[קארי מיי וימס: "סדרת שולחן המטבח"]

בערך ב- 1990, אני חושבת...

התחלתי לעבוד

כשגרתי בעיירה קטנה,

וחשבתי הרבה על

מה זה אומר...

מה זה אומר לפתח את הקול האישי שלך.

ואז יצרתי את גוף העבודה הזה,

"סדרת שולחן המטבח".

באופן מוזר זה התחיל כתגובה

לתחושה שלי של מה היה צריך לקרות...

מה צריך להיות.

לייצג לא רק את הקול של נשים אפרו-אמריקאיות,

אלא לייצג באופן כללי יותר את הקול הנשי.

הכנתי הכל במטבח שלי...

כולם בבית שלי...

באמצעות מקור אור אחד,

תלוי מעל השולחן במטבח.

זה פשוט נפתחה הדלת הזאת של האפשרות,

? מה אני יכול למעשה לעשות בסביבה שלי,

בכל פעם בחרתי,

ורציתי אי רעהו דוקא,

זה מאוד ספציפי...

זה מקום מאוד מסוים, ספוט, במקום ובזמן.

אני אוהבת את הסדרה הזו.

זו למעשה סדרת פלטינה.

אני חושב הרעיונות האלה על הרווחים של למשפחתיות

זה היה מבחינה היסטורית שייך לנשים...

וזה האתר של הקרב סביב המשפחה,

הקרב סביב המונוגמיה,

הקרב סביב פוליגמיה,

המאבק בין המינים...

זה הולך להיות שיחק, באמת, בכל שטח זה.

זה מסוג זה, מתחנן השאלה,

"איך מתחילים לשנות את שטח פנים."

"הסדר חיה חברתית",

"את החוזה החברתי..."

"איך זה להחליף בגדים?"

מה שאני מציעה זה

איזה סוג של מלחמה שאנשים...

ולדעתי שזו מלחמה-

איך נוכל לטפל ולא לשלוט אחד לשני

ו/או להשתתף אחד עם השני

כדי למיין של תורבח האפשרויות הללו

בההבדלים האלה.

הדינמיקה החברתית שקורה בין גברים ונשים,

כי נשים מחזיק את המפתח לחדר השינה,

. ואת המפתח לדורות הבאים,

בעוד גברים, כמובן, להחזיק את המפתחות כוח.