[קארי מיי וימס: "סדרת שולחן המטבח"] בערך ב- 1990, אני חושבת... התחלתי לעבוד כשגרתי בעיר קטנה, וחשבתי הרבה על מה זה אומר... מה זה אומר לפתח את הקול האישי שלך. ואז יצרתי את גוף העבודה הזה, "סדרת שולחן המטבח". באופן מוזר זה התחיל כתגובה לתחושה שלי של מה היה צריך לקרות... מה צריך להיות. לייצג לא רק את הקול של נשים אפרו-אמריקאיות, אלא לייצג באופן כללי יותר את הקול הנשי. הכנתי הכל במטבח שלי... הכל בבית שלי... באמצעות מקור אור אחד, תלוי מעל השולחן במטבח. נפתחה הדלת הזאת של האפשרות, של מה אני יכולה לעשות בסביבה שלי, מתי שרציתי, איך שרציתי, באופן יחודי... במקום ובזמן מסוים. אני אוהבת את הסדרה הזו. זו למעשה סדרת פלטינה. הרעיונות האלה על חללים של ביתיות היו מבחינה היסטורית שייכים לנשים... וזו זירת הקרב סביב המשפחה, הקרב סביב מונוגמיה, הקרב סביב פוליגמיה, המאבק בין המינים... זה הכל מתרחש בחלל הזה. מתבקשת השאלה, "איך מתחילים לשנות את החלל הביתי." "ההסדר החברתי", "את החוזה החברתי..." "איך אפשר לשנות זאת?" מה שאני אומרת זה שהמלחמה שמתרחשת... ולדעתי זו מלחמה- על שליטה זה בזה ו/או שיתוף זה עם זה וחלוקת האפשרויות שקימות בין הפערים האלה. הדינמיקה החברתית שמתקימת בין גברים ונשים, כשלנשים המפתח לחדר השינה, והמפתח לדורות הבאים, ולגברים, כמובן, יש את המפתחות לכוח.