אנו מעריכים כי בחדר זה ישנם
כ-600 איש, אבל מספרם
בפועל גבוה יותר,
מכיוון שבכל אחד מאיתנו
ישנן אישיויות רבות.
לי יש שתי אישיויות עיקריות
שנמצאות במאבק ובדו-שיח פנימי
מאז היותי ילדה קטנה.
אני מכנה אותן "המיסטיקנית"
ו"הלוחמת."
נולדתי למשפחה
פעילה פוליטית,
אינטלקטואלית ואתאיסטית.
נהגו לומר אצלנו
שאם אתה אינטליגנטי
אתה לא יכול להיות רוחני.
אני הייתי הפריקית של המשפחה.
הילדה הקטנה והמוזרה
שרצתה לנהל שיחות עמוקות
על עולמות שאולי קיימים
מעבר לאלו הנתפסים בחושינו.
רציתי לדעת
אם מה שאנו, האנשים,
רואים ושומעים וחושבים
הוא תמונה מלאה ומדוייקת
של המציאות.
בחפושיי אחר תשובות,
הגעתי למיסה קתולית,
נדבקתי לשכנים,
קראתי את סארטר ואת סוקרטס.
ואז, כשהייתי בתיכון,
אירע דבר נפלא.
זרם של גורואים מהמזרח
התחיל להגיע אל חופי אמריקה.
אמרתי לעצמי,
"אני צריכה להשיג לי אחד מהם."
ומאז,
אני צועדת על שביל המיסטיקה,
מנסה להציץ אל מעבר
למה שאלברט איינשטיין כינה,
"האשליה האופטית
של התודעה היומיומית."
מה היתה כוונתו? אדגים זאת בפניכם.
קחו כעת נשיפה
של האוויר הצלול בחדר הזה.
אתם רואים את היצור
התת-מימי והמוזר
שנראה כמו שונית אלמוגים?
אלו ריאות של אדם.
והגושים הצבעוניים האלה
הם חיידקים
ששוחים עכשיו
כאן בחדר מסביבנו.
אם אנחנו עיוורים לביולוגיה הפשוטה הזאת,
דמיינו לעצמכם מה אנו מחמיצים
ברמה התת-אטומית הקטנה ביותר
וברמות הקוסמיות הגדולות ביותר.
החיים שלי כמיסטיקנית
גרמו לי להעמיד בסימן שאלה
כמעט את כל ההנחות שלי.
הפכתי לזאת-שאינה-יודעת-כל גאה.
כשהחלק המיסטי שלי
מלהג כך ללא הרף,
הלוחמת מגלגלת את עיניה.
היא מודאגת
ממה שמתרחש כעת בעולם.
היא מודאגת.
היא אומרת, "תסלחו לי, אבל אני רותחת.
יש כמה עניינים
שדורשים טיפול מיידי."
ביליתי שנים רבות כלוחמת,
כפעילה למען נשים,
כפעילה במסעות תעמולה פוליטיים,
כפעילה לענייני הסביבה.
ואפשר פשוט להשתגע
כשהמיסטיקנית והלוחמת
שוכנות בגוף אחד.
תמיד נמשכתי
לאנשים הנדירים
שמצליחים לשלב ביניהן,
שמקדישים את חייהם למען האנושות
עם עוז הרוח של הלוחמים
וחסד המיסטיקנים --
אנשים כמו מרטין לותר קינג ג'וניור
שכתב, "לעולם לא אוכל להיות
מי שעלי להיות,
כל עוד אתה אינך
מי שעליך להיות."
"זהו," הוא כתב, "מבנה
הקשר ההדדי של המציאות."
או אמא תרזה, עוד לוחמת מיסטיקנית,
שאמרה: "הבעיה שלנו בעולם היא
שמעגל המשפחה שאנו משרטטים
מסביבנו הינו צר מדי."
ונלסון מנדלה,
שחי לפי התפיסה האפריקנית
של אובונטו,
שפירושו, אני זקוק לך
כדי להיות אני,
ואתה זקוק לי כדי להיות אתה.
כולנו אוהבים לחשוב על
שלושת הלוחמים המיסטיקנים האלה
כאילו נולדו
עם גן של קדושה.
אבל כולנו
בעלי יכולות דומות,
ומוטל עלינו
להמשיך את פעלם.
אני מאוד מוטרדת
מהאופן בו כל התרבויות שלנו
מייחסות ל"אחרים" תכונות שטניות
באמצעות הקול שאנו מעניקים
למחרחרי הריב הגדולים ביותר שבינינו.
אלו כותרים
של כמה רבי מכר
משני צידי הקשת הפוליטית
כאן בארה"ב:
"הליברליזם הוא הפרעה נפשית,"
"ראש לימבו הוא אידיוט גדול ושמן,"
"פטריוטים חסרי מוח,"
"להתווכח עם אידיוטים."
הם כביכול אירוניים,
אבל למעשה מסוכנים.
כותר זה אולי מוכר לכם,
אבל זהות המחבר עשויה להפתיע אתכם:
"ארבע שנים וחצי של מלחמה
כנגד שקרים, טיפשות
ופחדנות."
ומיהו המחבר?
זוהי הכותרת הראשונה שנתן אדולף היטלר
לספרו "מיין קמפף" - "מאבקי" --
הספר שליווה את הקמת המפלגה הנאצית.
העידנים הגרועים ביותר בהיסטוריה האנושית,
בקמבודיה, גרמניה
או רואנדה,
החלו כך - ביחוס תכונות שליליות ל"אחר".
תהליך זה מתפתח
לקיצוניות אלימה.
וזאת הסיבה ליוזמה החדשה שלי,
שמטרתה לעזור לכולנו,
כולל לי עצמי,
להלחם בנטייה שלנו
להסתכלות של "אנחנו" וה"אחרים".
כולנו עסוקים, אני יודעת.
אז אל חשש - תוכלו לעשות זאת בזמן הפסקת הצהריים.
אני מכנה את היוזמה שלי,
"הזמינו את ה"אחר" לארוחת צהריים."
אם אתם
רפובליקנים,
הזמינו דמוקרט לארוחת צהריים,
ואם אתם דמוקרטים,
משימתכם היא
להזמין רפובליקן לארוחת צהריים.
אם הזמנת אנשים אלה לארוחה
גורמת לכם לאבד את התיאבון,
חפשו קרוב יותר.
יש מספיק "אחרים"
בסביבתכם הקרובה.
אולי האדם ההוא
שמתפלל במסגד,
או בכנסייה או בבית הכנסת בקצה הרחוב;
או מישהו מצידו השני של המתרס
בנושא ההפלות;
או אולי הגיס שלכם
שלא מאמין בהתחממות הגלובלית --
כל אדם שסגנון החיים שלו מפחיד אתכם,
או שדעותיו גורמות
לעשן לצאת מאוזניכם.
לפני מספר שבועות,
הזמנתי אשת מסיבת התה קונסרבטיבית לארוחת צהריים.
על הנייר, היא עברה את מבחן ה"עשן מהאוזניים".
היא פעילת ימין,
ואני פעילת שמאל.
היו לנו כמה קווים מנחים
כדי לשמור על שיחה מתורבתת.
השתמשו בהם גם אתם -
אני בטוחה שתזמינו
"אחר" לארוחת צהריים.
קודם כל - קבעו מטרה:
להכיר אדם אחד המשתייך
לקבוצה שקבעתם סטראוטיפ שלילי לגביה.
לפני הפגישה,
החליטו על כמה עקרונות מפתח.
שותפתי לצהריים, חברת מסיבת התה, ואני
קבענו את הכללים הבאים:
אל תשכנעי, תתגונני
או תתפרצי לדברי חברתך.
היי סקרנית,
נהלי שיחה רגועה, היי אמיתית.
והקשיבי.
משם קפצנו למים.
אלה השאלות ששאלנו:
ספרי לי משהו על עצמך.
אלו נושאים
בוערים בעצמותייך?
מה תמיד רצית לשאול
את הצד ה"אחר"?
חברתי לארוחה ואני
זכינו לתובנות חשובות ביותר.
אשתף אתכם באחת מהן,
שרלוונטית, לדעתי,
לכל בעיה
בין-אישית בכל מקום.
שאלתי אותה למה הצד שלה
משתמש בטיעונים מפוקפקים
ובשקרים אודות הצד שלי.
"מה למשל?" היא רצתה לדעת.
"למשל, שאנחנו חבורת
אליטיסטים, אוהבי טרוריסטים
מושחתים מוסרית."
היא היתה בשוק.
היא חשבה שהצד שלי
דווקא יורד הרבה יותר על הצד שלה,
שאנחנו מכנים אותם גזענים
חמושים חסרי מוח.
והיינו מופתעות
מהתוויות שלא
התאימו לאנשים
שהכרנו.
ומכיוון שכבר שרר בינינו אמון,
ידענו שקיימת כנות הדדית.
הסכמנו להעביר את המסר בקהילות שלנו
כשנהיה עדות
לדיבורים על ה"אחרים"
שעלולים להתגלגל
ולהזדהם לפרנויה
ועלולים להגיע לשימוש של השוליים
למטרות הסתה.
בסיום הארוחה,
הודנו זו לזו על הפתיחות.
לא ניסינו לשנות זו את זו.
וגם לא ניסינו להעמיד פנים
שחילוקי הדעות בינינו יעלמו להם
עם סיום הארוחה.
צעדנו כמה צעדים
ראשונים יחדיו,
אל מעבר לתגובות הרפלקסיביות שלנו,
למקום של האובונטו -
המקום היחיד
בו ניתן למצוא
פתרונות לרוב הבעיות
הנראות בלתי פתירות.
את מי תזמינו לארוחה?
בפעם הבאה בה תתפסו את עצמכם
מדברים על ה"אחרים"
תרמוז לכם על כך.
ולמה תוכלו לצפות מהארוחה?
האם השמיים יפתחו
ו"אנחנו העולם" יתנגן במערכת הקול של המסעדה?
כנראה שלא.
האובונטו עובד לאט.
זהו תהליך לא קל.
מדובר בשני אנשים
שמוותרים על היומרה
לדעת הכל.
מדובר בשני אנשים,
שני לוחמים,
שמניחים את נשקם
ומושיטים זה אל זה יד.
וכך ניסח זאת המשורר הפרסי הדגול רומי:
"מעבר למחשבותינו
על רע וטוב,
משתרע שדה.
שם אפגוש אתכם."
[מחיאות כפיים]