הסיפור מתחיל עם שני אלה --

הילדים שלי.

טילנו ביערות אוקלנד

כשבתי הבחינה בכלי לגללי חתולים בנחל.

היא הביטה בי ואמרה,

"אבא?

זה לא שייך לפה."

כשהיא אמרה את זה,
זה הזכיר לי את מחנה הקיץ.

בבוקר יום הביקורים,

ממש לפני שהם נתנו להורינו החרדים
לעבור בהמוניהם דרך השערים,

מנהל המחנה שלנו היה אומר,

"מהר, כולם לאסוף חמש פיסות אשפה."

יש לכם כמה מאות ילדים
כל אחד אוסף חמישה פריטים,

ומהר מאוד, יש לכם מחנה נקי בהרבה.

אז חשבתי,

למה לא ליישם את המודל הזה,
של מיקור קהל לניקוי כל הפלנטה?

וזו היתה ההשראה לליטרטי.

החזון הוא ליצור עולם נטול אשפה.

תנו לי להראות לכם איך זה התחיל.

צילמתי תמונה של סיגריה באינסטגרם.

ואז צילמתי תמונה נוספת...

ותמונה נוספת...

ועוד אחת.

והבחנתי בשני דברים:

ראשית, אשפה הפכה לאמנותית ונגישה;

ושנית,

אחרי כמה ימים, היו לי 50 תמונות על הטלפון

והרמתי כל פיסה,

והבנתי ששמרתי תעוד

של ההשפעה החיובית שהיתה לי על הפלנטה.

זה 50 דברים פחות שאולי תראו,

או שתדרכו עליו,

או שציפור תאכל.

אז התחלתי לספר לאנשים מה אני עושה,

והם התחילו להשתתף.

ויום אחד,

התמונה הזו הופיעה מסין.

ואז הבנתי

שליטרטי היא יותר מסתם תמונות יפות;

הפכנו לקהילה שאספה מידע.

כל תמונה מספרת סיפור.

היא מספרת לנו מי הרים מה,

תג גאוגרפי מספר לנו איפה

וחותמת זמן מספרת לנו מתי.

אז בניתי מפת גוגל,

והתחלתי לסמן את הנקודות בהן פיסות נאספו.

ודרך התהליך הזה, הקהילה גדלה

והמידע גדל.

שני ילדי הולכים לבית הספר ממש במרכז הזה.

אשפה:

זה מתמזג לתוך הרקע של חיינו.

אבל מה אם נביא את זה לחזית?

מה אם נבין בדיוק מה יש ברחובותינו,

המדרכות שלנו

וחצרות בתי הספר שלנו?

איך נוכל להשתמש במידע הזה כדי ליצור שינוי?

ובכן, תנו לי לספר לכם.

הראשון הוא עם ערים.

סן פרנסיסקו רצתה להבין
איזה אחוז של אשפה היתה סיגריות.

למה?

כדי ליצור מס.

אז הם שמו כמה אנשים ברחובות

עם עפרונות ופדים,

שהלכו סביב ואספו מידע

מה שהוביל למס של 20 סנט
על מכירת סיגריות.

ואז הם נתבעו

על ידי חברות הטבק הגדולות,

שטענו שאיסוף מידע עם עפרונות ופדים

הוא לא מדוייק ולא בר הוכחה.

העיר קראה לי ושאלה
אם הטכנולוגיה שלנו תוכל לעזור.

אני לא בטוח שהם הבינו

שהטכנולוגיה שלנו היתה
חשבון האינסטגרם שלי --

(צחוק)

אבל אמרתי, "כן, אנחנו יכולים."

(צחוק)

"ואנחנו יכולים לספר לכם
אם זה פרלמנט או פאל מאל.

וגם, כל תמונה מתוייגת גאוגרפית
ועם חותמת זמן,

ומספקת לכם הוכחה."

ארבעה ימים ו-5,000 פיסות מאוחר יותר,

השתמשו במידע שלנו בבית משפט
לא רק כדי להגן אלא להכפיל את המס,

וזה יצר הכנסה שנתית חוזרת
של ארבעה מיליון דולר

לסן פרנסיסקו כדי לנקות את עצמה.

עכשיו, במהלך התהליך הזה למדתי שני דברים:

אחד, אינסטגרם הוא לא הכלי הנכון --

(צחוק)

אז בנינו אפליקציה.

ושתיים, אם אתם חושבים על זה,

לכל עיר בעולם יש תביעת אצבע יחודית של זבל,

וטביעת האצבע הזו מספקת את המקור לבעיה

וגם את הנתיב לפתרון.

אם תוכלו לייצר זרם הכנסות

רק על ידי הבנת אחוז הסיגריות,

ובכן, מה עם כוסות קפה,

או פחיות משקה,

או בקבוקי פלסטיק?

ואם תוכלו לקחת תביעת אצבע של סן פרנסיסקו,
ובכן, מה עם אוקלנד,

או אמסטרדם,

או מקום הרבה יותר קרוב לבית?

ומה עם מותגים?

איך הם משתמשים במידע הזה

כדי ליישר קו בין האינטרסים
הסביבתיים והכלכליים שלהם?

יש בלוק במרכז אוקלנד שמכוסה בפסולת.

קהילת הליטרטי התאחדה ואספה 1500 פיסות.

וזה מה שגילינו:

רוב האשפה הגיעה ממותג טאקו מאוד מוכר.

רוב האשפה של המותג
היתה חפיסות הרוטב החריף שלהם,

ורוב חבילות הרוטב החריף אפילו לא נפתחו.

הבעיה והנתיב לפתרון --

ובכן, אולי המותג רק יתן
אריזות רוטב חריף לפי דרישה,

או יתקין דיספנסרים גדולים

או יספק אריזות יותר בנות קיימא.

איך המותג לוקח מפגע סביבתי,

והופך אותו למנוע כלכלי

כדי להפוך לגיבורי התעשייה?

אם אתם באמת רוצים ליצור שינוי,

אין דרך טובה יותר להתחיל
מאשר עם הילדים שלנו.

קבוצה של ילדי כיתה ה' אספו 1247 פיסות אשפה

רק בחצר בית הספר.

והם גילו שסוג האשפה הנפוץ ביותר

היה עטיפות קשי פלסטיק מהקפיטריה שלהם.

אז הילדים הלכו למנהל ושאלו,

"למה אנחנו עדיין קונים קשים?"

והם הפסיקו.

והם גילו שלבד, כל אחד יכול להשפיע,

אבל יחד הם יצרו השפעה משמעותית.

זה לא משנה אם אתם תלמידים או מדענים,

בין אם אתם חיים בהונלולו או האנוי,

זו קהילה לכולם.

זה התחיל בגלל שני ילדים קטנים
ביערות צפון קליפורניה,

והיום היא פרושה ברחבי העולם.

ואתם יודעים איך אנחנו מגיעים לשם?

פיסת אשפה אחת כל פעם.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)