מזה 7 שנים שאני פאראמדיק
במחוז סאפוק שבניו-יורק.

הייתי המגיב הראשון במספר אירועים,

מתאונות רכב ועד להוריקן "סנדי".

אם אתם כמו רוב האנשים,

המוות הוא אולי אחד
מפחדיכם הכי גדולים.

אחדים מאיתנו ידעו שהוא מתקרב,

ואחרים - לא.

יש מונח רפואי מתועד
ולא מוכר ברבים

בשם "מוות ממשמש ובא".

זהו כמעט תסמין.

כאיש רפואה,
אומנתי להגיב לתסמין זה

כמו לכל תסמין אחר,

אז כשנפגע עם התקף-לב
מביט בי ואומר:

"אני עומד היום למות",

הוכשרנו להעריך מחדש
את מצבו של הנפגע.

במשך הקריירה שלי

הגבתי לקריאות ממספר אירועים

שבהם לנפגעים נותרו
דקות ספורות לחיות

ולא יכולתי לעשות למענם דבר.

במצב זה יש לי דילמה:

האם לומר לאדם הגוסס
שהוא עומד למות,

או לשקר לו כדי לנחמו?

בתחילת הקריירה שלי
פתרתי את הדילמה הזו

פשוט בכך ששיקרתי.

פחדתי.

פחדתי שאם אומר להם את האמת,

הם ימותו באימה, בפחד,

כשהם נאחזים ברגעי החיים האחרונים.

כל זה השתנה באירוע אחד.

לפני 5 שנים הגבתי לקריאה
של תאונת אופנוע.

הרוכב סבל מפציעות קריטיות ביותר.

כשהערכתי את מצבו,

הבנתי שכבר אי-אפשר לעזור לו,

וכמו בהרבה מקרים אחרים,
הוא הביט בעיני

ושאל את השאלה:
"האם אני עומד למות?"

באותו רגע החלטתי לנהוג אחרת.

החלטתי לומר לו את האמת.

החלטתי לומר לו
שהוא אכן עומד למות

ושאינני יכול לעשות למענו דבר.

תגובתו עדיין מזעזעת אותי.

הוא פשוט נרגע,

ופניו לבשו ארשת של קבלה.

הוא לא נכבש אימה או פחד

כפי שחשבתי שיקרה.

הוא פשוט שכב לו
וכשהבטתי בעיניו,

ראיתי בהן שלווה וקבלה.

מאותו רגע החלטתי

שאין זה מתפקידי
לנחם את הגוססים בשקרי.

מאז הגבתי למקרים רבים,

שבהם הנפגעים חוו
את רגעיהם האחרונים

ולא יכולתי לעשות למענם דבר,

וכמעט בכל מקרה

כולם הגיבו באותה הצורה
לשמע האמת:

בשלווה ובקבלה.

למען האמת, זיהיתי 3 דפוסים

בכל המקרים הללו.

הדפוס הראשון
תמיד מזעזע אותי איכשהו.

ללא קשר לאמונה דתית
או לרקע תרבותי,

קיים אצל כולם הצורך בסליחה.

בין אם מדובר במשהו
שנחשב בעיניהם לחטא,

או משהו שהם פשוט
מביעים עליו חרטה -

תחושת האשמה היא אוניברסלית.

פעם טיפלתי באדון קשיש
בהתקף-לב קשה.

בעודי מתכונן
ומכין את הציוד שלי

לדום הלב הבלתי-נמנע שלו,

התחלתי לספר למטופל
על קיצו הקרב.

הוא כבר ידע זאת,
לפי נימת קולי ושפת הגוף שלי.

כשהנחתי על חזהו
את רפידות הדפיברילטור,

בהכנה למה שעמד להתרחש,

הוא הביט היישר בעיני ואמר:

"הלוואי והייתי מבלה יותר
עם ילדי ונכדי,

"במקום לנצל את זמני באופן אנוכי."

לנוכח מותו הממשמש ובא,

כל שביקש היה סליחה.

הדפוס השני בו הבחנתי

הוא הצורך להיזכר.

בין אם להישמר בזכרוני
או בזכרון אהוביהם -

הם רצו לדעת
שהם ימשיכו להתקיים.

קיים הצורך לחיות לנצח

בליבם ובמחשבותיהם של אהוביהם,
שלי, של הצוות שלי

ושל כל מי שבסביבה.

קרה לי אינספור פעמים
שהנפגע הביט בעיני ושאל:

"האם תזכור אותי?"

הדפוס האחרון בו הבחנתי

נוגע תמיד בעמקי נשמתי.

הגוססים מוכרחים לדעת
שלחייהם היתה משמעות.

עליהם להיות בטוחים
שלא בזבזו את חייהם

על מטלות חסרות ערך.

הבנתי את זה מוקדם מאד
בקריירה שלי.

הגבתי לקריאה.

מדובר היה באשה
בסוף שנות ה-50 שלה,

שהיתה לכודה במצב חמור
בתוך רכב,

אחרי שהתנגשו בה מהצד
במהירות גבוהה;

מצב קריטי ביותר.

בעוד מכבי האש עובדים
על חילוצה מהמכונית,

טיפסתי פנימה כדי להתחיל בטיפול.

כששוחחנו, היא אמרה לי:

"יש עוד דברים כה רבים
שרציתי לעשות בחיים."

היא חשבה שטרם הטביעה
את חותמה בעולם.

כשהמשכנו לשוחח, הסתבר
שהיא אם לשני ילדים מאומצים,

ושניהם יוצאים ללימודים בבי"ס לרפואה.

הודות לה, שני ילדים

זכו להזדמנות שאחרת לא היו
זוכים לה,

והם עתידים להציל חיים
בתחום הרפואה, כרופאים.

בסופו של דבר נדרשו 45 דקות

כדי לחלץ אותה מהרכב,

אבל עד אז, היא מתה.

פעם האמנתי למה שרואים בסרטים:

שאלו רגעים אחרונים
של אימה ופחד מוחלטים.

גיליתי, שבכל הנסיבות,

התגובה היא בד"כ שלווה וקבלה,

ושהדברים הכי קטנים,
הרגעים הכי קטנים,

הדברים הכי קטנים שהבאנו לעולם

הם אלה שמעניקים לנו שלווה
ברגעים אחרונים אלה.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]