לאחרונה, חשבתי הרבה
על השאלה הבאה:

מה היה קורה אילו
הפסקנו להאמין ברצון החופשי?

איך זה היה משפיע
על יחסינו הבין-אישיים,

על החברה, המוסר, משמעות החוק?

למשל, האם הוויתור על האמונה
ברצון החופשי יגרור תוצאות הרות-אסון

מבחינת החברה, או משהו כזה?

או שמא תהיה לכך
השפעה אנושית

על מנהגינו ומדיניותנו,

שתשחרר אותנו מנזקי
האמונה ברצון חופשי?

מה שארצה לטעון היום

הוא שהאמונה ברצון החופשי
אינה דבר טוב,

ויש לה צד אפל
שמוטב לנו בלעדיו.

אני יודע שזה נשמע
מנוגד לשכל הישר.

רבים חושבים שהחיים
ללא רצון חופשי יובילו לניהיליזם,

לא תהיה כל סיבה להמשיך,
או שזה יערער את המוסר.

או שפשוט נניח לפושעים
להתרוצץ חופשיים

מכיוון שאין שום אחריות מוסרית.

אבל אני רוצה לצייר עבורכם
תמונה שונה.

זה מתחיל עם ספקנות
לגבי הרצון החופשי.

אני ספקן כלפי הרצון החופשי.
אני שולל את קיומו של הרצון החופשי.

הספקנות כלפי הרצון החופשי
אומרת שמי שאנו, מה שאנו עושים,

נובעים בסופו של דבר
מגורמים שמחוץ לשליטתנו,

ולכן,

אין לנו אחריות מוסרית למעשינו
במובן היבש,

כלומר, שאנו אמנם ראויים
לשבח והאשמה.

בעבר הושמעו מספר טיעונים
פילוסופיים ומדעיים

בזכות הספקנות
כלפי הרצון החופשי,

ואני קידמתי טיעונים אלה בעבודתי,

אבל לא באתי הנה כדי לשכנע אתכם
שאין לכם רצון חופשי.

לא זאת מטרתי.

למעשה, מעניינת אותי שאלה
שונה במקצת:

מה היה קורה אילו קיבלנו
את ההשקפה הזאת?

מה היה קורה בפועל
אילו הפסקנו להאמין ברצון החופשי?

האם באופן כללי זה היה
טוב או רע?

ובנקודה הזאת אני אופטימי.

אני אופטימי באשר לתחזית
של חיים ללא רצון חופשי.

אני מכנה את עצמי
"ספקן אופטימי".

כספקן אופטימי,

אני טוען שחיים ללא רצון חופשי
לא רק אפשריים,

אלא גם עדיפים.

הסיכויים למצוא משמעות בחיים

ולנהל יחסים בין-אישיים טובים, למשל,

לא יפחתו.

למרות שמערכות ענישה מסוימות

כמו אלה המבוססות
על ענישה או תגמול ראוי,

צריכות להיפסל.

כליאה מונעת ותכניות שיקום
תהיינה עדיין מוצדקות,

ומיד ארחיב על כך.

אז כספקן אופטימי,

אני טוען שהחיים ללא רצון חופשי
עשויים להיות טובים לשלומותנו

וליחסינו עם אחרים,

משום שזה תורם לחיסול
צורה הרסנית למדי של זעם מוסרי,

סוג הזעם המוסרי שמכרסם
ביחסים שלנו ובמדיניותנו החברתית.

כדי להבין טוב יותר
את הצד האפל של הרצון החופשי,

ברצוני לדבר

על עבודה אמפירית עדכנית
בפסיכולוגיה מוסרית ופוליטית.

והעבודה הזאת הוכיחה למעשה,

שיש מספר קשרים מעניינים
ואולי מטרידים

בין האמונה ברצון החופשי

לבין שאר אמונותיהם המוסריות,
הדתיות והפוליטיות של אנשים.

מה שנמצא הוא
שאמונה ברצון חופשי קשורה

לרמות גבוהות של דתיות
ונטייה לענישה,

ולמספר אמונות וגישות שמרניות,

כמו האמונה בעולם צודק
ובסמכותיות ימנית.

אתמקד רק בשני קשרים:

בקשר שבין
האמונה ברצון חופשי וצידוד בענישה,

ובקשר של האמונה ברצון החופשי
למה שאנו מכנים "אמונה בעולם צודק".

ניקח לדוגמה את הצידוד בעונש.

המחקר הזה הראה
שכאשר האמונה ברצון החופשי חזקה,

אנו רואים גם עליה
בנטייה להעניש,

כלומר, אנשים נוטים יותר לצדד
בצורות ענישה קשות יותר

במספר תרחישים שונים.

וזה הגיוני: מי שחושב שהאנשים
הם בעלי רצון חופשי,

מאמין גם שמגיעים להם בדין
שבח ואשמה בשל מעשיהם.

אם הם עושים משהו לא-מוסרי,
הייתם רוצים שהם ייענשו כגמולם, נכון?

זה קרוב מאד לרעיון העונש:

הרצון להרע לאנשים
בשל הרע שעוללו לאחרים.

אבל החסרון של זה, שוב,
הוא יצירה של זעם מוסרי

שהורס את יחסינו עם אחרים
ופוגע במדיניות החברתית שלנו.

חישבו על כך ברמת המאקרו,

האמונה ברצון חופשי
חזקה במיוחד בארה"ב.

למעשה, היא שזורה לגמרי
באגדת האינדיבידואל המחוספס,

האדם שבנה את עצמו,
הגורם של עצמו,

אדם שיכול למשוך עצמו למעלה
בשרוכי נעליו

ולהתגבר על כל המצבים בחיים.

אך היות שאנו כה מחוייבים
לאמונה הזאת,

אנו גם חברה מענישה למדי.

חישבו על העובדה הפשוטה הזאת:

אוכלוסיית ארה"ב מהווה כ-5%
מכלל העולם,

אך היא כולאת 25%
מהאסירים בעולם.

אחזור על כך,
כי זהו נתון מבהיל למדי:

אנו מהווים שבריר
מאוכלוסיית העולם, כ-5%,

אבל אנו מחזיקים וכולאים
25% מאסירי העולם.

אינני חושב שיש מחלוקת על כך
שמערכת הצדק הפלילי שלנו מקולקלת.

היא לא מתפקדת,

לא מגבירה את בטחוננו,
לא מפחיתה את הפשיעה,

היא בשום פנים ואופן לא משיגה
את יעדיה החברתיים המבוקשים,

ואיננה מורידה את שיעור הרצידיביזם:
הפשיעה החוזרת.

אך אולי, אולי,
אם נאמץ את ההשקפה הספקנית,

נוכל לאמץ גישות יעילות
ואנושיות יותר.

אז תרשו לי להתוות בקצרה

איך ספקנות לגבי הרצון החופשי 
יכולה לטפל בבעיית ההתנהגות הפושעת.

יש פרופסור אחד,
לא רחוק מכאן,

בשם דרק פירבום,
שמלמד באוניברסיטת קורנל;

הוא ספקן רצון חופשי, כמוני -

והוא מציע מודל להתמודדות
על פושעים מסוכנים

המבוסס על השוואה להסגר.

כלומר, חולים במחלה מידבקת
עושים זאת שלא באשמתם,

הם לא אחראיים לכך
מבחינה מוסרית;

אנו לא חושבים
שמגיע להם להיענש.

אבל מוצדק בעינינו

להכניס אנשים אלה להסגר
למען שלום החברה.

נוכל אם כן לומר זאת
גם על פושעים מסוכנים

וגם אם נאמץ את ההשקפה
שאני מקדם

ונאמין שבסופו של דבר
אנשים אינם אחראיים למי שהפכו להיות,

עדיין נוכל להצדיק את מעצרם
למען שלומה של החברה .

אך אם נעשה זאת,
זה ידרוש מספר רפורמות מרכזיות,

שכולן, לדעתי, חשובות וטובות מאד.

קודם כל, נהיה מחוייבים

לשלומותם ושיקומם של פושעים,

ממש כפי שאנו מחוייבים

לטפל במחלתו של מי
שנמצא בהסגר.

שנית,

אותם עצורים לא יזכו ליחס אכזרי,

ממש כפי שאנשים בהסגר
לא יזכו ליחס אכזרי.

שלישית, אם יש צורות ענישה
חמורות פחות,

נבחר בצורות ענישה חמורות פחות

וזה עשוי לדרוש חשיבה מחדש
על כמה מחוקי הענישה הקשים יותר שלנו,

ועל כמה מצורות הענישה האכזריות
ביותר שלנו בבתי-כלא באבטחה מירבית.

ולבסוף,

אם אתם חושבים כמוני
ולדעתכם, הנסיבות המקריות

הן שמניעות מלכתחילה
את ההתנהגויות האלה,

הרי שספקני הרצון החופשי
צריכים להקדיש את כספם, משאביהם ומיקודם

לטיפול בגורמים המערכתיים
שמובילים לפשיעה:

אי-שוויון כלכלי, אי-שוויון בהשכלה.

אז במקום להאשים אנשים
ולהעניש אותם בסוף התהליך,

ננסה למנוע את ההתנהגות הפושעת
כבר מההתחלה.

(מחיאות כפיים)

תודה לכם.

לא זו בלבד שלדעתי,
ספקני הרצון החופשי יכולים

להתמודד בהצלחה עם התנהגות פושעת,

אלא שלדעתי הם יוכלו לעשות זאת
ביתר אנושיות ויעילות.

כעת הרשו לי לעבור
לאמונה השניה שציינתי:

המחקר הזה גם הוכיח
שהאמונה ברצון החופשי

קשור למה שידוע
כאמונה בעולם צודק.

ומהי האמונה בעולם צודק?

עקרונית, מדובר באמונה שהעולם צודק,

דברים טובים קורים לאנשים טובים
ודברים רעים - לאנשים רעים.

אבל ביסודה זו גם גישה
של האשמת הקורבן,

כי מניחים שלאנשים מגיע
מה שקורה להם,

ומי שמזלו לא שפר עליו,
סביר שהביא זאת על עצמו.

בשנות ה-60 של המאה ה-20
פסיכולוגים פיתחו

את "סולם האמונה בעולם צודק",

שנועד לדרג את מחוייבותם של אנשים
לסוג אמונה זה,

אך זה נועד במיוחד כדי לתאר
את נטייתם הטבעית של אנשים

להאשים את בעלי מזל הביש
במצבם הם.

הם גילו במשך השנים שציונים גבוהים
של האמונה בעולם צודק

קשורים לסבירות לזלזל
בקורבנות תמימים,

לתת אמון במוסדות וברשויות הקיימים,

ולהאשים עניים ולשבח עשירים
על גורלם.

כפי שאמרתי, זאת במהותה
גישה של האשמת הקורבן;

רואים בכל החברה ביטויים שלה.

אחת הנטיות הממאירות ביותר

היא הנטייה, גם בקרב אנשים רגילים
וגם במערכת המשפט,

להאשים קורבנות אונס במצבם.

אז אם העולם צודק,

צדיק וטוב לו
ורשע - ורע לו,

הרי שכדי ליישב
מעשה איום כמו אונס

בין השמירה על האמונה
שהעולם צודק,

צריך להפוך את הקורבן התמים
לאדם אשם.

"היא התלבשה באופן מגרה",

"היא לא היתה צריכה ללכת לשם".

אפשר לראות ביטוי נוסף
של גישת האשמת הקורבן בכל החברה.

למשל, להאשים את העניים במצבם.

לטעון שאנשים נתמכי סעד
הם עצלנים או גנבים.

או להאשים את הילדים וההורים עצמם
באי-השוויון בהשכלה.

אבל כולנו יודעים, ולו רק
לרגעים של מודעות רציונלית,

שהעולם איננו צודק,

ושההגרלה של החיים
לא תמיד הוגנת.

עלינו להכיר בתפקידו
של המזל בחיינו,

במי שאנו
ובמי שאנו הופכים להיות, נכון?

לא לכולנו יש נקודות התחלה זהות.

כפי שאמרתי בהתחלה,
אני אופטימי,

האופטימיות שלי היא בכך
שאם נוכל לאמץ השקפה ספקנית זאת,

אולי נוכל להשתחרר מכמה
מהאמונות והנטיות המזיקות האלה.

למען האמת, מחקר שפורסם לאחרונה
ב"כתב העת למדעי הפסיכולוגיה"

מצא שירידה באמונותיהם
של אנשים ברצון החופשי

הפחיתה אצלם את הנטייה להעניש,

והם קראו לצורות טיפול נוקשות פחות
במספר תרחישים תיאורטיים.

זה אומר לי שני דברים: האחד,
זה מאשר את מה שאמרתי קודם,

שכאשר האמונה ברצון החופשי חזקה,
אנו מוצאים נטיה מוגברת להעניש,

אבל זה גם מעורר בי תקווה

שאולי נצליח לשחרר עצמנו
מכמה האמונות המזיקות האלה

ובכך נרפה קצת מהזעם המוסרי
שאותו תיארתי.

הצעתי, אם כן, פשוטה למדי.

הבה לא נחשוש
מלהטיל ספק ברצון החופשי.

הבה נאמץ זאת.

הבה נניח לאמונה ברצון החופשי,
ויחד עימה,

לאמונה המשחיתה ב"מה שמגיע",
שלאנשים מגיע מה שקורה להם.

הבה נניח מאחורינו את הרעיון
הלא-מתאים הזה,

ננטוש את זעמנו המוסרי
ונפסיק להאשים את הקורבן.

תחת זאת, הבה נפנה

לטיפול בגורמים לפשיעה,

לאי-השוויון הכלכלי
ולאי-השוויון בהשכלה.

כשננטוש את האמונה ברצון החופשי
זה יאפשר לנו

לראות ביתר בהירות את הגורמים
וביתר עומק את המערכות

שמעצבות בני-אדם והתנהגויות,

וזה יאפשר לנו לאמץ
גישות אנושיות ויעילות יותר

בחינוך, בפלילים ובמדיניות החברתית.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)