דמיינו עולם
בו אתם רואים מספרים ואותיות כצבועים
אפילו כשהם מודפסים בשחור,
בו מוזיקה או קולות גורמים למערבולת
של צורות צבעוניות זזות,
בו מילים ושמות ממלאים את פיכם
בטעמים מוזרים.
לבית כלא יש טעם של בייקון קר וקשה
בעוד שלדרק יש טעם של שעוות אוזניים.
ברוכים הבאים לסינסתזיה,
התופעה הנוירולוגית
שמחברת שני חושים או יותר ב 4% מהאוכלוסיה.
אדם עם סינסתזיה אולי לא רק ישמע את קולי,
אלא גם יראה אותו,
יטעם אותו,
או ירגיש אותו כמגע פיסי.
חולקת את אותו שורש עם אנסתזיה,
שמשמעה חוסר תחושה,
סינסתזיה משמעה חיבור חושים.
כשיש סוג אחד, כמו שמיעת צבעים,
יש לנו 50% סיכוי שיהיה לנו סוג שני,
שלישי,
או רביעי.
אחד מ 90 מאיתנו חווה גרפמים,
האלמנט הכתוב של השפה,
כמו אותיות,
מספרים,
וסימני פיסוק,
כמלאים בצבע.
לכמה אפילו יש מגדר או אישיות.
עבור גייל, 3 הוא אתלטי וספורטיבי,
9 היא בחורה שחצנית ואליטיסטית.
בניגוד לזה, צלילי יחידות השפה,
או פונמות,
מעוררים טעמים סינסתזיים.
אצל ג'יימס, לקולג' יש טעם של נקניקיה,
כמו למילה הודעה (באנגלית) ומילים דומות
עם סיומת אייג' .
סינסתזיה היא תכונה, כמו עיניים כחולות,
ולא הפרעה
מפני שאין שום דבר תקול.
למעשה, כל החיבורים הנוספים
מעניקים לסינסתזים זיכרון טוב יותר.
לדוגמה, בחורה פוגשת מישהו שהיא פגשה לפני זמן רב.
"בואו נראה, היה לה שם ירוק.
האות D היא ירוקה:
דברה,
דרבי,
דורותי,
דניז.
כן! השם שלה הוא דניז!"
ברגע שהופיעו בילדות,
החיבורים נשארים מקובעים לחיים.
אנשים עם סינסתזיה יורשים נטיה ביולוגית
לחיבוריות יתר בין ניורונים במוח,
אבל אז הם חייבים להיות חשופים לפריטים תרבותיים,
כמו לוחות שנה,
שמות אוכל,
ואלף ביתים.
הדבר המדהים הוא שנוקלאוטיד בודד משתנה
ברצף הד.נ.א. באדם שמשנה את התפיסה.
בדרך זו, סינסתזיה מספקת דרך
להבנה של הבדלים סובייקטיביים,
איך שני אנשים יכולים לראות את אותו הדבר אחרת.
קחו את שון, שמעדיף אוכל בטעם כחול,
כמו חלב, תפוזים, ותרד.
הגן מגביר חיבורים שקורים באופן טבעי
בין אזור הטעם באונה הקדמית
ואזור הצבע בחלק אחורי יותר.
אבל נניח שאצל מישהו אחר
שהגן פעל על אזורים לא חושיים.
היתה לכם אז היכולת לקשר
בין דברים שלכאורה לא קשורים,
שזו ההגדרה למטאפורה,
לראות את הדומה בשונה.
לא במפתיע, סינסתזיה היא יותר נפוצה
אצל אומנים שמתמחים ביצירת מטאפורות,
כמו הנובליסט ולדימיר נובוקוב,
הצייר דייויד הוקני,
המלחינים בילי ג'ואל
וליידי גאגא.
אבל למה השאר מבינינו נטולי הסינסתזיה
מבינים מטאפורות כמו "גבינה חריפה" ("חדה" באנגלית)
או "אדם מתוק"?
מסתבר שראיה,
שמיעה,
ותנועה
כבר ממופים אחד לשני בצמידות כזו,
שאפילו פיתומים גרועים משכנעים אותנו
שהבובה מדברת.
סרטים, גם כן, יכולים לשכנע אותנו
שצלילים באים מפי השחקן
ולא מהרמקולים המקיפים.
אז, פנימה, כולנו סינסתזים,
ולא מודעים החוצה לחיבורים התפיסתיים
שקורים כל הזמן.
שיחות מוצלבות במוח הן החוק,
לא החריגה.
וזה נשמע לי כמו עסקה מתוקה!