[דמבו, ברוקלין]

[דניאל גורדון, האמן]

[דניאל גורדון נוגע בדברים]

כשהייתי בקולג', בדקתי כמה דברים

לנסות להבין את המכניקה של צילום.

ואז הבנתי משהו.

הבנתי שאני יכול לעוף, דרך הצילום.

זה היה רעיון מאוד ספציפי,

להציב מצלמה,

לצלם אירוע

בו המצלמה משנה

את מה שמתרחש מול העדשה.

ומשהו קורה,

משהו שבעצם לא קרה,

או שזה לא נראה כמו מה שבתמונה.

זה מציאות ודמיון בו-זמנית,

ואני חושב שהשינוי הזה

הוא שמשך אותי אותי לצילום.

לא תכננתי שיהיה לי סטודיו צילום.

פיתחתי, לאורך שנים רבות, תהליך שאיפשר לי

ליצור את השינוי בדרך שלי.

צילמתי עם אור שוטף, עם פילם של 8x10 ,

הם הפסיקו לייצר את הפילם.

אז הייתי צריך להחליף למנורה מהבהבת,

וזה רק פלאש ואתה לא יכול לראות את הצל.

אז הייתי צריך לצייר את הצללים בעצמי.

ואז התחלתי לשחק עם הצבעים

ולהפוך אותם לחלק מהקומפוזיציה

ולהתפרע.

[קליק]

? אז, התמונה הראשונה שעשיתי מתמונות שמצאתי

היתה של תמונה של ניתוח השתלת בוהן.

כשהייתי ילד, אבי, שהיה מנתח כף היד

צילם המון תמונות של הלקוחות שלו.

תמונות שנראו עקובות מדם ומטורפות לגמרי,

אבל מרתקות.

. כן, אני ממש אוהב את התמונה הזאת.

אני לא יודע אם זה ניתוח השתלת בוהן,

ואני לא יודעת אם אבא שלי הוא הבחור הזה

או הבחור שמצלם.

וזה משלים מעגל,

להשתיל צפורן לבוהן

ולהשתיל תמונות דיגיטליות לחלל הפיזי.

אז חשבתי, מה אם אוכל

להפוך את התמונות האלה, שלא היו קיימות

אלא באינטרנט

לתת להם גוף-

וצורה בחיים האמיתיים.

זו הצללית של אישתי רובי,

שצילמתי לפני שבועיים.

מדברים הרבה על ניכוס

באופן קריטי.

אבל אני אוהב לחשוב שמה שאני עושה,

זו גירסה אופטימית של ניכוס

בה אני כאילו תמים.

התמונות מעורבבות

וההיסטוריה שלהן לא חשובה.

אני רוצה שיחשבו רק על התמונה.

זה לא שאי אפשר לדבר ברצינות על אמנות

דרך ניכוס,

אבל אני חושב שככל שאני ממשיך לעשות תמונות

ואני מאפשר לדברים להיות יותר יפים...

ומאפשר ליחסים

שבין הדברים הפיזיים שבתמונה

ליצור משמעות.

(קליק)

אני אף פעם לא יודע מה יצא לי.

למרות שאני משקיע הרבה זמן

בתהליך העשיה.

אני די אוהב לא לדעת,

ואז לקבל את הפילם ולהיות מופתע

איך זה משתנה,

מערבוביה של דברים די נחותים

למשהו עם עומק

וממשות

זה הופך למשהו אמיתי.

זה השתנה בעצם דרך תהליך עשיית הצילום.

כלומר, אני שמח על זה

שהשחור מתמזג

ככה בקדמת התמונה וברקע.

והלבן מתמזג

בקדמת התמונה וברקע..

אני אוהב את זה.

מענין אותי איפה

קיצוניות אחת פוגשת את השניה,

ואתה לא ממש מבין מה אתה רואה.

יסרקו את השקופית

בסריקה מאד טובה.

אני עובד עם אנתוני מה"קרנף הירוק".

נפגש ארבע או חמש פעמים,

ונתחיל עם הדפסות קטנות,

רק לעבוד על הצבע.

אנחנו יכולים לתקן את הצבע רק לחלקים מסוימים.

נגיד שהאדומים לא מדויקים

אנחנו יכולים לבחור את החלק הזה

ולתקן אותו.

אבל, בעצם מה שאנחנו עושים

זה תיקון בכדי להחזיר אותו

למראה המקורי שלו.

נראה טוב.

זה מעניין

איך אני מבזבז תשעים ותשעה אחוז מהזמן שלי בתהליך...

של מציאת תמונות,

ההדפסה שלהם,

והפיכתם לדבר תלת מימדי,

מצלמים את זה,

מפתחים את הפילם

סורקים על הסורק הקטן שלי

מכינים הדפסה,

מסתכלים על זה על הקיר,

ובעצם העבודה עצמה

לא לוקחת הרבה זמן.

אם אני בר מזל, זה מופיע בתערוכה,

ואוכל להסתכל על זה

בזמן ההתקנה,

ולבלות קצת זמן עם זה.

אבל התוצר באמת משמעותי.

וזה חשוב שיהיה פתור

בסופו של דבר,

כמו הדפס.