ובכן השנה היא 1995,
אני בקולג',
חברה שלי ואני יוצאות למסע דרכים
מפרובידנס, רוד איילנד
לפורטלנד, אורגון.
ואתם יודעים, אנחנו צעירות וללא עבודה,
כך שאנו עושות את כל זה בדרכים צדדיות
דרך פארקים
ויערות לאומיים --
באופן בסיסי המסלול הארוך ביותר שניתן לעשות.
ובמקום כלשהו באמצע דרום דקוטה,
אני פונה לחברתי
ואני שואלת אותה שאלה
שהציקה לי
במשך 2,000 מיילים.
"מה הסיפור עם הסימן הסיני שאני רואה מופיע כל הזמן בצידי הדרך?"
חברתי מביטה עלי במבט סתום לחלוטין.
למעשה יש גבר בשורה הראשונה
שעושה חיקוי מושלם של המבט שלה.
(צחוק)
ואני אומרת, "את יודעת,
כל השלטים שאנו רואים כל הזמן
עם הסימן הסיני שמופיע עליהם."
היא נועצת בי מבט במשך זמן מה,
ואז היא פשוט מתפוצצת מצחוק,
כי היא מבינה על מה אני מדברת.
ומה שדיברתי עליו היה זה.
(צחוק)
כן, הסימן הסיני המפורסם עבור אזור לפיקניק.
(צחוק)
ביליתי את חמש השנים האחרונות בחיי
חושבת אודות מצבים
מסוג זה בדיוק --
מדוע לעיתים אנחנו לא מבינים
את הסימנים סביבנו,
וכיצד אנו מתנהגים כאשר זה קורה,
ומה כל זה יכול לאמר לנו אודות טבע האדם.
במילים אחרות, כפי ששמעתם את כריס אומר,
ביליתי את חמש השנים האחרונות
במחשבה על להיות מצויה בטעות.
זה עשוי להראות לכם כקריירה מוזרה לבחור בה,
אך למעשה טמון בה יתרון אחד גדול:
אין מתחרים בעבודה.
(צחוק)
למעשה, רובנו נעשה כל שנוכל
כדי להימנע מלחשוב אודות היותנו טועים,
או לפחות להימנע מלחשוב אודות האפשרות
שאנו עצמנו טועים.
אנו מבינים זאת באופן מופשט.
כולנו יודעים שכל אחד בחדר הזה עושה טעויות.
המין האנושי, באופן כללי, יכול לשגות -- אוקי, יופי.
אבל כשזה נוגע לי ברגע זה ממש,
לכל האמונות שאני מחזיקה בהם,
כאן בזמן הווה,
פתאום כל ההערכה המופשטת הזו של היכולת לשגות
יוצאת מהחלון --
ואני לא יכולה למעשה לחשוב אודות דבר אחד שאני שוגה לגביו.
והעניין הוא, שההווה הוא הזמן בו אנו חיים.
אנו הולכים לפגישות בזמן הווה,
אנו יוצאים לחופשות משפחתיות בזמן הווה.
אנו הולכים לקלפי ומצביעים בזמן הווה.
כך שלמעשה, באופן מסוים כולנו עוברים את חיינו,
כלואים בבועה קטנה
בה אנו מרגישים צודקים בנוגע לכל דבר.
אני חושבת שזו בעיה.
אני חושבת שזו בעיה עבור כל אחד מאיתנו כיחידים,
בחיינו הפרטיים והמקצועיים,
ואני חושבת שזו בעיה עבור כולנו יחד כתרבות.
כך שמה שאני רוצה לעשות היום
הוא, ראשית, לדבר על מדוע אנו תקועים
בתוך תחושה זאת של להיות צודקים.
שנית, מדוע זאת כזו בעיה.
ולבסוף, אני רוצה לשכנע אותכם
שזה אפשרי
לצאת מתוך התחושה הזו,
ושאם אתם יכולים לעשות זאת,
זו הקפיצה הגדולה ביותר
מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית ויצירתית שתוכלו לעשות.
אם כך מדוע אנו נתקעים
בתחושה זו שאנו צודקים?
סיבה אחת קשורה להרגשה של להיות מצוי בטעות.
אז חברה תנו לי לשאול אתכם משהו --
או למעשה, תנו לי לשאול אתכם משהו, כי אתם נמצאים ממש כאן:
מה התחושה -- רגשית --
איך ההרגשה לטעות?
נורא. כישלון.
מביך. אוקי, נפלא, יופי.
נורא, כישלון, מביך --
תודה, אלו תשובות מצוינות,
אך אלו תשובות לשאלה אחרת
אתם חברה אתם עניתם לשאלה:
כיצד זה מרגיש כאשר אתם מבינים שאתם טועים?
(צחוק)
ההבנה שאנו טועים עשויה להרגיש כך ועוד דברים רבים אחרים, נכון?
אני מתכוונת זה עשוי להיות הרסני, זה עשוי להוות התגלות,
זה עשוי להיות מצחיק,
כמו טעות הסימן הסיני הטיפשי שלי.
אך פשוט לטעות
אינו גורם לשום הרגשה.
אני אציג לכם אנלוגיה.
האם אתם זוכרים את הדמות המצויירת
של הקויוט הפתטי
שתמיד רודף אך לעולם לא תופס את הציפור?
פחות או יותר בכל פרק של סרט מצויר זה,
יש רגע בו הקויוט רודף אחר הציפור
והציפור רצה מעבר לצוק,
וזה בסדר, היא ציפור, היא יכולה לעוף.
אך העניין הוא זה, הקויוט רץ מעבר לצוק מיד בעקבות הציפור.
ומה שמצחיק --
לפחות כשאתם בני שש --
זה שהקויוט גם הוא בסדר גמור.
הוא פשוט ממשיך לרוץ --
ממש עד לרגע שבו הוא מביט למטה
ומבין שהוא תלוי באויר.
אז הוא הוא נופל.
כאשר אנו טועים לגבי משהו --
לא כשאנו מבינים זאת, אלא לפני כן --
אנו כמו אותו קויוט
לאחר שעבר את קצה הצוק ולפני שהביט למטה.
אתם יודעים, אנו כבר טועים,
אנו כבר בצרות,
אבל אנחנו מרגישים כאילו אנחנו על קרקע מוצקה.
כך שעלי למעשה לתקן משהו שאמרתי לפני רגע.
יש לנו אכן תחושה כשאנו טועים:
התחושה היא שאנו צודקים.
(צחוק)
אם כך זוהי סיבה אחת, סיבה מבנית,
מדוע אנו תקועים בהרגשה שאנו צודקים.
אני קוראת לכך עיוורון טעות.
מרבית הזמן,
אין לנו שום סוג של סמן פנימי
על מנת לידע אותנו שאנו טועים אודות דבר מה,
עד אשר זה מאוחר מדי.
אך בנוסף ישנה סיבה שניה לכך שאנו נתקעים בתוך ההרגשה הזו --
והאחת הזו היא תרבותית.
חישבו לרגע על העבר בבית הספר היסודי.
אתם יושבים בכיתה,
והמורה שלכם מחזירה דפי מבדק,
ואחד מהם נראה כך.
זה לא שלי, דרך אגב.
(צחוק)
אז הנה אתם בבית ספר יסודי,
ואתם יודעים בדיוק מה לחשוב
על הילד שקיבל את הבחינה הזו.
זה הילד הטיפש, שמסתבך בצרות,
זה שלעולם אינו מכין את שיעורי הבית.
כך שעד שהגעתם לגיל 9,
כבר למדתם, קודם כל,
שאנשים שעושים שגיאות
הם עצלנים, רפי שכל חסרי אחריות --
ושנית,
שהדרך להצליח בחיים
היא לעולם לא לשגות.
אנו לומדים לקחים רעים אלו ממש טוב.
ורבים מאיתנו --
ויש לי חשד, שרבים במיוחד בחדר זה --
מתמודדים איתם פשוט על ידי הפיכה
לתלמידים מצטיינים,
פרפקטציוניסטים, הישגיים מדי,
נכון,
אדוני המנכ"ל, האסטרופיסיקאי, רץ האולטראמרתון?
(צחוק)
מסתבר שכולכם מנכ"לים,אסטרופיסיקאים, רצי אולטראמרתון.
טוב, אז בסדר.
מלבד זה שאנו יורדים מהפסים
מהאפשרות שטעינו בדבר מה.
כיוון שעל פי זה,
לטעות במשהו
פירושו שמשהו לא בסדר איתנו.
אז אנחנו פשוט עומדים על כך שאנו צודקים,
כיון שזה גורם לנו להרגיש נבונים, אחראיים
ישרים ובטוחים.
אם כך הרשו לי לספר לכם סיפור.
לפני מספר שנים,
נכנסה לניתוח אישה במרכז הרפואי האוניברסיטאי בית ישראל
בית ישראל בבוסטון.
זהו בית חולים לימודי של הרווארד --
אחד מבתי החולים הטובים ביותר בארץ.
אז האישה הזו נכנסת והיא נלקחת לחדר הניתוחים.
היא מורדמת, המנתח עושה את שלו --
תופר אותה בחזרה, שולח אותה לחדר ההתאוששות.
נראה שהכל עבר בסדר.
כאשר היא מתעוררת והיא מביטה למטה על עצמה,
והיא אומרת, "מדוע הצד הלא נכון של הגוף שלי חבוש?"
ובכן הצד הלא נכון של גופה חבוש
כיון שהמנתח ביצע ניתוח משמעותי
על רגלה השמאלית במקום על הימנית.
כאשר סגן הנשיא לאיכות הטיפול הרפואי בבית ישראל
דיבר אודות תקרית זו,
הוא אמר דבר מאוד מעניין.
הוא אמר, "מסיבה כלשהי,
המנתח פשוט חש
שהוא היה בצד הנכון של המטופלת."
(צחוק)
הנקודה בסיפור הזה
הינה שביטחון רב מדי בתחושה
שאנו בצד הנכון של דבר מה
עשויה להיות מסוכנת מאוד.
תחושת הצדק הפנימית
בה כולנו מתנסים פעמים כה רבות
אינה מורת דרך מהימנה
למה שמתרחש למעשה בעולם החיצוני.
וכאשר אנו נוהגים כאילו היא כן,
ואנו מפסיקים להשתעשע במחשבה שאנו עשויים לטעות,
ובכן אז אנו מוצאים עצמנו עושים דברים
כגון לשפוך 750 מיליון ליטר של נפט למפרץ מקסיקו,
או מטרפדים את הכלכלה העולמית.
מכאן שזו בעיה מעשית עצומה.
אבל זו גם בעיה חברתית עצומה.
חשבו רגע על מה המשמעות של להרגיש צודק.
זה אומר שאתה חושב שהאמונות שלך
פשוט משקפות באופן מושלם את המציאות.
וכאשר אתה חש כך,
יש לך בעיה לפתור,
והיא, כיצד תסביר
את כל אותם אנשים שאינם מסכימים איתך?
מסתבר, שרובנו מסבירים אנשים אלו בדרך דומה,
על ידי שימוש בסדרת הנחות אומללות.
הדבר הראשון שאנו בדרך כלל עושים כאשר מישהו לא מסכים איתנו
הוא פשוט להניח שהוא בור.
אין לו את הגישה לאותו מידע שיש לנו,
וכאשר נחלוק עימו בנדיבות את המידע הזה,
הוא יראה את האור ויעבור לצד שלנו.
כאשר זה לא עובד,
כאשר מסתבר שלאותם אנשים יש את כל אותם העובדות שיש לנו
והם עדיין לא מסכימים איתנו,
אנו עוברים להנחה שניה,
והיא שהם טיפשים.
(צחוק)
יש להם את כל החתיכות הנכונות בפאזל,
אבל הם מפגרים מדי כדי לצרף אותם נכון.
וכאשר זה לא עובד,
כאשר מסתבר שאנשים שאינם מסכימים איתנו
מחזיקים בכל העובדות
ולמעשה הינם נבונים למדי,
אנו עוברים להנחה שלישית:
הם יודעים את האמת,
ובכוונה הם מעוותים אותה
למטרות הזדוניות שלהם.
אז זה אסון.
ההיקשרות לצדקתנו
עוצרת בעדנו מלמנוע טעויות
כאשר אנו חייבים באופן מוחלט לעשות זאת
וגורמת לנו להתייחס האחד לשני באופן נוראי.
אבל עבורי מה שהכי מבלבל
והכי טראגי בזה
הוא שזה מפספס את הנקודה העיקרית של להיות אנושי.
זה כאילו שאנו רוצים לדמיין
שהתודעה שלנו היא פשוט חלון שקוף מושלם
ואנו רק מביטים דרכה
ומתארים את העולם כשהוא מתגלה.
ואנו רוצים שכל האחרים יביטו דרך אותו חלון
ויראו את אותו הדבר בדיוק.
זה לא אמיתי,
ואם זה היתה, החיים היו משעממים להחריד.
הנס של התודעה שלנו
אינו שאנו רואים את העולם כפי שהוא.
אלא שאנו רואים את העולם כפי שאיננו.
אנו זוכרים את העבר,
ואנו יכולים לחשוב על העתיד,
ואנו יכולים לדמיין כיצד זה
להיות אדם אחר במקום אחר.
וכולנו עושים זאת באופן מעט שונה,
וזו הסיבה מדוע אנו יכולים להביט מעלה לאותו רקיע לילי
ולראות את זה
וגם את זה
וגם את זה.
וכן, זה גם מדוע אנחנו טועים.
1,200 שנה לפני שדקארט אמר את אמרתו המפורסמת
אודות "אני חושב משמע אני קיים,"
הבחור הזה, הקדוש אוגוסטין, ישב
וכתב "פאלור ארגו סום" --
"אני טועה משמע אני קיים."
אוגוסטין הבין
שהיכולת שלנו לפשל,
אינה מין פגם מביך
בשיטה האנושית,
משהו שניתן לחסל או להתגבר עליו.
זה יסודי לחלוטין למי שאנו.
כי, שלא כמו אלוהים,
אנחנו לא באמת יודעים מה קורה שם בחוץ.
ולהבדיל מכל החיות אחרות,
אנחנו רדופים על ידי הניסיון לגלות זאת.
עבורי, הרדיפה הזו
היא המקור והשורש
של כל היצרנות והיצירתיות שלנו.
בשנה שעברה, ממספר סיבות,
מצאתי את עצמי מקשיבה לפרקים רבים
של תוכנית הרדיו הציבורי ה"חיים האמריקנים האלו".
וכך הקשבתי והקשבתי
ובשלב מסוים, התחלתי להרגיש
כאילו כל הסיפורים הם על הימצאות בטעות.
והמחשבה הראשונה שלי היתה,
"חסר לי בורג.
הפכתי לגברת הטעויות המשוגעת.
פשוט דמיינתי את זה בכל מקום"
מה שבאמת קרה.
אבל מספר חודשים לאחר מכן,
הזדמנה לידי האפשרות לראיין את איירה גלאס, מארח התוכנית.
וציינתי זאת בפניו,
והוא אמר, "לא בעצם, זאת האמת."
למעשה, הוא אומר,
"כצוות אנו מתבדחים
שלכל פרק של התוכנית שלנו
יש אותו נושא סמוי.
הנושא הסמוי הוא:
חשבתי שזה מה שעומד לקרות
ובמקום זה קרה דבר אחר.
והנקודה היא," אומר איירה גלאס, "אנו זקוקים לכך.
אנו זקוקים לרגעים האלו
של הפתעה והיפוך ושגיאה
על מנת שהסיפורים יעבדו."
ועבורנו, החברים בקהל,
כמאזינים, כקוראים,
אנחנו בולעים את החומר הזה.
אנו אוהבים דברים כמו סיבוכים בעלילה
הטעיות וסיומות מפתיעות.
כאשר זה מגיע לסיפורים שלנו,
אנחנו אוהבים לטעות.
אבל, אתם יודעים, הסיפורים שלנו הם כאלה
כיוון שהחיים שלנו הם כאלה.
אנחנו חושבים שדבר אחד עומד לקרות
ובמקום זה קורה דבר אחר.
ג'ורג' בוש חשב שהוא הולך לפלוש לעירק,
למצוא ערמת נשק להשמדה המונית,
לשחרר את העם ולהביא דמוקרטיה למזרח התיכון.
ומשהו אחר קרה במקום.
וחוסני מובארק
חשב שהוא יהיה שליט יחיד במצרים לשארית חייו,
עד שהוא יהפוך זקן מדי או חולה מדי
ויוכל להעביר את רסן השלטון לבנו.
ומשהו אחר קרה במקום.
ואולי אתם חשבתם
שתגדלו ותתחתנו עם אהובתכם מהתיכון
ותחזרו לעיר הולדתכם ותגדלו ילדים יחד.
ומשהו אחר קרה במקום.
ואני חייבת לומר לכם
שאני חשבתי שאני כותבת ספר חנוני בצורה שלא תיאמן
על נושא שכולם שונאים
עבור קהל שלעולם לא יתממש
ומשהו אחר קרה במקום.
(צחוק)
אני מתכוונת, אלו החיים.
לטוב ולרע,
אנו מייצרים את הסיפורים האלו שלא יאמנו
אודות העולם סביבנו,
ואז העולם מסתובב סביב ומדהים אותנו.
מבלי להעליב, כל הכנס הזה בשלמותו
הוא אנדרטה שלא תיאמן
ליכולת שלנו לעשות שגיאות.
רק סיימנו לבלות שבוע שלם
בדיבורים אודות חידושים, התפתחויות
ושיפורים,
אבל אתם יודעים למה אנחנו זקוקים לכל אותם חידושים
התפתחויות ושיפורים?
כיון שמחצית הדברים
מעוררי המחשבה ומשני העולם ביותר --
TED 1998 --
אה.
(צחוק)
לא עבדו כפי שצריך, נכון.
(צחוק)
איפה התרמיל הסילוני שלי כריס?
(צחוק)
(מחיאות כפיים)
אז הנה אנחנו שוב פה.
וכך זה קורה.
אנחנו באים עם רעיון נוסף.
אנחנו מספרים סיפור אחר.
אנחנו עורכים עוד כנס.
הנושא של זה,
כפי ששמעתם חברים שבע מיליון פעמים,
הוא הגילוי מחדש של הפליאה.
ועבורי,
אם באמת ברצונכם לגלות מחדש את הפליאה,
עליכם לצאת החוצה מתוך
המקום הקטנטן והמפוחד של להיות צודקים
ולהביט סביב אחד אל השני
ולהביט בגודל העצום
במורכבות ובמיסתורין
של היקום
ולהיות מסוגלים להגיד,
" וואו, אני לא יודע.
אולי אני טועה."
תודה רבה.
(מחיאות כפיים)
תודה לכם חברים.
(מחיאות כפיים)