מרשים אותי עד כמה
אחד הנושאים המשתמעים מ-TED

הוא החמלה.
הדוגמאות המרגשות שזה עתה ראינו:

האיידס באפריקה, הנשיא קלינטון אמש.

ואני רוצה להרחיב מעט
את החשיבה, ברשותכם,

על החמלה, ולהעבירה
מהרמה העולמית לרמה האישית.

אני אמנם פסיכולוג,
אך היו רגועים:

זה לא יגיע לדיון באברי המין.

[צחוק]

לפני זמן-מה נערך מחקר חשוב

בסמינר התיאולוגי של פרינסטון,
שעסק בסוגיה,

מדוע, כשיש לכולנו
הזדמנויות כה רבות לעזור,

לפעמים אנו עוזרים, ולפעמים - לא.

קבוצת פרחי כמורה
מהמכללה הדתית של פרינסטון

קיבלה כמטלה לשאת דרשת-תירגול,

ולכל אחד הוקצה נושא לדרשה.

מחצית מהחניכים קיבלו כנושא

את משל "השומרוני הטוב":

האיש שעצר זר--

שעזר לאדם זר הנתון בצרה
לצד הדרך.

מחציתם קיבלו נושאים תנ"כיים אקראיים.

אח"כ, בזה אחר זה,
נאמר להם ללכת לבניין אחר,

ולשאת שם את דרשתם.

כשעברו מהבניין הראשון אל השני,

כל אחד מהם חלף
על פני איש שחוח ונאנח,

ושרוי בבירור במצוקה.

השאלה היא,
האם הם עצרו לעזור לו?

השאלה המעניינת יותר היא:

האם היתה חשיבות לכך

שבאותו רגע הם הגו
במשל השומרוני הטוב?

תשובה: לא.
בכלל לא.

הסתבר שמה שקבע אם מישהו
מתעכב לסייע לאדם זר בצרה,

היה באיזו מידה הוא חשב
שהוא ממהר:

אם חשב שהוא מאחר,
או היה שקוע

בנושא שעמד לדבר עליו.

וזו לדעתי הצרה של חיינו:

שאיננו מנצלים כל הזדמנות לעזור,

כי המיקוד שלנו מופנה
לכיוון הלא-נכון.

יש תחום חדש בחקר המוח:
מדעי-המוח החברתיים,

שחוקר את המעגלים המופעלים
במוחות שני בני-אדם

כשהם יוצרים אינטראקציה.

והחשיבה החדשה בנוגע לחמלה
מההיבט העיצבי-חברתי,

היא שכברירת-מחדל,
אנו מתוכנתים לעזור.

כלומר,
כשאנו מתייחסים לאדם אחר,

אנו אוטומטית מזדהים עימו
ומרגישים אהדה כלפיו.

יש נוירונים שזוהו לאחרונה,
נוירוני-מראה,

שפועלים כמו רשת אלחוטית
ומפעילים במוחנו

בדיוק אותם אזורים כבמוח הזולת.
אנו חשים "עם" באופן אוטומטי.

ואם הוא בצרה,
אם אותו אדם סובל,

אנו מוכנים אוטומטית לעזור.
לפחות זו הטענה.

אבל השאלה היא:
מדוע איננו עושים זאת?

וחושבני שזה קשור
לקשת של גורמים,

החל מהתרכזות מוחלטת בעצמי,

דרך שימת-לב, הזדהות, וכלה בחמלה.

והעובדה הפשוטה היא
שאם אנו מרוכזים בעצמנו,

עסוקים מדי בעצמנו -
ובד"כ אנו כך במשך רוב היום -

איננו באמת שמים לב לזולתנו.

והבדל זה בין המיקוד על העצמי
או על האחר

עשוי להיות מעודן מאוד.

יום אחד עבדתי
על דוחות המס שלי,

ובשלב מסוים,
כשרשמתי את כל התרומות שתרמתי,

היתה לי התגלות. זה היה--
הגעתי להמחאה שנתתי למכון "סווה",

ושמתי לב שחשבתי:

"בחיי, ידידי לארי בריליאנט
יהיה באמת מאושר

"שתרמתי ל'סווה' כסף."

ואז הבנתי
שמה שאני מקבל מהנתינה

הוא ריגוש נרקיסיסטי--
שאני מרגיש טוב עם עצמי.

ואז התחלתי לחשוב על האנשים בהימלאיה

שזה יסייע למחלות הראייה שלהם, והבנתי

שעברתי מהמיקוד הנרקיסיסטי הזה

לשמחה אלטרואיסטית, להרגשה טובה

ביחס לאנשים שיזכו לעזרה.
אני רואה בכך מניע.

אך הבחנה זו בין התרכזות בעצמנו

והתמקדות באחרים

היא דבר שאני ממליץ לכולם
לשים לב אליו.

אפשר לראות זאת בגדול
בתחום הדייטים.

לפני זמן-מה
הייתי במסעדת סושי,

ושמעתי שתי נשים משוחחות
על אחיה של אחת מהן,

שפעיל בסצינת הפנויים-פנויות.
והאישה אמרה:

"לאחי יש בעיה למצוא בנות-זוג,

"אז הוא מנסה 'ספיד-דייטינג'."
מכירים את זה?

הנשים יושבות בשולחנות
והגברים עוברים משולחן לשולחן,

יש שעון ופעמון,
וכל חמש דקות - בינגו,

השיחה מסתיימת, והאישה יכולה להחליט

אם לתת את כרטיס הביקור
או כתובת הדוא"ל שלה לגבר

כדי להמשיך בפגישות.
והאישה הזו אמרה:

"אחי מעולם לא קיבל כרטיס-ביקור,
ואני יודעת מדוע.

"מהרגע שהוא מתיישב,
הוא מדבר בלי סוף על עצמו,

"הוא אף פעם לא מתעניין באישה."

עשיתי קצת מחקר
במדור ה"סנדיי סטיילס"

של ה"ניו-יורק טיימס", וחיפשתי סיפורים
מאחורי-הקלעים של חיי-נישואין -

מפני שהם מאוד מעניינים,

והגעתי לנישואיה
של אליס צ'ארני אפשטיין.

והיא סיפרה
שכאשר היתה בסצינת הדייטים,

היתה עושה מבחן פשוט לאנשים.

המבחן היה: מהרגע שבו נפגשו,

כמה זמן עבר עד שהבחור
שאל אותה שאלה

שהמילה "את" כלולה בה.

וכנראה שאפשטיין ניצח במבחן,
ומכאן המאמר.

(צחוק)

אז זה-- זהו מבחן קטן.
אני ממליץ לכם לנסותו במסיבה.

כאן ב-TED יש הזדמנויות נהדרות לכך.

ב"הרוורד ביזנס ריוויו"
הופיע לאחרונה מאמר

בשם "הרגע האנושי",

על שיטות ליצור קשר אמיתי
עם מישהו בעבודה.

נכתב שם שהכי חשוב
לכבות את ה"בלקברי" שלך,

לסגור את המחשב הנייד,
להפסיק את החלום-בהקיץ,

ולהקדיש תשומת-לב מלאה לאותו אדם.

נטבעה מילה חדשה בשפה,

עבור הרגע בו האדם שאיתנו
שולף את ה"בלקברי" שלו

או עונה לטלפון הנייד,
ולפתע איננו קיימים.

המילה היא "מבולאס":
צירוף של מבולבל ומבואס.

(צחוק)

לדעתי היא מתאימה מאוד.

האמפתיה וההתכווננות שלנו
הן שמבדילות אותנו

מהמקיאווליסטים והסוציופתים.

יש לי גיס שמתמחה בפחד ואימה -

כתב את "דרקולה המפורש"
ואת "פרנקנשטיין למתחילים"--

התמחה בכתבי צ'וסר,

אך הוא נולד בטרנסילבניה
ואני חושב שזה קצת השפיע עליו.

(צחוק)

על כל פנים,
בשלב מסוים גיסי, לאונרד,

החליט לכתוב ספר על רוצח סדרתי.

אדם שהטיל את חיתיתו
על האיזור בו אנו נמצאים

לפני שנים רבות.
הוא נודע בשם "החונק מסנטה קרוז".

לפני שעצרו אותו
הוא הספיק לרצוח את סבתו וסבו,

את אימו וחמש סטודנטיות
באוניברסיטת סנטה קרוז.

אז גיסי הלך לראיין
את הרוצח הזה,

וכשפגש אותו, תפס
שהוא טיפוס ממש מפחיד.

קודם כל, גובהו מעל שני מטרים.

אך לא זה הדבר הכי מפחיד אצלו.

הכי מפחיד זה
שמנת נמשכל שלו היא 160:

גאון עם תעודות.

אך יש מיתאם אפס בין מנת משכל
לבין אמפתיה רגשית,

ההזדהות עם תחושות הזולת.

שני אלה נשלטים
ע"י אזורים נפרדים במוח.

אז בשלב מסוים אזר גיסי אומץ

ושאל את השאלה האחת
עליה באמת רצה תשובה.

והיא: איך יכולת לעשות זאת?

האם לא חשת רחמים כלשהם
כלפי קורבנותיך?

אלה היו רציחות אינטימיות מאד:
הוא חנק את קורבנותיו.

והחונק ענה בצורה מאוד יבשה,

"אה, לא. אילו חשתי במצוקתם
לא הייתי יכול לעשות זאת.

"הייתי מוכרח לכבות אצלי
את החלק הזה."

הייתי מוכרח לכבות אצלי
את החלק הזה.

ולדעתי, זה מטריד מאד.

ואיכשהו, הרהרתי על עניין
כיבוי החלק הזה אצלנו.

כשאנו מתמקדים בעצמנו,
בכל פעילות שהיא,

אנו אכן מכבים חלק זה בעצמנו
בנוכחות אדם נוסף.

חישבו על קניות,

חישבו על האפשרויות הטמונות
בצרכנות מתוך חמלה.

כרגע, כפי שציין ביל מק'דונו,

לחפצים שאנו קונים ומשתמשים בהם
יש תוצאות סמויות.

כולנו בבלי-דעת קורבנות
של נקודה עיוורת קולקטיבית.

איננו שמים לב
ואיננו שמים לב לכך שאיננו שמים לב

למולקולות הרעילות שמשחררים
שטיח או ריפוד של מושב.

או שאיננו יודעים אם אריג זה,
מבחינת הטכנולוגיה

או הייצור, מזין;
האם הוא ניתן לשימוש חוזר

או שהוא סתם מסיים את דרכו באשפה?
במלים אחרות,

אנו מתעלמים מהבריאות האקולוגית והציבורית

ומההשלכות מבחינת הצדק החברתי והכלכלי

של הדברים שאנו קונים ומשתמשים בהם.

במובן מסוים,
החדר עצמו הוא הפיל שבחדר,

אבל איננו רואים אותו.
והפכנו לקורבנותיה

של מערכת שמכוונת אותנו לכיוון אחר.

חישבו על זה.
יש ספר נפלא שנקרא

"חפצים: חייהם הנסתרים של חפצי היומיום"

והוא מתאר את אחורי-הקלעים
של דברים כמו חולצות טי.

ומספר היכן גידלו את הכותנה

ועל הדשן שבו השתמשו,

ועל ההשפעה של אותו דשן
על האדמה, והוא מציין, למשל,

שהכותנה עמידה מאד לצבעי טקסטיל;

כ-60% אחוז מהצבע נשטפים לביוב.

וחוקרי מגפות יודעים היטב
שבקרב ילדים שחיים ליד מפעלי טקסטיל,

יש הרבה מקרים של סרטן-דם.

יש חברה בשם "בנט ושות'"
שמספקת סחורה ל"פולו.קום",

ול"ויקטוריה'ס סיקרט"--
שהודות למנכ"ל שלהם, שמודע לכך,

יצרו מיזם משותף בסין,
יחד עם מפעלי צביעת-הבד שלהם,

כדי לוודא שמי-הביוב שלהם

מטופלים כיאות
לפני החזרתם אל מי-התהום.

כרגע אין לנו אפשרות
לבחור בחולצת הטי המוסרית

במקום זו הלא-מוסרית.

אז מה נדרש
כדי שנוכל לעשות זאת?

חשבתי על זה. לדוגמה,

יש טכנולוגיית-תיוג אלקטרונית חדשה
המאפשרת לכל חנות

לדעת את כל ההיסטוריה
של כל פריט שעל מדפיה.

אפשר לעקוב לאחור עד המפעל

ואז לבחון את תהליכי הייצור

ששימשו לייצורו, ואם הוא מוסרי,

ניתן לתייגו ככזה.
ובמידה ואיננו כל-כך מוסרי,

אפשר להיכנס כיום לכל חנות,

לסרוק לתוך מחשב כף-היד
ברקוד כלשהו

שיעביר אותך לאתר מסוים.

האתר הוקם למען אנשים
שאלרגיים לבוטנים.

אתר זה יכול לספר לכם
כל מיני דברים על אותו חפץ.

במלים אחרות, בנקודת הרכישה,

נוכל לבחור מתוך חמלה.

יש אימרה בעולם המידענות:

"בסוף כולם יידעו הכל."

והשאלה היא: האם זה ישנה?

לפני זמן-מה,
כשעבדתי עבור ה"ניו-יורק טיימס",

זה היה בשנות ה-80.

כתבתי מאמר על מה שהיה אז
בעיה חדשה בניו-יורק--

חסרי-הבית שברחובות.

ובמשך שבועיים הסתובבתי
עם עובדים סוציאליים

שטיפלו בחסרי-הבית.
וכשראיתי את חסרי הבית,

הבנתי מהמבט בעיניהם
שכמעט כולם מקרים פסיכיאטריים,

שאין להם לאן לפנות.
הם אובחנו ככאלה. זה גרם לי--

זה טילטל והוציא אותי
מהטרנס האורבני, שבו,

כשאנו עוברים ליד חסר-בית

ורואים אותו בזווית העין,
הוא נותר בזווית העין.

אנו לא שמים לב,
ולפיכך לא עושים דבר.

יום אחד, מעט אחר כך--
זה היה יום ו'-- בסוף היום,

ירדתי לרכבת התחתית.
זו היתה שעת העומס,

ואלפי אנשים זרמו במורד המדרגות.

ולפתע, כשירדתי במדרגות,

שמתי לב שיש שם גבר אחד,
שמוט על צידו,

ללא חולצה, חסר-תנועה,

והאנשים פשוט עברו מעליו -
מאות רבות של אנשים.

ומאחר והטרנס האורבני
שלי נחלש מעט,

מצאתי עצמי עוצר
כדי לראות מה לא בסדר איתו.

ברגע שעצרתי,
חצי-תריסר אנשים אחרים

הקיפו מיד את האיש ההוא.

גילינו שהוא היספני,
שאיננו דובר אנגלית,

שאין לו כסף, שהוא שוטט
משך ימים ברחובות, מורעב,

ושהוא התעלף מרוב רעב.

מיד מישהו הביא לו מיץ תפוזים,

מישהו הביא לו 'הוט-דוג',
אחר הביא שוטר.

אותו בחור התאושש מיד.

ולשם כך נדרש רק
האקט הפשוט של שימת-לב.

כך שאני אופטימי.

תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]