רבים ודאי מכירים את הסיפור
על שני אנשי המכירות

שיצאו לאפריקה בתחילת המאה ה-20.

הם נשלחו לשם כדי למצוא שווקים
למכירת נעליים.

ושניהם שלחו מברקים בחזרה למנצ'סטר.

האחד כתב:

"אין סיכוי. נקודה.
לא נועלים כאן נעליים."

והשני כתב:

"הזדמנות פז!
עדיין לא נועלים כאן נעליים."

(צחוק)

כיום שורר מצב דומה
בעולם המוזיקה הקלאסית,

כי יש אנשים שחושבים
שהמוסיקה הקלאסית גוועת.

אך כמה מאיתנו חושבים
שעוד לא ראיתם כלום.

ובמקום להתחיל עם סטטיסטיקות ומגמות

ולספר לכם על כל התזמורות שנסגרות,

וחברות ההקלטה שמתפרקות,

חשבתי לערוך הערב ניסוי,

זה לא באמת ניסוי,
כי אני יודע את התוצאה.

(צחוק)

אך זה כאילו ניסוי.
כעת, לפני ש--

(צחוק)

-- לפני שנתחיל,
ברצוני לעשות 2 דברים.

ראשית, אני רוצה להזכיר לכם

איך ילד בן 7 מנגן בפסנתר.

אולי יש לכם ילד כזה בבית.

הוא נשמע בערך ככה.

♫♫♫

אני רואה שכמה מכם
מכירים את הילד הזה.

אם יתאמן וילמד במשך שנה,
יהיה בן 8,

והוא יישמע כך:

♫♫♫

הוא מתאמן שנה נוספת,
וכעת הוא בן 9:

♫♫♫

הוא מתאמן ולומד עוד שנה,
והוא בן 10:

♫♫♫

בשלב הזה הם בד"כ מוותרים.

(צחוק)

[מחיאות כפיים]

אם הייתם מחכים שנה נוספת
הייתם שומעים את זה:

♫♫♫

מה שקרה איננו
מה שאתם אולי חושבים,

שהוא נעשה לפתע נלהב,
מתעניין, מעורב,

זכה למורה חדש, הגיע לבגרות מינית,
מה שלא יהיה,

אלא שההדגשות פחתו.

בפעם הראשונה שהוא ניגן,
הוא הדגיש כל תו.

♫♫♫

ובפעם השניה, כל תו שני:

♫♫♫

אתם רואים את זה
לפי תנועות הראש שלי.

[צחוק]

בן התשע הדגיש כל תו רביעי

♫♫♫

ובן העשר - כל תו שמיני.

♫♫♫

ואילו בן ה-11
הדגיש את המשפט כולו.

♫♫♫

אין לי מושג איך הגעתי
לתנוחה הזו.

(צחוק)

לא אמרתי: "עכשיו אזיז
את כתפי ואת גופי."

לא, המוסיקה היא שדחפה אותי,

ולכן אני קורא לזה:
"נגינה של ישבן אחד."

♫♫♫
(צחוק)

זה יכול להיות גם הישבן השני.

♫♫♫

אדון אחד היה פעם בהרצאה שלי
על עבודתי עם פסנתרן צעיר.

הוא היה נשיא תאגיד באוהיו.

ואני עבדתי אז
עם פסנתרן צעיר אחד

ואמרתי לו: "הבעיה איתך,
שאתה פסנתרן של 2 ישבנים.

"עליך להיות פסנתרן
של ישבן אחד."

והזזתי את גופו כך,
בזמן שניגן,

ולפתע המוסיקה פרשה כנפיים.

הקהל נאנח כששמע את ההבדל.

אח"כ קיבלתי מכתב מהאדון ההוא.

הוא כתב: "כל כך התרגשתי,
עד שחזרתי והפכתי את כל החברה שלי

"לחברה של ישבן אחד."

(צחוק)

רציתי גם לספר לכם על עצמכם.

יש כאן, לדעתי, 1,600 אנשים.

להערכתי, 45 מכם
שרופים על מוסיקה קלאסית.

מתים עליה.

הרדיו שלכם מכוון תמיד
לתחנה של מוסיקה קלאסית.

יש לכם תקליטורים באוטו
ואתם הולכים לקונצרטים.

וילדיכם מנגנים בכלים שונים.

אינכם יכולים לדמיין חיים
ללא מוסיקה קלאסית.

זו הקבוצה הראשונה,
והיא די קטנה.

יש קבוצה נוספת,
גדולה יותר:

אלה שמוסיקה קלאסית
"לא מפריעה להם".

(צחוק)

אתם יודעים,
חוזרים הביתה מיום ארוך,

מוזגים כוס יין ומרימים רגליים;

אין בעיה לשים קצת ויוואלדי ברקע.
(צחוק)

זו הקבוצה השניה.

וישנה הקבוצה השלישית:

אלה שאף פעם לא מאזינים
למוסיקה קלאסית.

זה פשוט לא חלק מחייכם.

אולי תשמעו אותה בשדה התעופה,
כמו עישון פאסיבי -

[צחוק]

ואולי איזה מארש קטן מ"אאידה"
כשנכנסתם להרצאה...

אבל פרט לכך אינכם מאזינים לה.

זו ודאי הקבוצה הגדולה ביותר.

ויש עוד קבוצה, קטנה מאד:

אלה שחושבים שהם חירשי-צלילים.

מספר מדהים של אנשים סבורים
שהם חירשים לצלילים.

למעשה, אומרים לי הרבה:
"בעלי חירש לצלילים."

(צחוק)

בעצם אי-אפשר להיות חירש לצלילים.
אין דבר כזה.

אם הייתם כאלה,
לא הייתם יכולים להעביר הילוכים

במכונית עם תיבת-הילוכים ידנית.

לא הייתם מבדילים בין
מישהו מטקסס ומישהו מרומא.

והטלפון... אמא שלכם מתקשרת

בטלפון העלוב הזה,
והיא אומרת: "הלו,"

ואתם יודעים לא רק מי זאת,
אלא גם מהו מצב רוחה.

יש לכם אוזן מעולה.
לכולם יש אוזן מעולה.

כך שאיש איננו חירש לצלילים.

אך אומר לכם משהו:
לא מתאים לי להמשיך ככה,

עם פער כה גדול בין אלה שמבינים,
אוהבים ומתים על מוסיקה קלאסית,

ובין אלו שאין להם כל יחס אליה.

את חירשי-הצלילים כבר מחקנו.

אך גם בין שלוש קטגוריות אלה,
הפער גדול מדי.

לכן לא אמשיך
עד שכל אחת ואחד באולם,

בקומה למטה ובאספן,
וכל מי שצופה,

ילמד לאהוב ולהבין מוסיקה קלאסית.

אז זה מה שנעשה.

ודאי שמתם לב
שאינכם רואים אצלי צל של ספק

שזה יצליח,
כשאתם מתבוננים בפני, נכון?

(צחוק)

זהו מהמאפיינים של מנהיג,
שאין הוא מפקפק ולו לרגע

ביכולתם של האנשים שבהנהגתו
להגשים את חלומו.

תארו לעצמכם שמרטין לותר קינג
היה אומר: "יש לי חלום!

"אבל אני לא בטוח
שהם יעמדו בזה."

[צחוק]

בסדר. אקח קטע של שופן.

זהו פרלוד יפהפה של שופן
שכמה מכם יזהו.

♫♫♫

יודעים מה אני חושב שקרה באולם?

כשהתחלתי, ודאי חשבתם:
"כמה יפה זה נשמע."

♫♫♫

"...אולי כדאי שניסע למקום אחר
בחופשת הקיץ הבאה."

(צחוק)

מוזר, לא?

מוזר איך המחשבות האלה
כאילו מרחפות אל תוך הראש.

וכמובן -

[מחיאות כפיים]

-- וכמובן, אם הקטע ממושך
ואתם אחרי יום ארוך,

אולי אפילו תתחילו לנמנם,
(צחוק)

ובני לווייתכם ינעצו מרפק בצלעותיכם ויגידו:

"תתעורר! זה לא תרבותי!"
ואז תרגישו עוד יותר גרוע.

(צחוק)

אך האם עלה בדעתכם שהסיבה
שאתם מתנמנמים לשמע מוסיקה קלאסית

אינה בגללכם, אלא בגללנו?

כשניגנתי, האם מישהו חשב

"מדוע הוא משתמש
בדגשים כה רבים?"

אילו הייתי מניד בראשי
הייתם מן הסתם חושבים כך.

♫♫♫

ובשארית חייכם, בכל פעם
שתשמעו מוסיקה קלאסית

תוכלו לדעת אם אתם שומעים
את הדגשים האלה.

אז הבה נראה
מה באמת קורה כאן.

יש לנו סי. זהו סי.
התו הבא הוא דו.

והתפקיד של דו הוא לגרום ל-סי
להישמע עצוב.

זה מה שהוא עושה, נכון?
(צחוק)

המלחינים יודעים זאת.
אם הם רוצים מוסיקה עצובה

הם פשוט מנגנים שני תווים אלה.

♫♫♫

אך זה פשוט סי
ואחריו 4 עצובים.

(צחוק)

כעת זה ממשיך ויורד ל-לה.
כעת ל-סול, ואחר ל-פה.

אז יש לנו סי-לה-סול-פה,

ואם יש לנו סי-לה-סול-פה,

מה צפוי עכשיו?

...אולי זה היה מקרי.

הבה ננסה שוב.

אה, המקהלה של TED. (צחוק)

שמתם לב שאיש איננו חירש-צלילים? אף לא אחד.

אתם יודעים, בכל כפר בבנגלדש

ובכל עיירה בסין. כולם יודעים:

דה-דה-דה--דה. כולם יודעים מה מצפה ל-מי.

שופן לא רצה להגיע כאן ל-מי,

כי מה היה קורה אז? זה היה נגמר. כמו ב"המלט".

זוכרים ב'המלט'? מערכה 1, תמונה 3:

הוא מגלה שדודו הרג את אביו.

אתם זוכרים שהוא הולך אל דודו

וכמעט הורג אותו. ואז הוא נסוג,

והולך אליו שוב וכמעט הורג אותו.

והמבקרים יושבים בשורה האחורית, והם הרי מוכרחים

שתהיה להם דעה. אז הם אומרים, "המלט הססן."

[צחוק]

או, "להמלט יש תסביך אדיפוס."

לא, אחרת המחזה היה נגמר, טמבל.

זו הסיבה ששייקספיר הכניס את כל זה להמלט.

אתם יודעים, אופליה שמשתגעת והמחזה בתוך מחזה,

וגולגלתו של יוריק, וחופרי הקברים.

הכל כדי למשוך עד מערכה 5, ואז הוא יכול להרוג אותו.

אותו הדבר אצל שופן. הוא כמעט מגיע ל-מי,

ואומר, "אופּס! מוטב שאחזור ואעשה זאת שוב."

אז הוא עושה זאת שוב.

עכשיו הוא מתרגש -- זו התרגשות:

אינכם צריכים לדאוג בקשר לכך.

עכשיו הוא מגיע ל-פה דיאז וסוף סוף יורד ל-מי,

אך זהו האקורד הלא-נכון, כי האקורד שהוא מחפש

הוא זה, ובמקום זה הוא עושה...

אנו קוראים לזה קדנצה מטעה, כי היא מטעה אותנו.

אני תמיד אומר לתלמידי, "אם שמעתם קדנצה מטעה,

זיכרו להרים את את הגבות כדי שכולם ידעו."

[צחוק]

[מחיאות כפיים]

בסדר. אז הוא מגיע ל-מי, אך זה האקורד הלא-נכון.

הוא מנסה שוב את מי. האקורד הזה לא עובד.

הוא מנסה שוב את ה-מי. האקורד הזה לא עובד.

הוא מנסה שוב את מי. האקורד הזה לא עובד.

ולבסוף...

אדון אחד בשורה הראשונה עשה, "מממ."

זו אותה המחווה שהוא עושה כשהוא מגיע הביתה

אחרי יום ארוך, מדומם את המכונית ואומר,

"אה, אני בבית." כי כולנו יודעים איפה הבית.

אז זהו קטע שמגיע מרחוק ובא הביתה.

ואני אנגן שוב את כולו

וכולכם תעקבו אחרי. סי-דו-סי-דו-סי-דו-סי --

יורדים ל-לה, יורדים ל-סול, יורדים ל-פה.

כמעט עד מי, אבל אז המחזה ייגמר.

חוזר ל-סי. מתרגש מאד. עובר ל-פה דיאז, ל-מי.

זה האקורד הלא-נכון. הלא-נכון. הלא-נכון.

ולבסוף מגיע ל-מי, וזה הבית.

ומה שתראו זו נגינה של ישבן אחד.

(צחוק)

כי מבחינתי, כדי לחבר את ה-סי אל ה-מי,

עלי להפסיק לחשוב על כל תו ותו בדרך,

ולהתחיל לחשוב על הקו הארוך-ארוך מ-סי ועד מי.

היינו עכשיו בדרום אפריקה, ואי-אפשר לנסוע לדרא"פ

מבלי לחשוב על מנדלה, שהיה בכלא במשך 27 שנה.

על מה הוא חשב? על הארוחה הבאה?

לא. הוא חשב על חזונו עבור דרום אפריקה

ובני האדם. זה מה שהחזיק --

מדובר כאן בחזון; מדובר בקו הארוך.

כמו ציפור שעפה מעל לשדה

ואינה מוטרדת מהגדרות שלמטה, בסדר?

אז כעת תעקבו אחרי הקו כל הדרך מ-סי ל-מי.

ויש לי בקשה אחרונה, לפני שאנגן את כל הקטע.

חישבו בבקשה על מישהו שאתם אוהבים, ושאיננו עוד?

סבתא יקרה, אהוב או אהובה,

דמות מתוך חייכם, שאתם אוהבים בכל ליבכם,

אך היא אינה עוד עימכם.

היזכרו באדם זה, ובו-בזמן

עיקבו אחרי הקו כל הדרך מ-סי אל מי,

ותשמעו את כל מה שהיה לשופן לומר.

♫♫♫

[מחיאות כפיים]

אתם אולי תוהים--

אולי אתם תוהים מדוע אני מוחא כפיים.

עשיתי זאת בבית-ספר בבוסטון

עם כ-70 תלמידי כיתה ז'-- בני 12.

עשיתי בדיוק מה שעשיתי איתכם, וסיפרתי להם,

והסברתי להם והכל.

ובסוף הם מחאו כפיים בטירוף. הם מחאו כפיים.

אני מחאתי כפיים. הם מחאו כפיים.

לבסוף, שאלתי, "מדוע אני מוחא כפיים?"

ואחד הילדים אמר, "כי הקשבנו."

(צחוק)

חישבו על זה. 1,600 אנשים, אנשים עסוקים,

מעורבים בכל מיני דברים שונים ומשונים.

מקשיבים, מבינים ומתרגשים מקטע של שופן.

זה בהחלט משהו.

ואני בטוח שכל אחד ואחד מכם עקב אחרי זה,

הבין זאת והתרגש מזה. מובן שאיני יכול להיות בטוח.

אך אספר לכם מה קרה לי.

הייתי באירלנד בזמן המאורעות שם לפני עשר שנים.

עבדתי עם מספר ילדים קתוליים ופרוטסטנטים

על פתרון סכסוכים. ועשיתי איתם את זה.

דבר מסוכן לעשותו, כי הם היו ילדי רחוב.

ואחד מהם ניגש אלי למחרת בבוקר ואמר,

"אתה יודע, אף פעם לא הקשבתי למוסיקה קלאסית,

אבל כשניגנת את קטע השופינג..."

(צחוק)

אמר, "אחי נורה לפני שנה ומעולם לא בכיתי עליו.

אבל אמש, כשניגנת את הקטע,

הוא היה האדם עליו חשבתי.

והרגשתי את הדמעות זולגות על פני.

וזו היתה הרגשה ממש טובה לבכות על אחי."

כך שבאותו רגע החלטתי

שהמוסיקה הקלאסית מתאימה לכל אחד. כל אחד.

איך אתה... כי אתם יודעים,

המקצוע שלי, מקצוע המוסיקה לא רואה זאת כך.

לדעתם, 3% מהאוכלוסיה אוהבים מוסיקה קלאסית.

לו יכולנו להגיע ל-4%, בעיותינו היו נפתרות.

אני אומר, "איך הייתם מתנהגים? מה הייתם עושים?

אתם חושבים, 'רק 3% אוהבים מוסיקה קלאסית,

אנו רוצים להגיע ל-4%'. כיצד הייתם מתנהגים?

מה הייתם עושים? איך הייתם מתנהלים

לו חשבתם שכולם אוהבים מוסיקה קלאסית --

הם פשוט עדיין לא יודעים זאת."

(צחוק)

מבינים? אלה שני עולמות שונים לגמרי.

היתה לי חוויה מדהימה. הייתי בן 45,

ניצחתי כבר 20 שנה, ופתאום היתה לי תובנה.

מנצח התזמורת אינו משמיע שום צליל.

התמונה שלי מופיעה בחזית התקליטור --

(צחוק)

-- אבל מנצח התזמורת איננו משמיע שום צליל.

עוצמתו תלויה ביכולתו לעשות אחרים לרבי-עוצמה.

וזה שינה עבורי הכל. זה שינה את כל חיי.

אנשים בתזמורת שלי באו אלי ואמרו,

"בן, מה קרה?" -זה מה שקרה.

הבנתי שמשימתי היא לעורר אפשרויות אצל אחרים.

ומובן שרציתי לדעת אם אני אכן עושה זאת.

ואיך יודעים זאת? מביטים בעיניים.

אם העיניים נוצצות, אתה יודע שהצלחת.

אפשר להאיר כפר שלם

עם העיניים של הבחור הזה. [צחוק]

בסדר. אז אם העיניים נוצצות, אתה יודע שהצלחת.

אך אם העיניים לא נוצצות, עולה שאלה.

וזו השאלה:

מה ערכי, אם עיני הנגנים שלי אינן נוצצות?

אנו יכולים לעשות זאת גם עם ילדינו.

מה ערכי, אם עיני ילדי לא נוצצות?

זהו עולם אחר לגמרי.

כולנו עומדים לסיים את השבוע-על-ההר הקסום הזה,

ולחזור אל העולם.

ואני אומר שראוי שנשאל את השאלה:

מה ערכנו, בחוזרנו אל העולם?

ואתם יודעים, יש לי הגדרה להצלחה.

בעיני זה פשוט מאד. זה לא קשור בעושר, תהילה וכוח.

אלא כמה עיניים נוצצות יש לי מסביבי.

וכעת יש לי מחשבה אחרונה, והיא,

מה שאנו אומרים באמת קובע--

מה המלים שיוצאות מפינו.

למדתי זאת מאישה ששרדה את אושוויץ,

אחת ממתי-מעט השורדות.

היא הלכה לאושוויץ כשהיתה בת 15,

ואחיה היה בן 8, והוריה אבדו.

והיא סיפרה לי זאת, היא אמרה,

"היינו ברכבת לאושוויץ ואני הבטתי למטה,

וראיתי שנעליו של אחי נעלמו.

ואמרתי, 'איזה טיפש, למה אינך שומר על הדברים שלך,

אלוהים אדירים!"

כמו שאחות גדולה מדברת אל אחיה הקטן.

למרבה הצער, זה היה הדבר האחרון שאמרה לו,

כי לא ראתה אותו שוב. הוא לא שרד.

אז כשהיא ניצלה מאושוויץ, היא נדרה נדר.

כך סיפרה לי. היא אמרה, "יצאתי מאושוויץ אל החיים

ונדרתי נדר. והנדר היה שלעולם לא אומר משהו

שלא יוכל להיות הדבר האחרון והמכובד שאמרתי."

האם אנו יכולים לעשות זאת? לא. ועוד נפגע בעצמנו

ובאחרים. אך זו אפשרות לחיות למענה. תודה רבה.

[מחיאות כפיים]

עיניים נוצצות. עיניים נוצצות.

תודה לכם. תודה לכם.

♫♫♫