1
00:00:01,000 --> 00:00:05,000
מרשים אותי עד כמה
אחד הנושאים המשתמעים מ-TED

2
00:00:05,000 --> 00:00:08,000
הוא החמלה.
המצגות המרגשות שראינו לאחרונה:

3
00:00:09,000 --> 00:00:13,000
האיידס באפריקה, הנשיא קלינטון אמש.

4
00:00:13,000 --> 00:00:18,000
ואני רוצה לעסוק מעט
בחשיבה מורחבת, ברשותכם,

5
00:00:18,000 --> 00:00:23,000
על החמלה, ולהעבירה
מהרמה העולמית לרמה האישית.

6
00:00:23,000 --> 00:00:25,000
אני אמנם פסיכולוג, אך היו רגועים:

7
00:00:25,000 --> 00:00:26,000
זה לא יגיע לדיון באברי המין.

8
00:00:27,000 --> 00:00:31,000
[צחוק]

9
00:00:32,000 --> 00:00:34,000
לפני זמן-מה נערך מחקר חשוב

10
00:00:34,000 --> 00:00:38,000
בסמינר התיאולוגי של פרינסטון,
שעסק בסוגיה,

11
00:00:39,000 --> 00:00:42,000
מדוע, כשיש לכולנו
הזדמנויות כה רבות לעזור,

12
00:00:42,000 --> 00:00:45,000
לפעמים אנו עוזרים, ולפעמים - לא.

13
00:00:46,000 --> 00:00:49,000
קבוצת חניכי כמורה
מהמכללה הדתית של פרינסטון

14
00:00:50,000 --> 00:00:54,000
קיבלה מטלה לשאת דרשת-תירגול

15
00:00:54,000 --> 00:00:57,000
ולכל אחד הוקצה נושא לדרשה.

16
00:00:57,000 --> 00:01:00,000
מחצית מהחניכים קיבלו כנושא

17
00:01:00,000 --> 00:01:02,000
את משל השומרוני הטוב:

18
00:01:02,000 --> 00:01:04,000
האיש שעצר זר--

19
00:01:05,000 --> 00:01:07,000
שעזר לאדם זר הנתון בצרה
לצד הדרך.

20
00:01:07,000 --> 00:01:10,000
מחציתם קיבלו נושאים תנ"כיים אקראיים.

21
00:01:10,000 --> 00:01:13,000
אח"כ, בזה אחר זה,
נאמר להם ללכת לבניין אחר,

22
00:01:14,000 --> 00:01:15,000
ולשאת שם את דרשתם.

23
00:01:15,000 --> 00:01:18,000
כשעברו מהבניין הראשון אל השני,

24
00:01:18,000 --> 00:01:21,000
כל אחד מהם עבר
על פני איש שחוח ונאנח,

25
00:01:22,000 --> 00:01:26,000
ושרוי בבירור במצוקה.
השאלה היא, האם עצרו לעזור לו?

26
00:01:26,000 --> 00:01:27,000
השאלה המעניינת יותר היא:

27
00:01:28,000 --> 00:01:31,000
האם זה שינה שבאותו רגע הם הגו

28
00:01:31,000 --> 00:01:35,000
במשל השומרוני הטוב?
תשובה: כלל לא.

29
00:01:36,000 --> 00:01:39,000
הסתבר שמה שקבע אם מישהו התעכב

30
00:01:39,000 --> 00:01:40,000
לסייע לאדם זר בצרה,

31
00:01:40,000 --> 00:01:43,000
היה באיזו מידה הם חשבו
שהם ממהרים:

32
00:01:44,000 --> 00:01:48,000
אם חשבו שהם מאחרים,
או היו שקועים

33
00:01:48,000 --> 00:01:49,000
בנושא שעמדו לדבר עליו.

34
00:01:50,000 --> 00:01:52,000
וזו לדעתי הצרה של חיינו:

35
00:01:53,000 --> 00:01:57,000
שאיננו מנצלים כל הזדמנות לעזור,

36
00:01:57,000 --> 00:02:00,000
כי אנו ממוקדים בכיוון הלא-נכון.

37
00:02:00,000 --> 00:02:03,000
יש תחום חדש בחקר המוח,
מדעי-המוח החברתיים.

38
00:02:04,000 --> 00:02:08,000
שחוקר את המעגלים המופעלים
במוחות שני בני-אדם

39
00:02:08,000 --> 00:02:10,000
כשהם יוצרים אינטראקציה.

40
00:02:10,000 --> 00:02:14,000
והתפיסה החדשה בנוגע לחמלה

41
00:02:14,000 --> 00:02:18,000
מההיבט העיצבי-חברתי,
היא שברירת-המחדל שלנו

42
00:02:18,000 --> 00:02:22,000
היא לעזור, כלומר,
אם אנו מתייחסים לאדם אחר,

43
00:02:23,000 --> 00:02:26,000
אנו אוטומטית מזדהים עימו
ומרגישים אהדה כלפיו.

44
00:02:27,000 --> 00:02:29,000
יש נוירונים שזוהו לאחרונה, נוירוני-מראה,

45
00:02:29,000 --> 00:02:33,000
שפועלים כמו נוירונים אלחוטיים,
ומפעילים במוחנו בדיוק

46
00:02:33,000 --> 00:02:37,000
אותם אזורים כבמוח הזולת.
אנו חשים "עם" באופן אוטומטי.

47
00:02:37,000 --> 00:02:41,000
ואם הוא בצרה, אם אותו אדם סובל,

48
00:02:42,000 --> 00:02:46,000
אנו מוכנים אוטומטית לעזור.
לפחות זו הטענה.

49
00:02:46,000 --> 00:02:49,000
אז השאלה היא:
מדוע איננו עושים זאת?

50
00:02:49,000 --> 00:02:51,000
וחושבני שזה נובע מסיבות רבות,

51
00:02:52,000 --> 00:02:54,000
החל מהתרכזות מוחלטת בעצמי,

52
00:02:55,000 --> 00:02:57,000
דרך שימת-לב, הזדהות, וכלה בחמלה.

53
00:02:57,000 --> 00:03:01,000
והעובדה הפשוטה היא
שאם אנו מרוכזים בעצמנו,

54
00:03:02,000 --> 00:03:05,000
עסוקים מדי בעצמנו -
וכאלה אנחנו משך רוב היום -

55
00:03:05,000 --> 00:03:08,000
איננו באמת שמים לב לזולתנו.

56
00:03:08,000 --> 00:03:10,000
והבדל זה בין המיקוד על העצמי
או על האחר

57
00:03:10,000 --> 00:03:11,000
עשוי להיות מעודן מאוד.

58
00:03:11,000 --> 00:03:15,000
יום אחד עבדתי על דוחות המס שלי,
ובשלב מסוים,

59
00:03:15,000 --> 00:03:17,000
כשרשמתי את כל התרומות שתרמתי,

60
00:03:18,000 --> 00:03:21,000
היתה לי התגלות. זה היה--
הגעתי להמחאה שנתתי

61
00:03:21,000 --> 00:03:24,000
למכון "סווה", ושמתי לב שחשבתי,

62
00:03:24,000 --> 00:03:26,000
"בחיי, ידידי לארי בריליאנט
יהיה באמת מאושר

63
00:03:27,000 --> 00:03:28,000
שנתתי ל'סווה' כסף."

64
00:03:28,000 --> 00:03:31,000
ואז הבנתי שמה שאני מקבל מהנתינה

65
00:03:31,000 --> 00:03:35,000
הוא ריגוש נרקיסיסטי--
שאני מרגיש טוב עם עצמי.

66
00:03:35,000 --> 00:03:40,000
ואז התחלתי לחשוב על האנשים בהימלאיה

67
00:03:40,000 --> 00:03:42,000
שזה יסייע למחלות הראייה שלהם, והבנתי

68
00:03:43,000 --> 00:03:46,000
שעברתי מהמיקוד הנרקיסיסטי הזה

69
00:03:47,000 --> 00:03:50,000
לשמחה אלטרואיסטית, להרגשה טובה

70
00:03:50,000 --> 00:03:54,000
ביחס לאנשים שיזכו לעזרה.
אני רואה בכך מניע.

71
00:03:54,000 --> 00:03:57,000
אך הבחנה זו בין התרכזות בעצמנו

72
00:03:57,000 --> 00:03:58,000
והתמקדות באחרים

73
00:03:58,000 --> 00:04:01,000
היא דבר שאני ממליץ לכולם
לשים לב אליו.

74
00:04:01,000 --> 00:04:04,000
אפשר לראות זאת בגדול בתחום הדייטים.

75
00:04:05,000 --> 00:04:08,000
הייתי במסעדת סושי,

76
00:04:08,000 --> 00:04:11,000
ושמעתי שתי נשים משוחחות
על אחיה של אחת מהן,

77
00:04:12,000 --> 00:04:15,000
שפעיל בסצינת הפנויים-פנויות.
והאישה אמרה,

78
00:04:15,000 --> 00:04:17,000
לאחי יש בעיה למצוא בנות-זוג,

79
00:04:17,000 --> 00:04:19,000
אז הוא מנסה 'ספיד-דייטינג'.
מכירים את זה?

80
00:04:19,000 --> 00:04:23,000
הנשים יושבות בשולחנות
והגברים עוברים משולחן לשולחן,

81
00:04:23,000 --> 00:04:26,000
יש שעון ופעמון, וכל חמש דקות - בינגו,

82
00:04:27,000 --> 00:04:29,000
השיחה מסתיימת, והאישה יכולה להחליט

83
00:04:29,000 --> 00:04:33,000
אם לתת את כרטיס הביקור
או כתובת הדוא"ל שלה לגבר

84
00:04:33,000 --> 00:04:35,000
כדי להמשיך בפגישות.
והאישה הזו אמרה,

85
00:04:35,000 --> 00:04:39,000
"אחי מעולם לא קיבל כרטיס-ביקור,
ואני יודעת מדוע.

86
00:04:39,000 --> 00:04:44,000
מהרגע שהוא מתיישב,
הוא מדבר בלי סוף על עצמו,

87
00:04:44,000 --> 00:04:45,000
הוא אף פעם לא מתעניין באישה."

88
00:04:46,000 --> 00:04:51,000
עשיתי קצת מחקר
במדור ה"סנדיי סטיילס"

89
00:04:51,000 --> 00:04:54,000
של ה"ניו-יורק טיימס", וחיפשתי סיפורים
מאחורי-הקלעים של חיי-נישואין -

90
00:04:54,000 --> 00:04:57,000
מפני שהם מאוד מעניינים,
והגעתי לנישואיה

91
00:04:57,000 --> 00:05:00,000
של אליס צ'ארני אפשטיין. והיא סיפרה,

92
00:05:00,000 --> 00:05:02,000
שכאשר היתה בסצינת הדייטים,

93
00:05:03,000 --> 00:05:05,000
היתה עושה מבחן פשוט לאנשים.

94
00:05:06,000 --> 00:05:08,000
המבחן היה: מהרגע שבו נפגשו,

95
00:05:08,000 --> 00:05:11,000
כמה זמן עבר עד שהבחור
שאל אותה שאלה

96
00:05:11,000 --> 00:05:13,000
שהמילה "את" כלולה בה.

97
00:05:13,000 --> 00:05:17,000
וכנראה שאפשטיין ניצח במבחן,
ומכאן המאמר.

98
00:05:17,000 --> 00:05:18,000
[צחוק]

99
00:05:18,000 --> 00:05:20,000
אז זה-- זהו מבחן קטן

100
00:05:20,000 --> 00:05:22,000
אני ממליץ לכם לנסותו במסיבה.

101
00:05:22,000 --> 00:05:24,000
כאן ב-TED יש הזדמנויות נהדרות לכך.

102
00:05:26,000 --> 00:05:29,000
ב"הרוורד ביזנס ריוויו" הופיע לאחרונה מאמר

103
00:05:29,000 --> 00:05:32,000
בשם "הרגע האנושי",
על איך ליצור מגע אמיתי

104
00:05:32,000 --> 00:05:35,000
עם מישהו בעבודה. הם אמרו,

105
00:05:35,000 --> 00:05:38,000
שהכי חשוב לכבות את ה"בלקברי" שלך,

106
00:05:39,000 --> 00:05:42,000
לסגור את המחשב הנייד,
לסיים את החלום-בהקיץ,

107
00:05:43,000 --> 00:05:45,000
ולהקדיש תשומת-לב מלאה לאותו אדם.

108
00:05:46,000 --> 00:05:50,000
נטבעה מילה חדשה בשפה,

109
00:05:51,000 --> 00:05:54,000
עבור הרגע בו האדם שאיתנו
שולף את ה"בלקברי" שלו

110
00:05:54,000 --> 00:05:57,000
או עונה לטלפון הנייד,
ולפתע איננו קיימים.

111
00:05:58,000 --> 00:06:02,000
המילה היא "מבולאס":
צירוף של מבולבל ומבואס.

112
00:06:02,000 --> 00:06:05,000
[צחוק]

113
00:06:05,000 --> 00:06:11,000
לדעתי היא מתאימה מאוד.
האמפתיה וההתכווננות שלנו

114
00:06:12,000 --> 00:06:15,000
הן שמבדילות אותנו
מהמקיאווליסטים והסוציופתים.

115
00:06:15,000 --> 00:06:20,000
יש לי גיס שמתמחה בפחד ואימה -

116
00:06:20,000 --> 00:06:23,000
כתב את "דרקולה המפורש"
ואת "פרנקנשטיין למתחילים"--

117
00:06:23,000 --> 00:06:24,000
זכה להכשרה כמלומד של כתבי צ'וסר,

118
00:06:24,000 --> 00:06:26,000
אך הוא נולד בטרנסילבניה

119
00:06:26,000 --> 00:06:28,000
ואני חושב שזה קצת השפיע עליו.

120
00:06:28,000 --> 00:06:32,000
על כל פנים,
בשלב מסוים גיסי, לאונרד,

121
00:06:32,000 --> 00:06:34,000
החליט לכתוב ספר על רוצח סדרתי.

122
00:06:34,000 --> 00:06:37,000
אדם שהטיל את חיתיתו
על האיזור בו אנו נמצאים

123
00:06:38,000 --> 00:06:40,000
לפני שנים רבות.
הוא נודע בשם "החונק מסנטה קרוז".

124
00:06:41,000 --> 00:06:45,000
לפני שעצרו אותו
הוא הספיק לרצוח את סבתו וסבו,

125
00:06:45,000 --> 00:06:48,000
את אימו וחמש סטודנטיות
באוניברסיטת סנטה קרוז.

126
00:06:49,000 --> 00:06:51,000
אז גיסי הצליח לראיין את הרוצח הזה,

127
00:06:52,000 --> 00:06:54,000
וכשפגש אותו, תפס

128
00:06:54,000 --> 00:06:55,000
שהוא טיפוס ממש מפחיד.

129
00:06:56,000 --> 00:06:58,000
קודם כל, גובהו מעל שני מטרים.

130
00:06:58,000 --> 00:07:01,000
אך לא זה הדבר הכי מפחיד אצלו.

131
00:07:01,000 --> 00:07:06,000
הכי מפחיד זה שהאיי-קיו שלו 160:
גאון עם תעודות.

132
00:07:07,000 --> 00:07:11,000
אך יש מיתאם אפס בין איי-קיו
לבין אמפתיה רגשית,

133
00:07:11,000 --> 00:07:12,000
ההזדהות עם תחושות הזולת.

134
00:07:13,000 --> 00:07:15,000
שני אלה נשלטים
ע"י אזורים נפרדים במוח.

135
00:07:16,000 --> 00:07:18,000
אז בשלב מסוים אזר גיסי אומץ

136
00:07:19,000 --> 00:07:21,000
ושאל את השאלה האחת
עליה באמת רצה תשובה.

137
00:07:21,000 --> 00:07:24,000
והיא: איך יכולת לעשות זאת?

138
00:07:24,000 --> 00:07:26,000
האם לא חשת רחמים כלשהם
כלפי קורבנותיך?

139
00:07:26,000 --> 00:07:29,000
אלה היו רציחות אינטימיות מאד:
הוא חנק את קורבנותיו.

140
00:07:30,000 --> 00:07:32,000
והחונק ענה בצורה מאוד יבשה,

141
00:07:32,000 --> 00:07:37,000
"לא ולא. אילו חשתי במצוקתם
לא הייתי יכול לעשות זאת.

142
00:07:37,000 --> 00:07:43,000
היה עלי לכבות אצלי את החלק הזה."

143
00:07:43,000 --> 00:07:48,000
אני חושב שזה מטריד מאד.

144
00:07:49,000 --> 00:07:53,000
ואיכשהו, הרהרתי על עניין
כיבוי החלק הזה אצלנו.

145
00:07:53,000 --> 00:07:55,000
כשאנו מתמקדים בעצמנו,
בכל פעילות שהיא,

146
00:07:56,000 --> 00:07:59,000
אנו אכן מכבים חלק זה בעצמנו
בנוכחות אדם נוסף.

147
00:08:00,000 --> 00:08:05,000
חישבו על קניות,
חישבו על האפשרויות הטמונות

148
00:08:05,000 --> 00:08:07,000
בצרכנות מתוך חמלה.

149
00:08:08,000 --> 00:08:10,000
כרגע, כפי שציין ביל מק'דונו,

150
00:08:12,000 --> 00:08:16,000
לחפצים שאנו קונים יש תוצאות סמויות.

151
00:08:16,000 --> 00:08:19,000
כולנו מבלי-דעת קורבנות
של נקודה עיוורת קולקטיבית.

152
00:08:20,000 --> 00:08:22,000
איננו שמים לב
ואיננו שמים לב לכך שאיננו שמים לב

153
00:08:23,000 --> 00:08:29,000
למולקולות הרעילות שמשחררים
שטיח או ריפוד של מושב.

154
00:08:30,000 --> 00:08:35,000
או שאיננו יודעים אם אריג זה,
מבחינת הטכנולוגיה

155
00:08:35,000 --> 00:08:39,000
או הייצור, מזין;
האם הוא ניתן לשימוש חוזר

156
00:08:39,000 --> 00:08:41,000
או שהוא סתם מסיים את דרכו באשפה?
במלים אחרות,

157
00:08:41,000 --> 00:08:46,000
אנו מתעלמים מהבריאות האקולוגית והציבורית

158
00:08:47,000 --> 00:08:50,000
ומההשלכות מבחינת הצדק החברתי והכלכלי

159
00:08:50,000 --> 00:08:52,000
של הדברים שאנו קונים ומשתמשים בהם.

160
00:08:54,000 --> 00:08:58,000
במובן מסוים,
החדר עצמו הוא הפיל שבחדר,

161
00:08:58,000 --> 00:09:02,000
אבל איננו רואים אותו.
והפכנו לקורבנותיה

162
00:09:02,000 --> 00:09:05,000
של מערכת שמכוונת אותנו לכיוון אחר.

163
00:09:06,000 --> 00:09:09,000
חישבו על זה.
יש ספר נפלא שנקרא

164
00:09:10,000 --> 00:09:12,000
"חפצים: חייהם הנסתרים של חפצי היומיום"

165
00:09:13,000 --> 00:09:16,000
והוא מתאר את אחורי-הקלעים
של דברים כמו חולצות טי.

166
00:09:16,000 --> 00:09:19,000
ומספר היכן גידלו את הכותנה

167
00:09:19,000 --> 00:09:21,000
ועל הדשן שבו השתמשו,
ועל ההשפעה

168
00:09:21,000 --> 00:09:25,000
שיש לאותו דשן על האדמה.
והוא מציין, למשל,

169
00:09:25,000 --> 00:09:28,000
שהכותנה עמידה מאד לצבעי טקסטיל;

170
00:09:28,000 --> 00:09:31,000
כ-60% אחוז מהצבע נשטפים לביוב.

171
00:09:31,000 --> 00:09:34,000
וחוקרי מגפות יודעים היטב שבקרב ילדים,

172
00:09:34,000 --> 00:09:39,000
שחיים ליד מפעלי טקסטיל,
יש הרבה חולים בסרטן-דם.

173
00:09:40,000 --> 00:09:44,000
יש חברה בשם "בנט ושות'"
שמספקת סחורה ל"פולו.קום",

174
00:09:45,000 --> 00:09:50,000
ול"ויקטוריה'ס סיקרט"--
שהודות למנכ"ל שלהם, שמודע לכך,

175
00:09:51,000 --> 00:09:55,000
יצרו מיזם משותף בסין,
יחד עם מפעלי צביעת-הבד שלהם,

176
00:09:55,000 --> 00:09:57,000
כדי לוודא שמי-הביוב שלהם

177
00:09:57,000 --> 00:10:01,000
יטופלו כיאות לפני החזרתם אל מי-התהום.

178
00:10:01,000 --> 00:10:05,000
כרגע אין לנו אפשרות
לקנות את חולצת הטי המוסרית

179
00:10:06,000 --> 00:10:10,000
במקום הלא-מוסרית.
אז מה נדרש כדי שנוכל לעשות זאת?

180
00:10:13,000 --> 00:10:16,000
חשבתי על זה. לדוגמה,

181
00:10:16,000 --> 00:10:21,000
יש טכנולוגיית-תיוג אלקטרונית חדשה
המאפשרת לכל חנות

182
00:10:21,000 --> 00:10:25,000
לדעת את כל ההיסטוריה
של כל פריט שעל מדפי החנות.

183
00:10:26,000 --> 00:10:28,000
אפשר לעקוב לאחור עד המפעל

184
00:10:28,000 --> 00:10:32,000
ואז לבחון את תהליכי הייצור

185
00:10:32,000 --> 00:10:36,000
ששימשו לייצורו, ואם הוא מוסרי,

186
00:10:36,000 --> 00:10:40,000
ניתן לתייגו ככזה.
ובמידה ואיננו כל-כך מוסרי,

187
00:10:40,000 --> 00:10:44,000
אפשר להיכנס כיום לכל חנות,

188
00:10:44,000 --> 00:10:47,000
לסרוק לתוך מחשב כף-היד
ברקוד כלשהו

189
00:10:47,000 --> 00:10:49,000
שיעביר אותך לאתר מסוים.

190
00:10:49,000 --> 00:10:51,000
האתר הוקם למען אנשים
שאלרגיים לבוטנים.

191
00:10:52,000 --> 00:10:54,000
אתר זה יכול לספר לכם
כל מיני דברים על אותו חפץ.

192
00:10:55,000 --> 00:10:56,000
במלים אחרות, בנקודת הרכישה,

193
00:10:56,000 --> 00:11:00,000
נוכל לבחור מתוך חמלה.

194
00:11:00,000 --> 00:11:06,000
יש אימרה בעולם המידענות:

195
00:11:06,000 --> 00:11:09,000
"בסוף כולם יידעו הכל."

196
00:11:09,000 --> 00:11:11,000
והשאלה היא: האם זה ישנה?

197
00:11:13,000 --> 00:11:16,000
לפני זמן-מה,
כשעבדתי עבור ה"ניו-יורק טיימס",

198
00:11:17,000 --> 00:11:19,000
זה היה בשנות ה-80. כתבתי מאמר,

199
00:11:19,000 --> 00:11:21,000
על מה שהיה אז
בעיה חדשה בניו-יורק--

200
00:11:21,000 --> 00:11:23,000
חסרי-הבית שברחובות.

201
00:11:23,000 --> 00:11:27,000
ובמשך שבועיים הסתובבתי עם עובדים סוציאליים

202
00:11:27,000 --> 00:11:30,000
שטיפלו בחסרי-הבית.
וכשראיתי את חסרי הבית,

203
00:11:30,000 --> 00:11:35,000
הבנתי מהמבט בעיניהם
שכמעט כולם מקרים פסיכיאטריים,

204
00:11:35,000 --> 00:11:39,000
שאין להם לאן לפנות.
הם אובחנו ככאלה. זה גרם לי--

205
00:11:40,000 --> 00:11:43,000
זה טילטל והוציא אותי מהטרנס האורבני,

206
00:11:44,000 --> 00:11:47,000
שבו, כשאנו עוברים ליד חסר-בית

207
00:11:47,000 --> 00:11:50,000
ורואים אותו בזווית העין,
הוא נותר בזווית העין.

208
00:11:52,000 --> 00:11:54,000
אנו לא שמים לב,
ולפיכך לא עושים דבר.

209
00:11:57,000 --> 00:12:02,000
יום אחד, מעט אחר כך--
זה היה יום ו'-- בסוף היום,

210
00:12:02,000 --> 00:12:05,000
ירדתי לרכבת התחתית.
זו היתה שעת העומס,

211
00:12:05,000 --> 00:12:07,000
ואלפי אנשים זרמו במורד המדרגות.

212
00:12:07,000 --> 00:12:09,000
ולפתע, כשירדתי במדרגות,

213
00:12:09,000 --> 00:12:12,000
שמתי לב לגבר אחד, שמוט על צידו,

214
00:12:12,000 --> 00:12:16,000
ללא חולצה, חסר-תנועה,
והאנשים פשוט עברו מעליו -

215
00:12:17,000 --> 00:12:18,000
מאות רבות של אנשים.

216
00:12:19,000 --> 00:12:22,000
ומאחר והטרנס האורבני שלי נחלש מעט,

217
00:12:23,000 --> 00:12:26,000
מצאתי עצמי עוצר
כדי לראות מה לא בסדר איתו.

218
00:12:27,000 --> 00:12:29,000
ברגע שעצרתי,
חצי-תריסר אנשים אחרים

219
00:12:30,000 --> 00:12:31,000
הקיפו מיד את אותו בחור.

220
00:12:32,000 --> 00:12:34,000
גילינו שהוא היספני, שאיננו דובר אנגלית,

221
00:12:34,000 --> 00:12:39,000
שאין לו כסף, שהוא שוטט
משך ימים ברחובות, מורעב,

222
00:12:39,000 --> 00:12:40,000
ושהוא התעלף מרוב רעב.

223
00:12:40,000 --> 00:12:42,000
מישהו הלך מיד להביא לו מיץ תפוזים,

224
00:12:42,000 --> 00:12:44,000
מישהו הביא לו 'הוט-דוג',
אחר הביא שוטר.

225
00:12:45,000 --> 00:12:48,000
אותו בחור חזר מיד לעמוד על רגליו.

226
00:12:48,000 --> 00:12:52,000
ולשם כך נדרש רק
האקט הפשוט של שימת-לב.

227
00:12:53,000 --> 00:12:54,000
כך שאני אופטימי.

228
00:12:54,000 --> 00:12:55,000
תודה רבה לכם.

229
00:12:55,000 --> 00:12:57,000
[מחיאות כפיים]