אליסה וולקמן: אז הסיפור שלנו מתחיל כאן --
ברגעים הדרמטיים של לידת
בננו הבכור, דקלן.
כמובן רגע ממש עמוק,
והוא שינה את חיינו בהרבה דרכים.
הוא גם שינה את החיים שלנו בדרכים לא צפויות,
וכשאח"כ חשבנו עליהם,
זה הוליד אצלנו יוזמה עסקית של שנינו,
ושנה מאוחר יותר השקנו את באבל (פטפוט),
אתר להורים.
רופוס גרישקום: היום אני חושב שהסיפור שלנו
החל כמה שנים קודם לכן (אליסה: זה נכון.)
רופוס: אולי את זוכרת, התאהבנו קשות.
אליסה: נכון.
רופוס: באותו זמן הפעלנו אתר מאוד שונה.
קראו לו נרב.קום (עצבים),
והסיסמה שלו היתה "תועבה מושכלת."
בתיאוריה, ואולי גם במעשה,
זה היה מגזין מקוון חכם
על סקס ותרבות.
אליסה: שהוליד אתר לדייטים.
אבל תבינו את הבדיחות עלינו: סקס מוליד תינוקות.
אם תעקבו אחר ההוראות בנרב תסיימו בבאבל,
וזה מה שקרה לנו.
ואולי נשיק אתר גריאטרי בתור אתר שלישי. נראה.
רופוס: אבל בשבילנו ההמשכיות בין נרב לבאבל
לא היתה רק שלב בחיים,
שזה גם כמובן רלוונטי,
זה היה יותר קשור
לרצון שלנו לדבר בכנות
על נושאים שאנשים מתקשים לדבר עליהם בכנות.
נראה לנו
שכשאנשים מתחילים להעמיד פנים, הם מתחילים גם לשקר,
ואז זה נהיה ממש מעניין,
וזה נושא שאנחנו רוצים להרחיב עליו.
והופתענו לגלות, כהורים צעירים,
שכמות הטאבוים שיש סביב הורות,
גדולה מזו שיש סביב סקס.
אליסה: נכון. אז כמו שאמרנו,
השנים הראשונות היו באמת נפלאות,
אבל הן גם היו באמת קשות.
והרגשנו שחלק מהקושי
נבע מפרסומות שקריות על הורות.
(צחוק)
אנחנו עשינו מנוי להרבה מגזינים, עשינו שיעורי בית,
אבל באמת בכל מקום בו הבטנו ראינו תמונות כמו אלה.
ונכנסו להורות
בציפייה שחיינו ייראו כך.
השמש תמיד תאיר עלינו, וילדינו לעולם לא יבכו.
אני אהיה נינוחה ומסורקת למשעי.
ולמעשה, זה לא היה כך כלל.
רופוס: כשהורדנו את מגזין ההורות המבריק
בו הבטנו, עם התמונות הנפלאות האלה,
והבטנו בסצינה בסלון הממשי שלנו,
זה נראה יותר כך.
אלה שלושת הבנים שלנו.
וכמובן, הם לא תמיד בוכים וצורחים.
אבל עם שלושה בנים, ישנו סיכוי סביר
שלפחות אחד מהם לא
יתנהג בדיוק כמצופה.
אליסה: כן, אתם רואים היכן התרחש הנתק.
אנחנו ממש הרגשנו שלא היה שום קשר
בין הציפיות איתן הגענו, לבין החוויות הממשיות שלנו.
אז החלטנו שאנחנו רוצים לתת להורים את הנתונים כמו שהם.
ממש רצינו שהם יבינו
את המציאות של ההורות בדרך ישרה.
רופוס: אז היום, מה שהיינו רוצים לעשות
זה לשתף אתכם בארבעה טאבוים של הורות.
וכמובן, יש הרבה יותר מארבעה דברים
שאסור לומר על הורות.
אבל אנחנו נשתף אתכם היום
בארבעה שהם רלוונטים במיוחד עבורנו.
אז הראשון, טאבו מספר אחד:
אסור לך לומר שלא התאהבת בתינוק שלך
ברגע הראשון.
אני זוכר בבירור, אני יושב בביה"ח.
אנחנו במהלך הלידה של בננו הראשון.
אליסה: אנחנו או אני?
רופוס: סליחה.
טעות שלי.
אליסה, בנדיבות רבה, היתה במהלך
הלידה של בננו הראשון (אליסה: תודה)
ואני הייתי שם מוכן לתפיסה.
עמדתי בזרועות פתוחות.
האחות התקדמה לעברי
עם הילד היפהפה הזה.
ואני זוכר, בעוד היא מתקרבת אלי,
קולות של חברים שאומרים לי:
"ברגע שהם ישימו את התינוק בידיים שלך,
אתה תרגיש תחושת אהבה שתעבור בך
בעוצמה כזו שמעולם
לא חווית במהלך חייך."
אז אני החזקתי את עצמי בציפייה לרגע.
התינוק עמד להגיע,
ואני הייתי מוכן למשאית של אהבה
שתפיל אותי מרגליי.
ובמקום זאת, כשהניחו את התינוק בידי,
זה היה רגע יוצא דופן.
התמונה הזו צולמה ממש שניות אחרי
שהתינוק הונח בידי ואני הבאתי אותו.
ואתם יכולים לראות, העינים שלנו נוצצות.
אני הייתי המום מאהבה לאשתי,
עם הכרת תודה עמוקה ביותר
לכך שנולד לנו ילד שנראה בריא.
וזה כמובן היה סוריאליסטי.
כלומר, אני הייתי חייב לבדוק את השמות ולוודא.
הייתי ספקן, "את בטוחה שזה הילד שלנו?"
והכל היה בלתי רגיל.
אבל מה שהרגשתי כלפי הילד באותו רגע היה היתה חיבה עמוקה,
אבל זה היה כלום לעומת מה שאני מרגיש כלפיו היום, 5 שנים מאוחר יותר.
אז עשינו כאן משהו
אפיקורסי.
שמנו על גרף
את אהבתנו לילד שלנו לאורך זמן.
(צחוק)
זה, כידוע, מעשה כפירה.
אסור לך לכמת אהבה.
הסיבה שאסור לך לכמת אהבה
היא משום שאנחנו חושבים שאהבה היא דבר בינארי.
או שאתה מאוהב, או שלא.
אתה אוהב, או לא אוהב.
ואני חושב שהאמת היא שאהבה היא תהליך.
ואני חושב שהקושי במחשבה שאהבה
היא דבר בינארי
הוא שזה גורם לנו
להיות יותר מדי מוטרדים
שהאהבה שקרית, או לא מספקת, או מה שלא תרצו.
ואני חושב שאני מדבר כאן בבירור על החוויה האבהית.
אבל אני חושב שהרבה אבות מרגישים כך
בחודשים הראשונים, אולי בשנה הראשונה,
שהתגובה הרגשית שלהם היא לא מספקת באיזה שהוא אופן.
אליסה: טוב, אני שמחה שרופוס מעלה את זה,
כי אפשר לראות את הנפילות שלו בשנים הראשונות
בהן אני חושבת שאני עשיתי את רוב העבודה.
אבל אנחנו אוהבים לצחוק על זה,
שבחודשים הראשונים בחיי הילדים שלנו,
זהו דוד רופוס.
(צחוק)
רופוס: אני דוד מאוד אוהב, דוד מאוד אוהב.
אליסה: כן, ואני צוחקת עם רופוס הרבה פעמים כשהוא מגיע הביתה
שאני לא בטוחה שהוא היה מצליח לזהות את הילד שלנו במסדר זיהוי
בין תינוקות אחרים.
אז הכנתי בוחן פתע כאן לרופוס.
רופוס: אוי.
אליסה: אני לא רוצה להביך אותו יותר מדי. אבל אני אתן לו 3 שניות.
רופוס: זה לא פייר. זו שאלה מכשילה. הוא לא שם, נכון?
אליסה: הבן שלנו, בן 8 שבועות, נמצא שם.
ואני רוצה לראות אם רופוס יכול לזהות אותו במהירות.
רופוס: השמאלי ביותר. (אליסה: לא!)
(צחוק)
רופוס: אכזרית.
אליסה: אין צורך להוסיף מילה.
(צחוק)
אני אעבור לטאבו מס' 2.
אסור לכם לדבר על הבדידות שמתלווה לגידול תינוק.
אני נהניתי להיות בהריון, אהבתי את זה.
הרגשתי ממש מחוברת לקהילה שסביבי.
הרגשתי שכולם סביבי השתתפו בהריון שלי,
ועקבו וספרו את הימים עד למועד הלידה.
הרגשתי שאני נושאת את עתיד האנושות.
וזה נמשך גם לתוך ביה"ח, זה באמת היה משמח.
המטירו עלי מתנות ופרחים ואורחים.
זו היתה חוויה נפלאה באמת.
אבל כשהגעתי הביתה,
פתאום הרגשתי מאוד מנותקת
ופתאום הייתי נעולה בפנים ומחוץ לעניינים.
ומאוד הופתעתי מהרגשות הללו.
ציפיתי שיהיה קשה,
שיהיו לילות חסרי שינה, האכלות תמידיות,
אבל לא ציפיתי לרגשות
של בידוד ובדידות שחוויתי.
ומאוד הופתעתי שאף אחד לא סיפר לי
שכך ארגיש.
והתקשרתי לאחותי
אליה אני מאוד קרובה, ויש לה 3 ילדים,
ושאלתי אותה: "למה לא סיפרת לי
שאני הולכת להרגיש כך,
שארגיש נורא מבודדת?"
והיא אמרה - אני לא אשכח את זה -
"זה פשוט לא משהו שרוצים לספר למישהי
שעומדת להיות אמא לראשונה."
רופוס: ואנחנו, כמובן, חושבים
שזה בדיוק מה שבאמת צריך לומר
לאמהות שעומדות ללדת לראשונה.
וזה כמובן אחד הנושאים שחשובים לנו
והוא שאנחנו חושבים
שגילוי לב וכנות כואבת
הם קריטיים לכולנו בהפיכתנו
בהפיכתנו להורים נהדרים.
וקשה שלא לחשוב
שחלק ממה שגורם לתחושת הבידוד הזו
הוא העולם המודרני שלנו.
אז החוויה של אליסה היא לא יוצאת דופן.
אז 58% מהאמהות בסקר
דיווחו על רגשות של בדידות.
מתוכן, 67% היו הכי בודדות
כשילדיהם בני 0-5, כנראה באמת בשנתיים הראשונות.
בתהליך ההכנה של זה
הסתכלנו על איך תרבויות אחרות בעולם
מתמודדות עם תקופה זו של החיים,
כי כאן בעולם המערבי,
פחות מ50% מאיתנו גרים ליד בני משפחה,
ואני חושב שזו אחת הסיבות לכך שזו תקופה כל-כך קשה.
אז קחו דוגמא אחת מני רבות:
בדרום הודו
יש מנהג הנקרא ז'ולביהארי
בו האשה בחודש השביעי או השמיני להריונה
עוברת לגור עם אמה
ועוברת סדרה של פולחנים וטקסים,
יולדת וחוזרת הביתה למשפחה הגרעינית שלה
כמה חודשים לאחר הלידה.
וזו רק דרך אחת מרבות
בהן אנחנו חושבים שתרבויות אחרות מפצות על התקופה הבודדה הזו.
אליסה: אז, טאבו מס' 3:
אסור לך לדבר על ההפלה שלך - אבל היום אדבר על שלי.
אז אחרי שילדנו את דקלן,
כיילנו מחדש את הציפיות שלנו.
חשבנו שנוכל לעבור זאת שוב
וחשבנו שאנחנו יודעים מול מה נתמודד.
והיינו אסירי תודה על כך שנכנסתי להריון.
וגילינו די מהר שיהיה לנו בן.
ואז כשהייתי בחודש החמישי,
גילינו שאיבדנו את הילד שלנו.
זו בעצם התמונה האחרונה שיש לנו ממנו.
וזו כמובן היתה תקופה קשה -
מאוד כואבת.
ובזמן שעברתי את תהליך האבל,
נדהמתי מכך שלא רציתי לראות אף אחד.
רציתי לזחול לתוך חור באדמה.
ולא ידעתי איך אצליח לחזור
לקהילה שסביבי.
ואני מבינה, אני חושבת, את הדרך בה הרגשתי,
ברמה מאוד ראשונית ורגשית,
הרגשתי הרבה בושה,
הייתי נבוכה מכך שבכנות,
במובנים מסויימים נכשלתי
במשימה אותה הונדסתי גנטית לבצע.
וכמובן, זה גרם לי לתהות,
אם אני לא יכולה ללדת עוד ילד,
מה יהיו ההשלכות על הנישואין שלי,
ועלי כאשה.
אז זו היתה תקופה מאוד קשה.
וכשהתחלתי לעבד את זה יותר,
התחלתי לטפס מחוץ לבור ולדבר עם אנשים אחרים.
ונדהמתי ממש
מכל הסיפורים שהחלו לצוף.
אנשים שפגשתי כל יום,
שעבדתי איתם, שהתחברתי איתם,
חברי משפחה שהכרתי הרבה זמן,
מעולם לא שיתפו אותי בסיפורים שלהם.
ואני זוכרת שכל הסיפורים האלה הופיעו משום מקום.
והרגשתי כאילו נפלתי על
אגודה סודית של נשים שעכשיו הייתי חברה בה,
שהיתה מרגיעה ודואגת.
ואני חושבת,
הפלה היא אובדן בלתי-נראה.
אין באמת הרבה תמיכה קהילתית סביבה.
אין באמת טקסים,
פולחנים או מנהגים.
ואני חושבת, במקרה של מוות יש לוויה, חוגגים את החיים,
ויש הרבה תמיכה קהילתית.
וזה משהו שאין לנשים שעברו הפלה.
רופוס: וחבל כי, כמובן,
זו חוויה מאוד שכיחה ומאוד טראומטית.
15-20% מכל ההריונות מסתיימים בהפלה.
ובעיני זה מדהים.
74% מהנשים בסקר אמרו
שההפלה שלהן, הן הרגישו, היתה חלקית באשמתן, וזה נורא.
ולמרבה הפלא, 22%
אמרו שהם היו מסתירים הפלה מפני בעליהן.
אז טאבו מס' 4:
אתם לא יכולים לומר שהאושר הממוצע שלכם
ירד מאז שנולד לכם ילד.
הסיסמא היא שכל פן בחיי
השתפר באופן דרמטי
מאז שהשתתפתי
בנס שהוא לידה ומשפחה.
לעולם לא אשכח, אני זוכר את זה היטב גם היום,
הבן הבכור שלנו, דקלן, היה בן 9 חודשים,
ואני ישבתי על הכורסא,
וקראתי את הספר הנהדר של דניאל גילברט "להיתקל באושר."
והגעתי בערך לשני שליש,
ושם הופיעה טבלה בצד ימין,
בדף הימני,
שקראנו לה כאן
"הטבלה הכי מפחידה שיכולה להיות
להורה הטרי."
הטבלה הזו מורכבת מארבעה מחקרים בלתי תלויים.
בעקרון, הנה הנפילה התלולה
בשביעות הרצון הזוגית,
שקשורה מאוד, כפי שאנו יודעים, עם אושר בכלל,
והיא לא עולה שוב
עד שהילד הבכור שלכם יוצא למכללה.
אז אני יושב כאן ומסתכל על שני העשורים הבאים של חיי,
תהום האושר
אליה פנינו מועדות.
היינו מיואשים.
אליסה: אז אתם יכולים לדמיין, שוב, החודשים הראשונים היו קשים,
אבל יצאנו מזה,
והיינו בשוק לראות את המחקר הזה.
אז רצינו להתעמק בזה
בתקוה שנמצא צד חיובי.
רופוס: וברגעים כאלה טוב להיות מנהל אתר להורים,
כי שלחנו כתבת נהדרת
שתלך ותראיין את כל המדענים
שערכו את 4 המחקרים הללו.
אמרנו, משהו לא נכון כאן.
משהו חסר במחקרים האלה.
לא יכול להיות שזה כ"כ גרוע.
אז ליז מיטשל עשתה עבודה נהדרת עם הכתבה הזו.
והיא ראיינה את כל 4 המדענים,
והיא ראיינה גם את דניאל גילברט.
ואכן מצאנו צד חיובי.
אז זה הניחוש שלנו
איך נראה האושר הממוצע
במהלך החיים.
אושר ממוצע הוא כמובן לא מדד טוב,
כי הוא לא מתייחס
לחוייות שחווים מרגע לרגע.
אז אנחנו חושבים שכך זה נראה
כשמכניסים פנימה
חוייות רגעיות.
וכולנו זוכרים כילדים,
הדבר הכי קטן - ורואים את זה על פניהם של ילדינו -
הדבר הכי קטן
יכול לשגר אותם לגבהים
של התפעלות עילאית,
והדבר הקטן הבא
יגרום להם לשקוע אל מעמקי הייאוש.
ומדהים לראות את זה, ואנחנו זוכרים את זה בעצמנו.
וכמובן ככל שאתה מתבגר,
זה כאילו שגיל הוא סוג של ליתיום,
ככל שאתה מתבגר אתה נהיה יציב יותר.
וחלק ממה שקורה, אני חושב בשנות העשרים השלושים,
הוא שאתה מתחיל ללמוד להגביל את האושר שלך.
אתה מתחיל להבין
ש"הי, יכולתי ללכת למופע מוזיקה חיה
ושתהיה לי חוויה משנת חיים
שתכסה את הגוף שלי בעור ברווז,
אבל סביר יותר שאני ארגיש קלסטרופוביה
ולא אצליח לקנות בירה.
אז אני לא אלך.
יש לי מערכת טובה בבית, אז אני לא אלך."
אז האושר הממוצע שלך עולה,
אבל אתה מאבד את כל הרגעים הנעלים האלה.
אליסה: כן, ואז נולד לך הילד הראשון.
את חוזרת חזרה
לכל אותם שיאים ומורדות -
השיאים הם הצעדים הראשונים, החיוך הראשון,
הילד שלך קורא לראשונה -
הירידות הן הבית בכל רגע נתון בין 6-7 בערב.
אבל את יודעת שאת חוזרת
לאבד שליטה בדרך נפלאה,
שלדעתנו נותנת המון משמעות לחיינו
והיא די מספקת.
רופוס: אז למעשה,
אנחנו מחליפים אושר ממוצע,
אנחנו מחליפים את הבטחון
ברמה מסויימת של שביעות רצון
עבור הרגעים הנעלים האלה.
אז איפה זה משאיר את שנינו
עם משפחה עם שלושה בנים קטנים
בתוך כל זה?
יש עוד מרכיב במקרה שלנו.
אנחנו הפרנו עוד טאבו
בחיים שלנו.
וזה טאבו בונוס.
אליסה: טאבו בונוס מהיר בשבילכם, שאסור לנו לעבוד יחד,
במיוחד לא עם שלושה ילדים -
ואנחנו כן.
רופוס: והיו לנו הסתייגויות לגבי זה מהרגע הראשון.
כולם יודעים שאסור בשום אופן לעבוד עם בן הזוג שלך.
למעשה, כשיצאנו בהתחלה לגייס כסף כדי להתחיל את באבל,
אנשי ההון סיכון אמרו:
"אנחנו בשום אופן לא משקיעים
בחברות שמיוסדות ע"י בעל ואשה,
כי יש בהן מרכיב נוסף לכשלון.
זה רעיון רע. אל תעשו את זה."
ואנחנו כמובן המשכנו. עשינו את זה.
גייסנו את הכסף, ואנחנו מאושרים מכך,
כי בשלב הזה בחיים,
המשאב הכי נדיר הוא הזמן.
ואם אתה באמת נלהב ממה שאתה עושה כל יום - ואנחנו כאלה -
ואתה גם נלהב מהקשר שלך,
זו הדרך היחידה שאנחנו מכירים.
אז השאלה האחרונה שלנו היא:
האם אנחנו יכולים יחד לעקם את גרף האושר כלפי מעלה?
זה מצוין שיש לנו רגעים של אושר עילאי,
אבל לפעמים הם מאוד קצרים.
אז מה לגבי האושר הממוצע?
האם אפשר להרים אותו מעט יותר גבוה?
אליסה: ואנחנו מרגישים שהפער באושר שדיברנו עליו,
הוא בעצם תוצאה של כניסה לתוך ההורות -
ולמעשה לכל שותפות ארוכת טווח -
עם ציפיות שגויות.
ואם יש לך את הציפיות הנכונות, ואתה מנהל את הציפיות שלך,
אנחנו מרגישים שזו תהיה חוויה מספקת.
רופוס: אז זה מה ש...
ואנחנו חושבים שהרבה הורים,
כשמגיעים לרגע הזה - לפחות כך היה עבורנו -
אתה אורז את המזוודות שלך לטיול באירופה, ואתה מתרגש.
אתה יוצא מהמטוס,
ומתברר שאתה בטרק בנפאל.
וטרק בנפאל הוא חוויה יוצאת דופן,
במיוחד אם ארזת נכון
ואתה יודע מה צפוי לך, ואתה מתלהב.
אז הנקודה העיקרית עבורנו
היא לא רק להיות כן למען הכנות,
אלה התקוה שאם נהיה יותר כנים לגבי החויות האלה,
כולנו נוכל
לכופף את עקומת האושר הממוצע מעט למעלה.
רופוס ואליסה: תודה רבה.
(מחיאות כפיים)