דיברתי בפני קבוצה של כ-300 ילדים

בגילאי שש עד שמונה, במוזיאון ילדים

והבאתי איתי תיק מלא רגליים

בדומה לאלו שאתם רואים כאן

והנחתי אותם על שולחן בשביל הילדים

ומנסיוני, אתם יודעים, ילדים הם סקרנים מטבעם

לגבי מה שהם לא יודעים או לא מבינים,

או מה שזר להם.

הם רק לומדים לחשוש מהשונויות הללו

כאשר מבוגר משפיע עליהם להתנהג כך,

אולי בניסיון לצנזר את הסקרנות הטבעית שלהם,

או ריסון שאילת השאלות שלהם

בתקוה שיהיו ילדים קטנים ומנומסים.

וכך, פשוט דמיינתי מורה של כיתה א' מחוץ בלובי

עם הילדים חסרי המשמעת האלו, שאומרת: "עכשיו, לא משנה מה,

אל תנעצו עיניים ברגליים שלה."

אלא שכמובן, זאת המטרה.

זאת הסיבה שהייתי שם, רציתי להזמין אותם להתבונן ולחקור.

אז עשיתי עיסקה עם המבוגרים

שהילדים יורשו להיכנס, בלי שום מבוגרים, לשתי דקות,

בעצמם.

הדלתות נפתחות, הילדים מסתערים על השולחן שעליו הרגליים

והם נועצים בהם אצבעות, תוחבים, מנענעים בבהונות

והם מנסים לשים את כל משקלם על רגל הספרינטים

לראות מה יקרה.

ואני אומרת: "ילדים, תשמעו רגע

התעוררתי הבוקר והחלטתי שאני רוצה להיות מסוגלת לקפוץ מעל בית -

לא גדול מידי, בית בן קומה או שניים -

אבל אם תוכלו לחשוב על איזושהי חיה, איזה גיבור-על, איזו דמות מסרט מצויר

כל מה שתוכלו להמציא כרגע

אילו רגליים הייתם בונים לי?"

ומיד קרא קול "קנגרו!"

"לא, לא לא! צריך להיות צפרדע!"

"לא. זה צריך להיות חוש-חש-רגליים [Go Go Gadget] !"

"לא, לא, לא! זה צריך להיות משפחת סופר-על."

ודברים אחרים שאני לא מכירה.

ואז, בן שמונה אחד אמר

"הי, למה שלא תרצי גם לעוף?"

וכל החדר, כולל אותי, היה כזה, "כ-ן."

[צחוק בקהל]

וככה, הפכתי מאישה

שהילדים האלו אומנו לראות כ"מוגבלת"

למישהי שהיו לה יכולות שלגוף שלהם עוד לא היו.

מישהי שיכולה אפילו להיות בעלת יכולות פיסיות סופר מוגברות.

מעניין.

אז חלק מכם ראו אותי ב-TED לפני 11 שנים

וכבר דובר הרבה על איך שהכנס הזה משנה חיים

גם לנואמים וגם למשתתפים, ואני לא יוצאת דופן.

TED היה במלוא מובן המילה קרש הקפיצה שלי אל העשור הבא במסע הגילוי של חיי

באותה עת, הרגליים שהצגתי היו פריצת דרך בפְּרוֹסְתֶּטִיקָה

היו לי רגלי ספרינטים מסיבי פחמן שזורים

מעוצבות על פי הרגליים האחוריות של צ'יטה

שיתכן וראיתם אתמול על הבמה אתמול.

וגם רגלי הסיליקון הטבעיות למראה האלו הצבועות כאמיתיות.

כך שבאותו זמן, זו היתה ההזדמנות שלי לקרוא

לממציאים שמחוץ לקהילת הפרוסטטיקה הרפואית המסורתית

לבוא ולהביא מכשרונם אל המדע ואל האומנות

של בניית רגליים.

כך שנוכל לחדול ממידור צורה, שימוש ואסתטיקה

ולהתאים אליהם ערכים שונים.

ובכן, למזלי, הרבה אנשים נענו לקריאה.

והמסע החל, באופן משעשע, אם משתתפת בכנס TED -

צ'י פרלמן, בתקוה שהיא איפשהו בקהל היום.

היא היתה העורכת של מגזין שנקרא ID.

והיא נתנה לי כתבת שער.

זה התניע מסע נהדר.

היו לי מפגשים מוזרים באותו זמן;

הייתי נענית להזמנות רבות להרצות

על עיצוב רגלי הצ'יטה ברחבי העולם.

אנשים היו ניגשים אליי אחרי הכנס, אחרי ההרצאה שלי,

גברים ונשים

והשיחה היתה מתנהלת בערך כך:

"את יודעת איימי, את מאוד מושכת.

את לא נראית מוגבלת."

[צחוק בקהל]

חשבתי "ובכן, זה מדהים,

כי אני לא מרגישה מוגבלת."

וזה ממש פקח את עיניי לדיון

שניתן לעורר בנוגע ליופי.

איך אישה יפה אמורה להיראות?

מהו גוף סקסי?

ומעניין, מנקודת מבט של זהות

מה המשמעות של להיות בעל מוגבלות

אני מתכוונת, אנשים - לפמלה אנדרסון יש יותר תותבים בגופה מאשר לי.

אף אחד לא קורא לה מוגבלת.

[צחוק בקהל]

אם כן המגזין הזה, דרך מעשה ידיו של המעצב הגרפי פיטר סאוויל

פנה למעצב האופנה אלכסנדר מק-קווין והצלם ניק נייט

שגילו גם הם עניין בלעסוק בדיון הזה.

ככה, שלושה חודשים אחרי TED מצאתי את עצמי על מטוס

ללונדון, עושה את צילומי האופנה הראשונים שלי

שהסתיימו בכתבת השער הזו -

אופנ-[יכול]תי?

שלושה חודשים אחר-כך, עשיתי את מסלול האופנה הראשון עבור אלכסנדר מק-קווין

על זוג רגלי עץ בגילוף יד עשויות מאפר מוצק.

אף אחד לא ידע - כולם חשבו שהם היו מגפי עץ.

למעשה, הם איתי כאן על הבמה:

גפנים, מגנוליות, ממש מהממות.

שירה היא משמעותית.

שירה היא שמרוממת את האוביקט הבנאלי והמוזנח

לרמת אומנות.

בכוחה לחולל שינוי בדבר שיכל לגרום לאנשים לפחד

ולהפכו למשהו שמזמין אותם להתבונן

ולהתבונן מעט יותר

ואולי אף להבין.

למדתי את זה ממקור ראשון בהרפתקאה הבאה שלי.

האומן מתיו ברני, בסרטו האפי שנקרא "The Cremaster Cycle"

זאת הנקודה שבאמת צילצלה לי הידיעה -

שרגליי יכולים להיות פסלים לבישים.

ואפילו בנקודה זו, התחלתי להתרחק מהצורך לשכפל אנושיות

כאידאל האסתטי היחיד.

אז יצרנו את הדבר שאנשים נהגו להתייחס אליו בחיבה כרגלי זכוכית

למרות שלמעשה הן עשויות מפוליאוריתן שקוף אופטית,

הידוע גם כחומר ממנו עשויים כדורי באולינג.

כבד!

אז עשינו את הרגליים האלו היצוקים באדמה

עם מערכת שורשי תפוח אדמה גודלת בהם, ועלי סלק מגיחים מלמעלה,

ובוהן פליז מקסימה גם כן.

זהו צילום תקריב מוצלח שלה.

אחר כך דמות אחרת היתה חצי אישה חצי צ'יטה -

כמחווה קטנה לחיי כאתלטית.

14 שעות של איפור פרוסטטי

להיכנס לתוך יצור בעל טלפיים מחוברות במפרקים,

טופרים וזנב שהצליף סביב,

כמו

[צחוק בקהל]

ואז עוד זוג רגליים ששיתפנו פעולה בהם היו אלו....

נראות כמו רגלי מדוזות.

גם כן פוליאוריתן.

והתכלית היחידה שהרגליים האלו משרתות,

מחוץ להקשר של הסרט,

היא לעורר את החושים ולהצית את הדימיון.

אם כן גחמה קובעת.

היום, יש ברשותי מעל תריסר זוגות רגליים תותבות

שאנשים שונים עשו עבורי,

ואיתם יש לי התדיינויות שונות עם פני הקרקע מתחת רגליי.

ואני יכולה לשנות את גובהי -

יש לי משתנה של חמשה גבהים שונים.

[צחוק בקהל]

היום אני 1.85 מ'.

והרגליים נעשו עבורי לפני מעט יותר משנה

ב-Dorset Orthopaedic באנגליה

וכשהבאתי אותם הביתה למנהטן,

ליציאה הלילית הראשונה שלי בעיר, הלכתי למסיבה מאוד מפוארת.

והיתה שם בחורה שמכירה אותי שנים

בגובה 1.73 מ' הנורמלי שלי

הפה שלה נפער כשהיא ראתה אותי,

והיא אמרה "אבל את גבוהה מידיי!!"

ואני עניתי "אני יודעת. נכון שזה כיף?"

אני מתכוונת, זה קצת כמו לנעול קביים על קביים,

אבל יש לי מערכת יחסים חדשה לחלוטין עם התקעויות בדלת

שמעולם לא ציפיתי שיהיו לי.

ועשיתי חיים עם זה.

והיא הסתכלה בי

ואמרה "אבל, איימי, זה לא פייר."

[צחוק בקהל]

[מחיאות כפיים]

והדבר המדהים היה שהיא באמת התכוונה לזה.

זה לא הוגן שאת יכולה לשנות את גובהך,

כמו שאת רוצה אותו.

ואז ידעתי -

אז ידעתי שהדיון החברתי

השתנה מיסודו

בעשור האחרון.

זה איננו עוד דיון על התגברות על ליקוי

זה דיון על אוגמנטציה [הרחבת הקיים]

זהו דיון על פוטנציאל.

תותב אינו משקף עוד את הצורך להחליף אובדן

זה יכול להוות כאות שהלובש

נושא את הכח ליצור את מה שהוא חפץ ליצור

במרחב הזה.

כך שאנשים שבעבר החברה התייחסה אליהם כמוגבלים

יכולים עכשיו להפוך לארכיטקטים של הזהות העצמית שלהם

ובהחלט להוסיף ולשנות את הזהויות הללו

ע"י עיצוב גופם

ממקום של העצמה.

ומה שמרתק עבורי עכשיו כל-כך

הוא שע"י שילוב של חוד החנית בטכנולוגיה -

רובוטיקה, ביוניקה -

עם השירה רבת השנים,

אנו מתקרבים להבנה של האנושיות הקולקטיבית שלנו.

אני חושבת שאם אנחנו מעוניינים לגלות את מלוא הפוטנציאל

של האנושיות שלנו,

עלינו לחגוג את החוזקות שוברות-הלב שלנו

והמוגבלות המהוללות הללו שיש לכולנו.

אני חושבת על שיילוק של שייסקספיר:

"אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם?

אם תדגדגו אותנו - לא נצחק?"

זו האנושיות שלנו.

וכל הפוטנציאל הגלום בה

שעושה אותנו יפים.

תודה.

[מחיאות בפיים]