(בושוויק, ברוקלין)

צילומים הם שליטה בכמויות אור קטנטנות.

(קלוז-אפ, ניו-יורק)

לפני כמה שנים,

חברה עשתה לי טובה ועזר לי למצוא משהו בחדר החושך,

כשבקשתי ממנה לפתוח כמה קופסאות

ובאחת מהן היה גליל של ניר צילום לא מפותח.

והיא אמרה,

"אין שם שום דבר, רק טפט ורוד."

(מאריה רוברטסון, אמנית)

אז אמרתי לה, "לא, זה לא הדפס!"

פתאם היתה לי מין הארה.

"מאריה רוברטסון, תגובות כימיות"

(לפני 4 שנים)

התחלתי לשחק עם הניר ה"שרוף"

שעמד להזרק לפח

והחלטתי לשחק איתו.

בסוף כל יום עבודה

טבלתי אותו בשאריות של כימיקלים.

תמיד יש שיירים של כימיקלים בקצוות של הדפסים

כשעובדים בחדר החושך.

זה בדרך כלל נחשב פגום

או משהו שחותכים החוצה.

אני תמיד נהנית לעשות משהו מדברים שנחשבים מיותרים

ולהכנס עמוק לתוך הלא נודע.

(מתיו דיפל) את מדברת אלי דרך המסיכה?

(רוברטסון) כן!

(דיפל) אוקיי.

כן, התקשרתי אליה בדיוק

והיא לא יכולה לענות לטלפון.

(48 שעות לפני הפתיחה)

אבל היא גומרת ב-3:30

הדברים מתאחרים קצת היום.

הכל לאט יותר.

(מתיו דיפל, הגלריסט)

(רוברטסון) כשאתה צעיר שום דבר לא עוצר אותך

מלעבוד עד הרגע האחרון.

הטורבו המנטלי עובד בקצב.

רעינות מפוזרים לכל עבר,

מתגבשים ויוצרים דברים חדשים.

השפה לתאר אותם

באה מעולם הצילום או הציור.

אין אופטיקה ביצירה שלהם.

אין מריחה של שכבות מעל.

אלו רק תגובות כימיות על ניר שטוח.

הניר היה רטוב ואז התזתי עליו

והטיפות האלה פגעו בחומר

וגלשו למטה.