כשאני הולכת למסיבות,
זה בדרך כלל לא לוקח לאנשים
הרבה זמן לגלות
שאני מדענית ושאני חוקרת סקס.
ואז השאלות מגיעות.
ולשאלות יש בדרך כלל נוסח מאוד קבוע.
הן מתחילות עם המילים:
"חבר אמר לי,"
והן מסתיימות עם המילים:
"האם זה נכון?"
וברוב הפעמים
אני שמחה להגיד, שאני יכולה לענות להם,
אבל לפעמים אני צריכה להגיד,
"אני ממש מצטערת,
אבל אני לא יודעת
מכיוון שאני לא סוג כזה של דוקטור."
אני מתכוונת, אני לא קלינאית,
אני עוסקת בביולוגיה השוואתית החוקרת אנטומיה.
והעבודה שלי היא לבחון הרבה מינים של חיות
ולנסות להבין איך הרקמות שלהם והאברים שלהם פועלים
כשהכל בסדר,
במקום לנסות להבין
איך לתקן דברים שמתקלקלים,
כמו רבים מכם.
ומה שאני עושה זה למצוא את הדומה והשונה
בפתרונות שהתפתחו
לבעיות ביולוגיות בסיסיות.
אז היום אני פה לטעון
שזה בכלל לא
פעילות השמורה לאליטה
שאנחנו מוצאים באוניברסיטאות שלנו,
אלא שמחקר מקיף הבוחן
מינים שונים, סוגי רקמות ומערכות אברים,
יכול ליצר תובנות
שיש להן השלכות ישירות לבריאות האנושית.
וזה נכון גם לפרוייקט האחרון שלי
על ההבדלים במוח של זכר ונקבה,
וגם לפרוייקט קודם שלי
על האנטומיה ופונקציונליות של הפין.
ועכשיו אתם יודעים למה כיף איתי במסיבות.
(צחוק)
אז היום אני אתן דוגמה
שנובעת ממחקר הפין שלי
כדי להראות איך ידע
שנובע ממחקרים של מערכת אברים אחת
מספק תובנות על אחרת לגמרי.
עכשיו אני בטוחה כמו שכל אחד בחדר הזה יודע --
הייתי צריכה להסביר את זה לבן התשע שלי בשבוע שעבר --
פינים הם אברים שמעבירים זרע
מאדם אחד לשני.
והשקופית מאחורי
בקושי מגרדת את פני השטח
בכמה הם נפוצים בעולם החי.
יש כמות אדירה של שונות אנטומית.
אתם מוצאים צינוריות שריריות, רגליים שעברו שינוי, סנפירים שעברו שינוי,
כמו גם צינור בשריי מתנפח של יונק
שכולנו מכירים --
או לפחות חצי מכם.
(צחוק)
ואני חושבת שאנחנו רואים את המגוון העצום הזה
מפני שזה פיתרון ממש יעיל
לבעיה ביולוגית ממש בסיסית,
וזה להביא זרע למצב
שהוא יפגוש את הביצית ויצור זיגוט.
עכשיו הפין לא ממש נחוץ להפרייה פנימית,
אבל כשהפריה פנימית מתפתחת,
פינים בדרך כלל עוקבים.
והשאלה שאני נשאלת הכי הרבה כשאני מתחילה לדבר על הנושא הזה,
"מה גרם לך להתעניין בנושא הזה?"
והתשובה היא שלדים.
לא הייתם חושבים שלשלדים ופינים
יש קשר בינהם.
וזה מפני שאנחנו נוטים לחשוב על שלדים
כמערכות תמיכה קשיחות
שמייצרות מהירות וכוח.
והנסיונות הראשונים שלי במחקר ביולוגי,
כשהתעסקתי בפלאונטולוגיה של דינוזאורים כמועמדת לתואר,
היו מאוד ממש בתחום הזה.
אבל כשהמשכתי לתואר שני ללמוד ביומכאניקה,
ממש רציתי למצוא נושא לתזה
שירחיב את הידע שלנו בפונקציונליות השלד.
ניסיתי הרבה דברים.
הרבה מזה לא הצליח.
אבל אז יום אחד התחלתי לחשוב
על פינים של יונקים.
וזה באמת סוג של מבנה מוזר.
לפני שאפשר להשתמש בו להפריה פנימית,
ההתנהגות המכאנית שלו צריכה להשתנות
באופן מאוד דרמטי.
רוב הזמן זה אבר גמיש.
קל לקפל אותו.
אבל לפני שימוש
בזמן הזדווגות
הוא צריך להפוך לקשיח,
הוא צריך להיות קשה לכיפוף.
ויותר מזה, הוא צריך לעבוד.
מערכת רביה שכושלת לעבוד
יוצרת אדם שאין לו צאצאים,
והאדם הזה נזרק ממאגר הגנים.
אז חשבתי, "הנה בעיה
שפשוט מתחננת לפיתרון שלדי --
לא אחד כמו זה,
אלא אחד כמו זה --
מפני, שפונקציונלית,
שלד הוא כל מערכת
שתומכת ברקמה ומעביר כוח.
וכבר ידעתי שחיות כמו התולעת הזו,
בעצם רוב החיות,
לא תומכות ברקמות שלהן
על ידי כריכתן מסביב לעצם.
במקום זה הם יותר כמו בלוני מים מחוזקים.
הם משתמשים בשלד שאנחנו קוראים לו שלד הידרוסטטי.
ושלד הידרוסטטי
משתמש בשני אלמנטים.
התמיכה השלדית מגיעה משיתוף
בין נוזל בלחץ
וקיר מקיף של ריקמה
שמוחזקת במתח ומחוזקת עם חלבונים סיביים.
והאינטראקציה היא קריטית.
בלי שני האלמנטים אין תמיכה.
אם יש נוזל
בלי קיר שמקיף אותו
ושומר על הלחץ,
יש לכם שלולית.
ואם יש לכם רק את הקיר
בלי נוזל בתוכו כדי למתוח את הקיר,
יש לכם סמרטוט רטוב קטן.
כשאתם מביטים בחתך רוחב של הפין,
יש בו הרבה מהמאפיינים
של שלד הידרוסטטי.
יש לי חלל מרכזי
של רקמת זקפה ספוגית
שמתמלאת בנוזל -- במקרה הזה דם --
שמוקפת בקיר של רקמה
שעשירה בחלבון מבני קשיח שנקרא קולגן.
אבל בזמן שהתחלתי את הפרוייקט,
ההסבר הטוב ביותר שיכולתי למצוא לזקפה
היה שהקיר מקיף את הרקמה הספוגית הזו,
והרקמה הספוגית התמלאה בדם
והלחץ עולה והנה! הוא זקוף.
וזה הסביר לי את ההתרחבות --
זה הגיוני: יותר נוזל, אתם מקבלים רקמה שמתרחבת --
אבל לא ממש הסברתי את הזקפה.
מפני שלא היה מכאניזם בהסבר הזה
להפיכת המבנה הזה קשה לכיפוף.
ואף אחד לא חקר בשיטתיות את קיר הרקמה.
אז חשבתי, רקמת קיר היא חשובה בשלדים.
היא חייבת להיות חלק מההסבר.
וזו היתה הנקודה
בה יועץ התואר שלי אמר,
"וואו! חכי רגע. תאטי."
מפני שאחרי שישה חודשים שדיברתי על זה,
אני חושבת שהבנו סוף סוף
שהייתיי באמת רצינית בעניין הפין.
(צחוק)
אז הוא הושיב אותי, והזהיר אותי.
הוא היה כאילו, "תזהרי מללכת בדרך הזו.
אני לא בטוח שהפרוייקט הזה יצליח."
מפני שהוא פחד שאני נכנסת למלכודת.
לקחתי שאלה מביכה חברתית
עם תשובה שהוא חשב
שאולי לא תהייה ממש מעניינת.
וזה היה בגלל
שלכל שלד הידרוסטטי
שנמצא בטבע עד אז
היו את אותם אלמנטים בסיסיים.
היה לו נוזל מרכזי,
היה לו קיר מקיף,
והסיבים המחזקים בקיר
היו מסודרים בסלילים אנכיים
מסביב לציר הארוך של השלד.
אז התמונה מאחורי
מראה פיסה מהרקמה
באחד מהשלדים האלה
חתוכה כך שאתם מביטים במשטח של הקיר.
החץ מראה לכם את הציר הארוך.
ואתם יכולים לראות שתי שכבות של סיבים,
אחת בכחול ואחת בצהוב,
מסודרים בזויות לשמאל ולימין.
ואם אתם לא מביטים רק בפיסה קטנה של סיבי השלד,
הסיבים האלה יהיו בסלילים
מסביב לציר הארוך של השלד --
משהו כמו מלכודת אצבעות סינית,
כשאתם מכניסים את האצבעות והן נתקעות.
ולשלדים האלה יש סט התנהגות מיוחד,
שאני עומדת להדגים בסרטון.
זה שלד מודל
שיצרתי מפיסת בד
שעטפתי על בלון מנופח.
הבד חתוך באלכסון.
אז אתם יכולים לראות סיבים עטופים בסלילים,
והסיבים האלה יכולים לשנות כיוון כשהשלד זז,
מה שאומר שהשלד גמיש.
הוא מתארך, מתקצר ומתעקם בקלות
בתגובה לכוחות פנימיים וחיצוניים.
עכשיו הדאגה של היועץ שלי
היתה מה אם רקמת קיר הפין
היא בדיוק כמו כל רקמה בשלד הדרוסטטי.
מה אני אתרום?
איזה דבר חדש אני אתרום
לידע שלנו בביולוגיה?
ואני חשבתי, "כן, יש לו נקודה חשובה."
אז ביליתי זמן ממש ארוך בלחשוב על זה.
ודבר אחד המשיך להטריד אותי,
וזה, כשהם פועלים,
פינים לא מתפתלים.
(צחוק)
אז משהו מעניין היה חייב לקרות.
אז המשכתי, אספתי רקמות,
הכנתי אותן כך שהן היו זקורות,
חילקתי אותן, שמתי על לוחיות זכוכית
ואז שמתי אותן תחת המקרוסקופ כדי לראות,
בצפייה מלאה לראות סלילים מאונכים של קולגן מסוג כלשהו.
אבל במקום זה ראיתי את זה.
יש שכבה חיצונית ושכבה פנימית.
החץ מראה את הציר הארוך של השלד.
באמת הייתי מופתעת מזה.
כל מי שהראתי לו את זה
היה ממש מופתע מזה.
למה כולם היו מופתעים?
זה מפני שידענו תאורטית
שהיתה דרך אחרת
לסדר סיבים בשלד הידרוסטטי,
וזה היה עם סיבים באפס מעלות
ו90 מעלות לציר הארוך של המבנה.
העניין הוא, אף אחד לא ראה את זה קודם לכן בטבע.
ועכשיו הסתכלתי על אחד.
הסיבים האלה בסידור המסויים הזה
נותנים לשלד התנהגות שונה לחלוטין.
אני אראה לכן מודל
עשוי בדיוק מאותם חומרים.
אז הוא יהיה עשוי מאותו בד כותנה,
אותו בלון, אותו לחץ פנימי.
אבל ההבדל היחיד
הוא שהסיבים מסודרים אחרת.
ואתם תראו, שבניגוד למודל הסלילי,
המודל מתנגד למתיחה וכיווץ
ונוגד כיפוף.
עכשיו מה שזה אומר לנו
זה שרקמות הקיר האלה עושות הרבה יותר
מאשר רק לכסות את רקמת כלי הדם.
הן חלק אינטגרלי של שלד הפין.
אם הקיר מסביב לרקמת הזקפה לא היה שם,
אם הוא לא היה מחוזק בדרך הזו,
הצורה היתה משתנה,
אבל הפין המנופח לא היה מתנגד לכיפוף,
והזקפה פשוט לא היתה עובדת.
זו אבחנה עם השלכות רפואיות ברורות
גם באנשים,
אבל זה גם רלוונטי במובן הרחב, אני חושבת,
לתיכנון של תותבות, רובוטים רכים,
בעיקרון כל דבר
בו שינויים בצורה ובקשיחות חשובים.
אז לסיכום:
לפני עשרים שנה,
היה לי יועץ בקולג' שאמר לי,
כשהלכתי לקולג' ואמרתי,
"אני סוג של מתעניינת באנטומיה,"
הם אמרו, "אנטומיה היא מדע מת."
הוא לא היה יכול להיות טועה יותר.
אני באמת מאמינה שיש לנו עוד הרבה ללמוד
על המבנה הרגיל והפעולה של הגוף שלנו.
לא רק על הגנטיקה וביולוגיה המולקולרית שלו,
אלא כאן למעלה בקצה המלא של המאזניים.
יש לנו מגבלות על הזמן שלנו.
אנחנו מתרכזים רבות במחלה אחת,
מודל אחד בעיה אחת,
אבל הנסיון שלי מציע
שאנחנו צריכים לקחת את הזמן
כדי לישם רעיונות באופן רוחבי בין מערכות
ורק לראות לאן זה לוקח אותנו.
אחרי הכל, אם רעיונות על שלדים חסרי חוליות
יכולים לתת לנו תובנות
על מערכות הרביה של יונקים,
יכולים להיות עוד הרבה קשרים מועילים ומוזרים
שאורבים להם שם בחוץ ורק מחכים להתגלות.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)