1
00:00:00,824 --> 00:00:04,517
מזה 7 שנים שאני פאראמדיק
במחוז סאפוק שבניו-יורק.

2
00:00:04,517 --> 00:00:06,359
הייתי המגיב הראשון במספר אירועים,

3
00:00:06,359 --> 00:00:09,677
מתאונות רכב ועד להוריקן "סנדי".

4
00:00:09,677 --> 00:00:10,921
אם אתם כמו רוב האנשים,

5
00:00:10,921 --> 00:00:13,389
המוות הוא אולי אחד
מפחדיכם הכי גדולים.

6
00:00:13,389 --> 00:00:14,810
אחדים מאיתנו ידעו שהוא מתקרב,

7
00:00:14,810 --> 00:00:16,809
ואחרים - לא.

8
00:00:16,809 --> 00:00:18,913
יש מונח רפואי מתועד
ולא מוכר ברבים

9
00:00:18,913 --> 00:00:20,859
בשם "מוות ממשמש ובא".

10
00:00:20,859 --> 00:00:22,186
זהו כמעט תסמין.

11
00:00:22,186 --> 00:00:24,709
כאיש רפואה,
אומנתי להגיב לתסמין זה

12
00:00:24,709 --> 00:00:25,741
כמו לכל תסמין אחר,

13
00:00:25,741 --> 00:00:27,652
אז כשנפגע עם התקף-לב
מביט בי ואומר:

14
00:00:27,652 --> 00:00:29,740
"אני עומד היום למות",

15
00:00:29,740 --> 00:00:33,436
הוכשרנו להעריך מחדש
את מצבו של הנפגע.

16
00:00:33,436 --> 00:00:34,892
במשך הקריירה שלי

17
00:00:34,892 --> 00:00:36,938
הגבתי לקריאות ממספר אירועים

18
00:00:36,938 --> 00:00:39,345
שבהם לנפגעים נותרו
דקות ספורות לחיות

19
00:00:39,345 --> 00:00:42,090
ולא יכולתי לעשות למענם דבר.

20
00:00:42,090 --> 00:00:44,876
במצב זה יש לי דילמה:

21
00:00:44,876 --> 00:00:48,588
האם לומר לאדם הגוסס
שהוא עומד למות,

22
00:00:48,588 --> 00:00:51,615
או לשקר לו כדי לנחמו?

23
00:00:51,615 --> 00:00:53,718
בתחילת הקריירה שלי
פתרתי את הדילמה הזו

24
00:00:53,718 --> 00:00:55,306
פשוט בכך ששיקרתי.

25
00:00:55,306 --> 00:00:57,035
פחדתי.

26
00:00:57,035 --> 00:00:59,635
פחדתי שאם אומר להם את האמת,

27
00:00:59,635 --> 00:01:02,976
הם ימותו באימה, בפחד,

28
00:01:02,976 --> 00:01:06,182
כשהם נאחזים ברגעי החיים האחרונים.

29
00:01:06,182 --> 00:01:08,950
כל זה השתנה באירוע אחד.

30
00:01:08,950 --> 00:01:11,799
לפני 5 שנים הגבתי לקריאה
של תאונת אופנוע.

31
00:01:11,799 --> 00:01:15,151
הרוכב סבל מפציעות קריטיות ביותר.

32
00:01:15,151 --> 00:01:16,512
כשהערכתי את מצבו,

33
00:01:16,512 --> 00:01:19,399
הבנתי שכבר אי-אפשר לעזור לו,

34
00:01:19,399 --> 00:01:22,664
וכמו בהרבה מקרים אחרים,
הוא הביט בעיני

35
00:01:22,664 --> 00:01:27,076
ושאל את השאלה:
"האם אני עומד למות?"

36
00:01:27,076 --> 00:01:30,582
באותו רגע החלטתי לנהוג אחרת.

37
00:01:30,582 --> 00:01:33,462
החלטתי לומר לו את האמת.

38
00:01:33,462 --> 00:01:36,556
החלטתי לומר לו
שהוא אכן עומד למות

39
00:01:36,556 --> 00:01:39,990
ושאינני יכול לעשות למענו דבר.

40
00:01:39,990 --> 00:01:42,826
תגובתו עדיין מזעזעת אותי.

41
00:01:43,496 --> 00:01:45,181
הוא פשוט נרגע,

42
00:01:45,181 --> 00:01:47,927
ופניו לבשו ארשת של קבלה.

43
00:01:47,927 --> 00:01:49,880
הוא לא נכבש אימה או פחד

44
00:01:49,880 --> 00:01:52,010
כפי שחשבתי שיקרה.

45
00:01:52,010 --> 00:01:55,222
הוא פשוט שכב לו
וכשהבטתי בעיניו,

46
00:01:55,222 --> 00:01:57,950
ראיתי בהן שלווה וקבלה.

47
00:01:57,950 --> 00:01:59,688
מאותו רגע החלטתי

48
00:01:59,688 --> 00:02:04,402
שאין זה מתפקידי
לנחם את הגוססים בשקרי.

49
00:02:04,402 --> 00:02:07,147
מאז הגבתי למקרים רבים,

50
00:02:07,147 --> 00:02:09,655
שבהם הנפגעים חוו
את רגעיהם האחרונים

51
00:02:09,655 --> 00:02:11,511
ולא יכולתי לעשות למענם דבר,

52
00:02:11,511 --> 00:02:13,490
וכמעט בכל מקרה

53
00:02:13,490 --> 00:02:16,384
כולם הגיבו באותה הצורה
לשמע האמת:

54
00:02:16,384 --> 00:02:18,550
בשלווה ובקבלה.

55
00:02:18,550 --> 00:02:22,022
למען האמת, זיהיתי 3 דפוסים

56
00:02:22,832 --> 00:02:25,247
בכל המקרים הללו.

57
00:02:25,247 --> 00:02:28,903
הדפוס הראשון
תמיד מזעזע אותי איכשהו.

58
00:02:28,903 --> 00:02:32,840
ללא קשר לאמונה דתית
או לרקע תרבותי,

59
00:02:32,840 --> 00:02:34,895
קיים אצל כולם הצורך בסליחה.

60
00:02:35,495 --> 00:02:37,661
בין אם מדובר במשהו
שנחשב בעיניהם לחטא,

61
00:02:37,661 --> 00:02:40,090
או משהו שהם פשוט
מביעים עליו חרטה -

62
00:02:40,090 --> 00:02:42,503
תחושת האשמה היא אוניברסלית.

63
00:02:42,503 --> 00:02:46,269
פעם טיפלתי באדון קשיש
בהתקף-לב קשה.

64
00:02:46,269 --> 00:02:48,443
בעודי מתכונן
ומכין את הציוד שלי

65
00:02:48,443 --> 00:02:51,728
לדום הלב הבלתי-נמנע שלו,

66
00:02:51,728 --> 00:02:55,601
התחלתי לספר למטופל
על קיצו הקרב.

67
00:02:55,601 --> 00:02:58,719
הוא כבר ידע זאת,
לפי נימת קולי ושפת הגוף שלי.

68
00:02:58,719 --> 00:03:01,385
כשהנחתי על חזהו
את רפידות הדפיברילטור,

69
00:03:01,385 --> 00:03:03,289
בהכנה למה שעמד להתרחש,

70
00:03:03,289 --> 00:03:05,727
הוא הביט היישר בעיני ואמר:

71
00:03:05,727 --> 00:03:08,597
"הלוואי והייתי מבלה יותר
עם ילדי ונכדי,

72
00:03:08,597 --> 00:03:11,588
"במקום לנצל את זמני באופן אנוכי."

73
00:03:11,588 --> 00:03:13,920
לנוכח מותו הממשמש ובא,

74
00:03:13,920 --> 00:03:16,854
כל שביקש היה סליחה.

75
00:03:16,854 --> 00:03:18,742
הדפוס השני בו הבחנתי

76
00:03:18,742 --> 00:03:21,030
הוא הצורך להיזכר.

77
00:03:21,030 --> 00:03:24,387
בין אם להישמר בזכרוני
או בזכרון אהוביהם -

78
00:03:24,387 --> 00:03:27,290
הם רצו לדעת
שהם ימשיכו להתקיים.

79
00:03:27,290 --> 00:03:29,474
קיים הצורך לחיות לנצח

80
00:03:29,474 --> 00:03:33,468
בליבם ובמחשבותיהם של אהוביהם,
שלי, של הצוות שלי

81
00:03:33,468 --> 00:03:35,391
ושל כל מי שבסביבה.

82
00:03:35,391 --> 00:03:38,872
קרה לי אינספור פעמים
שהנפגע הביט בעיני ושאל:

83
00:03:39,162 --> 00:03:41,130
"האם תזכור אותי?"

84
00:03:42,220 --> 00:03:44,672
הדפוס האחרון בו הבחנתי

85
00:03:44,672 --> 00:03:47,900
נוגע תמיד בעמקי נשמתי.

86
00:03:47,900 --> 00:03:51,300
הגוססים מוכרחים לדעת
שלחייהם היתה משמעות.

87
00:03:51,830 --> 00:03:54,222
עליהם להיות בטוחים
שלא בזבזו את חייהם

88
00:03:54,222 --> 00:03:56,610
על מטלות חסרות ערך.

89
00:03:57,170 --> 00:04:00,059
הבנתי את זה מוקדם מאד
בקריירה שלי.

90
00:04:00,739 --> 00:04:02,408
הגבתי לקריאה.

91
00:04:02,408 --> 00:04:04,172
מדובר היה באשה
בסוף שנות ה-50 שלה,

92
00:04:04,172 --> 00:04:06,390
שהיתה לכודה במצב חמור
בתוך רכב,

93
00:04:06,390 --> 00:04:10,068
אחרי שהתנגשו בה מהצד
במהירות גבוהה;

94
00:04:10,068 --> 00:04:12,500
מצב קריטי ביותר.

95
00:04:12,500 --> 00:04:14,740
בעוד מכבי האש עובדים
על חילוצה מהמכונית,

96
00:04:14,740 --> 00:04:17,707
טיפסתי פנימה כדי להתחיל בטיפול.

97
00:04:17,707 --> 00:04:20,767
כששוחחנו, היא אמרה לי:

98
00:04:20,767 --> 00:04:23,980
"יש עוד דברים כה רבים
שרציתי לעשות בחיים."

99
00:04:23,980 --> 00:04:27,832
היא חשבה שטרם הטביעה
את חותמה בעולם.

100
00:04:27,832 --> 00:04:32,129
כשהמשכנו לשוחח, הסתבר
שהיא אם לשני ילדים מאומצים,

101
00:04:32,129 --> 00:04:35,312
ושניהם יוצאים ללימודים בבי"ס לרפואה.

102
00:04:35,312 --> 00:04:37,382
הודות לה, שני ילדים

103
00:04:37,382 --> 00:04:40,100
זכו להזדמנות שאחרת לא היו
זוכים לה,

104
00:04:40,100 --> 00:04:44,593
והם עתידים להציל חיים
בתחום הרפואה, כרופאים.

105
00:04:44,593 --> 00:04:46,472
בסופו של דבר נדרשו 45 דקות

106
00:04:46,472 --> 00:04:48,339
כדי לחלץ אותה מהרכב,

107
00:04:48,339 --> 00:04:51,619
אבל עד אז, היא מתה.

108
00:04:52,569 --> 00:04:54,661
פעם האמנתי למה שרואים בסרטים:

109
00:04:54,661 --> 00:04:58,845
שאלו רגעים אחרונים
של אימה ופחד מוחלטים.

110
00:04:58,857 --> 00:05:01,535
גיליתי, שבכל הנסיבות,

111
00:05:01,535 --> 00:05:04,448
התגובה היא בד"כ שלווה וקבלה,

112
00:05:04,448 --> 00:05:08,140
ושהדברים הכי קטנים,
הרגעים הכי קטנים,

113
00:05:08,140 --> 00:05:11,704
הדברים הכי קטנים שהבאנו לעולם

114
00:05:11,704 --> 00:05:14,633
הם אלה שמעניקים לנו שלווה
ברגעים אחרונים אלה.


115
00:05:14,633 --> 00:05:16,425
תודה לכם.

116
00:05:16,425 --> 00:05:20,319
[מחיאות כפיים]