(בושוויק, ברוקלין)

צילומים הם שליטה בכמויות אור קטנטנות.

(קלוז-אפ, ניו-יורק)

לפני כמה שנים,

חברה עשתה לי טובה ועזר לי למצוא משהו בחדר החושך,

כשבקשתי ממנה לפתוח כמה קופסאות

ובאחת מהן היה גליל של ניר צילום לא מפותח.

והיא אמרה,

"אין שם שום דבר, רק טפט ורוד."

(מאריה רוברטסון, אמנית)

אז אמרתי לה, "לא, זה לא הדפס!"

פתאם היתה לי מין הארה.

"מאריה רוברטסון, תגובות כימיות"

(לפני 4 שנים)

התחלתי לשחק עם הניר ה"שרוף"

שעמד להזרק לפח

והחלטתי לשחק איתו.

בסוף כל יום עבודה

טבלתי אותו בשאריות של כימיקלים.

תמיד יש שיירים של כימיקלים בקצוות של הדפסים

כשעובדים בחדר החושך.

זה בדרך כלל נחשב פגום

או משהו שחותכים החוצה.

אני תמיד נהנית לעשות משהו מדברים שנחשבים מיותרים

ולהכנס עמוק לתוך הלא נודע.

(מתיו דיפל) את מדברת אלי דרך המסיכה?

(רוברטסון) כן!

(דיפל) אוקיי.

כן, התקשרתי אליה בדיוק

והיא לא יכולה לענות לטלפון.

(48 שעות לפני הפתיחה)

אבל היא גומרת ב-3:30

הדברים מתאחרים קצת היום.

הכל לאט יותר.

(מתיו דיפל, הגלריסט)

(רוברטסון) כשאתה צעיר שום דבר לא עוצר אותך

מלעבוד עד הרגע האחרון.

הטורבו המנטלי עובד בקצב.

רעינות מפוזרים לכל עבר,

מתגבשים ויוצרים דברים חדשים.

השפה לתאר אותם

באה מעולם הצילום או הציור.

אין אופטיקה ביצירה שלהם.

אין מריחה של שכבות מעל.

אלו רק תגובות כימיות על ניר שטוח.

הניר היה רטוב ואז התזתי עליו

והטיפות האלה פגעו בחומר

וגלשו למטה.

המפתח הוא השחור

והמקבע (פיקסר) הוא הלבן.

וכשיש רק אחד מהם

התוצאה צפויה.

כשמערבבי אותם במים במינונים שונים,

משהו אחר מתרחש.

אני יכולה לכוון התרחשות

אבל לא לשלוט בה.

לאט לאט, נוצר סגול בגוון מג'נטה.

כשהמפתח היה קר, יצא צבע ירוק.

וכשהמפתח והמקבע התערבבו

נוצר כתום וצהוב.

לפעמים יש חלקים שאני לא יודעת לאן יתפתחו,

ונוצר מין צבע לוונדר-היפי-פסיכודלי.

זה מיסתורי ומתעתע.

אני באה עם תכנית,

אבל התוצאות הכי מוצלחות חורגות מהתכנית.

רוב הזמן אני לא יודעת מה באמת מתרחש,

וכשזה נגמר, ואני שוטפת את זה אני מופתעת בעצמי, "זה מדהים!"

"מי עשה את זה?" (צוחקת)

(דיפל) זה בעצם ליצור מין

בלאגן מובנה או נשלט

ולגלות איך זה יצא

ואם זה יפה או מוצלח או לא מוצלח.

ואני חושב שהיא מאד מודעת,

שזה לא תמיד יצליח.

(רוברטסון) לא!

זה בסדר.

לא, זה...

בבקשה אל תיגע!

זה כל כך, אל תיגע...

לא, לא, זה בסדר.

אני לא יודעת להסביר מה צריך לעשות!

(גלריה אמריקן קונטמפוררי)

(הבאורי, מנהטן)

(ליסה) עוד משהו?

(רוברטסון) יש לי חתיכת עץ שעליו הכל מודבק

זה כל כך שונה...

(אישה) מתיו דיפל.

(דיפל) נעים להכיר.

היא ממסגרת אותם ומשתמשת במסגרת כאלמנט פיסולי.

(רוברטסון) מאד רציתי לעבוד עם ניר מטאלי.

אבל כשהגעתי סוף סוף

לעבוד ברצינות על זה,

הם הפסיקו למכור אותו בגליונות,

ומכרו רק בגלילים.

ולא היתה לי שום דרך לחתוך את הניר

לגליונות בודדים

בחושך.

והם יצאו

עקומים ומוזרים.

ואז נוכחתי אחר זמן מה

"אני יכולה לבחור באיזו מידה שאני רוצה!"

והקצוות נהיו ממש מיוחדים.

נראה שבתהליך העבודה

אפשר לבטא צדדים מהאישיות

שלא מודעים להם בדרך כלל.

כאילו זה החלק הטוב שבך.

שמעתי שאומרים שהעבודות

"נראות חופשיות ושמחות וחיוביות."

ואני חושבת לעצמי,"באמת?!"

"כי אני כל כך בחרדה"...( צוחקת)

"כמו בחיים"

ואני אומרת לעצמי "יואו!"

"איזה מזל שזה יוצא ככה."

רציתי לעשות עבודה ארוכה,

ואז נפל האסימון.

"אקח את כל הקופסא"

"בלי לחתוך את הניר."

זה כבר נחתך במפעל.

זה כבר מלבן אחד ארוך.

זה אתגר טכני

לנסות ולפתח את זה ידנית.

לחשוף זה קל,

אבל אז ברגע שהכימיה נכנסת לתמונה

אתה חייב להתמסר לזה.

אתה חיב להמשיך לעבוד ולפתח את כל.

הארוכים עם הדימויים,

לוקחים לפחות 15 שעות.

היום למחרת מוקדש לשינה ולבכי.

(צוחקת)

ואז לא ידעתי להתקין את זה.

זה כל כל גדול.

מה עושים עם זה עכשיו?

מתיו מהגלריה התקשר ואמר,

"מאריה, את מוכנה למכור את אחת מהעבודות הארוכות לאיזה מוסד?"

ואני, כאילו,

" מה זאת אומרת?"

"כן, נו טוב."

"טוב, נו, בטח, בטח." (צוחקת)

( מנהטן, אמצע העיר)

הוא לא ידע מי זה.

לו ידע, הייתי אומרת "תן להם בחינם". (צוחקת)

תן להם שלושה, בבקשה."

אני זוכרת כילדה, הייתי מפתחת תמונות בשעה

והייתי זורקת את הנגטיבים כי הם היו חסרי משמעות בעיני,

והסבתא שלי הייתה שומרת אותם.

לא היה לי מושג.

חשבתי, "מה הדברים הקטנים הכתומים האלה? איכס."

אני רוצה תמונה מודפסת.

יש המון עוצמה בלהחזיק תמונה ביד,

כאילו היא תשאר לעולם.

פיסת זמן ביד שלי.

יש לי שליטה עליה.

יש הרבה מידע בחתיכת הניר הזו,

וזה גם מאד עדין.

היכולת של הניר לתעד כוללת גם פגיעות להנזק.

כשהפיסות הארוכות האלה גמורות והן יפיפיות,

יש כל כך הרבה תגובות כימיות,

מיקריות שקשה לשכפל.

וזה הכל הופך למשהו פגיע,

וזה מותקן באויר הפתוח,

בצורה הכי פחות בטוחה שיש,

מעל מקלות כמו של טרפז.

(רוקסנה מרוקי. אוצרת ראשית)

רוקסנה מרוקי אמרה משהו חכם כשהיא התבוננה בעבודה.

היא אמרה, "אנחנו מנסים לשלוט בכל, אבל לא יכולים."

זה הזכיר לי שזו מהות העבודה.

כל הנסיונות ייכשלו, לשלוט בחיים,