למישהו שנתקל בפעם הראשונה בעבודות של וויליאם שייקספיר, השפה אולי נשמעת מוזרה. אבל יש סוד לההערכה שלה למרות שהוא היה מפורסם במחזות שלו, שייקספיר היה ראשית משורר. אחד הדברים הכי חשובים בשפה של שייקספיר הוא השימוש בלחץ (הכוונה להדגשה). לא סוג כזה של לחץ, אלא הדרך בה אנחנו מדגישים חלק מההברות במילים יותר מאחרות. אנחנו כל כך מורגלים בזה שאנחנו אולי לא שמים לב לזה ראשית. אבל אם אתם אומרים את המילה באיטיות, אתם יכולים לזהות אותן בקלות. מחזאי, מחשב, טלפון. משוררים מאוד מודעים להדגשות האלו, ועשו ניסויים רבים עם המספר והסדר של הברות מודגשות ולא מודגשות, ושילבו אותן בדרכים שונות כדי ליצור מקצב בפואמות שלהם. כמו כותבי שירים, משוררים הרבה פעמים מביעים את הרעיונות שלהם דרך חזרה מוכרת של המקצבים האלה או מקצב פואטי, וכמו מוזיקה, לשירה יש סט מונחים משל עצמה לתאור של זה. בשורה של המשפט הזה, רגל היא מספר מסויים של הברות מודגשות ולא מודגשות שיוצרים יחידה מוגדרת, ממש כמו שמידה מוזיקלית מכילה מספר מסויים של מקצבים. שורה אחת של משפט מורכבת בדרך כלל ממספר רגליים. לדוגמה, דקטיל היא רגל מטרית של שלוש הברות עם הראשונה מודגשת, והשנייה והשלישית לא מודגשות. דקטילים יכולים ליצור שורות שנעות במהירות ואוספות כוח, כמו בפואמה של רוברט בראונינג, "המנהיג האבוד." "רק עבור חופן כסף הוא עזב אותנו, רק עבור צלע ומקל במעילו." סוג נוסף של רגל היא טרוקי עם שתי הברות, הברה מודגשת שאחריה אחת לא מודגשת. הטרוקי בשורות האלו ממקבט של שייקספיר משוות טון מאיים ומפחיד ללחש של המכשפה. "כפול, כפול, עומס וצרות; אש בוערת וקדרות מבעבעות." אבל עם שייקספיר, הכל נוגע לאיאמב. שתי ההברות האלו הן כמו טרוקי הפוך, אז ההברה הראשונה לא מודגשת והשנייה מודגשת, כמו, "להיות, או לא להיות." המטר האהוב על שייקספיר, במיוחד, היה הפנטמטר האיאמבי, בו כל שורה של המשפט עשוייה מחמש איאמבים של שתי הברות, לסך של עשר הברות. והיא בשימוש בהרבה מהשורות הכי מפורסמות של שייקספיר: "האם אשווה אותך ליום קיץ." "עלי שמש יפה, והרגי את הירח הקנאי." שימו לב איך האיאמבים חותכים גם את הפיסוקים וגם את הפרדות המילים. מטר נוגע כולו לצליל, לא לאיות. פנטמטר איאמבי אולי נשמע טכני, אבל יש דרך קלה לזכור מה זה אומר. המילה איאמב מבוטאת ממש כמו המשפט, "אני." עכשיו, בואו נרחיב את זה למשפט שבמקרה הוא פרמטר איאמבי. "אני פירט עם רגל עץ." הפירט יכול ללכת רק באיאמבים. תזכורת חיה למטר החביב על שייקספיר. הפנטמטר האיאמבי הוא כשהוא לוקח עשרה צעדים. החבר הפיראט שלנו יכול לעזור לנו לזכור איך לסמן נכון אם נדמיין את העקבות שהוא משאיר כשהוא הולך על חוף אי נטוש: עקומה להברות לא מודגשות, וצורה של נעל למודגשות. "אם מוזיקה תהיה האוכל לאהבה, המשיכו לנגן." כמובן, רוב השורות של המחזות של שייקספיר כתובות בפרוזה רגילה. אבל אם תקראו בזהירות, תשימו לב שהדמויות של שייקספיר פונות לשירה, ופרמטר איאמבי בעיקר, מרבות מאותן הסיבות בהן פנינו לשירה בחיינו אנו. להרגיש תשוקה, אינטרוספקטיביות, או רגעי. בין אם זה המלט תוהה על קיומו, או רומאו שמתוודה על אהבתו, הדמויות עוברות לפנטמטר איאמבי כשהן מדברות על התשוקות שלהן והמקום שלהן בעולם. מה שמשאיר רק שאלה אחת אחרונה. למה שייקספיר בחר בפנטמטר איאמבי לרגעים האלה, במקום, נגיד, הקסמטר טרוכאי או טטרמטר דיקטילי? נאמר שהפנטמטר האיאמבי היה קל לשחקנים שלו לזכור ועבור הקהל שלו להבין מפני שזה מתאים בטבעיות לשפה האנגלית. אבל אולי יש עוד סיבה. בפעם הבאה שאתם במצב נפשי רגיש, כמו זה שגורם לדמויות של שייקספיר לפרוץ במשפט, שימו את היד שלכם על צד שמאל של החזה, מה אתם מרגישים? זה הלב שלכם פועם באיאמבים. דה דם, דה דם, דה דם, דה דם, דה דם. השורות הכי פואטיות של שייקספיר לא פשוט מדברות על עניינים של הלב. הן עוקבות אחרי המקצב שלו.