אם אני מעלה הצעה והידע שלי,
כאשה ממדינת עולם שלישי,
לא זוכה להתייחסות רצינית
כמו ידע של איש העולם הראשון,
זו לדעתי התנסות מצוינת.
ואני יודעת בדיוק מה זה
להיות מופלית, להתמודד עם סטריאוטיפים.
אני מכירה את הדברים האלה
מנסיון אישי.
אני חושבת שזו זכות
להיות מקולומביה,
לבוא מארץ שנתונה במלחמה, כי זה
כמו לחיות בקפסולה דחוסה של נסיון אנושי,
ב-6 חודשים כאן אני יכולה לחוות מה
שייקח לי 20 שנה לחוות בארץ של העולם הראשון.
לי די בזהות של "העולם השלישי". אני לא
צריכה את כל העניין של קתולית, אשה, קולומביאנית...
"העולם השלישי" זה מספיק.
ההיבט הפוליטי של העבודה מתייחס גם
לתהליך יצירת העבודה.
כולנו לומדים, כולנו באותו תהליך.
אנו מגלים דברים,
אנו דנים בהם, אנו מתווכחים.
זה צריך להיות מאמץ משותף.
בכל רמה ורמה.
מבחינתי במיוחד, כמי שבאה מהעולם השלישי,
אני לא יכולה פשוט להשתמש בעבודה של אחרים.
זה לא ככה. זה יהרוס
את המובן שלהם לגבי היצירה,
אילו עבדתי מנקודת המבט הזו.
תפקיד האמן מוערך מדי. ואני חושבת
שכדאי שהוא יהיה צנוע יותר.
בעקרון, אנו מחברים מרכיבים
שכבר ישנם, שכבר קיימים.
במקרה שלי מדובר באירועים שכבר קרו,
בסיפורים שלא סופרו, אבל התרחשו.
וגם יצירות של העוזרים שלי,
רעיונות מתוך ספרים.
אני לוקחת את כל זה
ופשוט מחברת הכל.
אני חושבת שזה תפקיד צנוע יותר.
אני לא סולנית.
והסטודיו שלי - אנחנו כמו מקהלה.