

אותה כותרת מרעישה
"מאבקו האחרון של המוח"

הפך לדבר רגיל.

כשמכונות נבונות

נכנסות

לכל מגזר, לכאורה מידי יום.

אבל שלא כמו בעבר,

כשמכונות החליפו

חיות משק או עבודת כפיים,

היום המטרה שלהן
היא אנשים עם תארים

והשפעה פוליטית.

וכמי שנאבק במכונה והפסיד,

אני אומר לכם שאלה בשורות
מצוינות, מעולות.

בסופו של דבר, כל מקצוע

ייאלץ לחוש את הלחצים האלה,

אחרת, המשמעות היא
שהקידמה האנושית נעצרה.

לא בידינו הבחירה

מתי ואיפה תיעצר
ההתקדמות הטכנולוגית.

אסור לנו

להאט.

למען האמת,

עלינו להאיץ.

הטכנולוגיה שלנו מצטיינת בסילוק

קשיים ואי-וודאויות מחיינו.

ולכן עלינו לשאוף

לאתגרים עוד יותר קשים
ועוד פחות ודאיים.

למכונות יש

כוח-חישוב;

לנו יש הבנה.

למכונות יש הוראות;

לנו יש מטרה.

למכונות יש

אובייקטיביות;

לנו יש להט.

איננו צריכים לדאוג מה המכונות שלנו
יכולות לעשות היום

אלא לדאוג מה הן עדיין
לא מסוגלות לעשות היום,

כי אנו עתידים להזדקק
לעזרת מכונות חדשות ונבונות

שיהפכו למציאות את הנשגבים בחלומותינו.

ואם ניכשל,

אם ניכשל, יהיה זה לא בגלל
שהמכונות שלנו נבונות מדי,

או לא נבונות מספיק,

אם ניכשל, זה יהיה
בגלל שהפכנו שאננים

ומוגבלים בשאיפותינו.

האנושיות שלנו אינה מוגדרת
על-ידי מיומנות כזו או אחרת,

כמו הנפת פטיש
או אף משחק שחמט.

יש דבר אחד
שרק האדם מסוגל לעשות.

לחלום.

אז בואו נחלום בגדול.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)