לפני 10,000 שנה,
וירוס קטלני התעורר בצפון מזרח אפריקה.
הוירוס התפשט באוויר,
תקף את תאי עור,
מח עצם,
טחול,
ובלוטות הלימפה של הקורבנות.
חסרי המזל שנדבקו פיתחו חום,
הקאות,
ופריחות.
30% מהנדבקים מתו
במהלך השבוע השני אחרי ההדבקות.
הניצולים עטו צלקות וגלדי עור
למשך שארית חייהם.
האבעבועות השחורות הגיעו.
ב 1350 לפני הספירה, מגפת האבעבועות השחורות הראשונה
פרצה במהלך מלחמת מצריים מול החיתים.
שבויים מצריים הפיצו
אותה לחיתים,
שהרגה את המלך שלהם
והחריבה את התרבות שלהם.
בערמומיות, אבעבועות שחורות עשו את דרכן סביב העולם
דרך סוחרים מצריים,
ואז דרך העולם הערבי עם הצלבנים,
וכל הדרך לאמריקה
עם הכיבושים הספרדים והפורטוגזים.
מאז, היא הרגה מיליארדי אנשים
עם הערכה של 300 עד 500 מיליון
שנהרגו במאה ה 20 לבדה.
אבל אבעבועות שחורות הן לא בלתי מנוצחות.
למעשה, הנפילה של אבעבועות שחורות התחילה
הרבה לפני הרפואה המודרנית.
היא התחילה עוד ב 1022 לספירה.
לפי ספר קטן, שנקרא
"הטיפול הנכון באבעבועות שחורות,"
נזירה בודהיסטית שחיה בהר מפורסם
בשם או מיי שן
במחוזות הדרומיים של סצ'ואן
היתה טוחנת גלדים של אבעבועות שחורות
ונושפת את האבקה לנחיריים של אנשים בריאים.
היא עשתה את זה אחרי ששמה לב
שאלה ששרדו את המחלה
לעולם לא קיבלו אותה שוב,
והטיפול המוזר שלה עבד.
התהליך, שנקרא וריאולציה,
התפתח לאט
ועד המאה ה16,
רופאים לקחו חומר מפצעים
והחדירו אותו לאנשים בריאים
דרך ארבע או חמש שריטות על הזרוע.
זה עבד די טוב
כך שאנשים מחוסנים לא נדבקו,
אבל זה לא היה מושלם.
עד שלושה אחוז מהאנשים
עדיין מתו אחרי שנחשפו למוגלה.
זה היה רק כשהרופא האנגלי אדוארד ג'נר
שם לב למשהו מעניין בנערות חולבות
כשקיבלנו את הפיתרון המודרני שלנו.
בגיל 13, בעוד ג'נר היה שוליה
למנתח כפרי ורוקח
בסודברי, ליד בריסטול,
הוא שמע נערה חולבת אומרת,
"לעולם לא יהיה לי אבעבועות שחורות, בגלל שיש לי אבעבועות פרות.
לעולם לא יהיו לי פנים מכוערות ומלאות נקודות."
אבעבועות פרות היא מחלה
שדומה לאבעבועות שחורות ומדביקה פרות.
מאוחר יותר כרופא,
הוא הבין שהיא צדקה,
נשים שנדבקו באבעבועות פרות לא פיתחו
את האבעבועות השחורות הקטלניות.
הוירוסים מאותה משפחה.
אבל כשוירוס מדביק מארח לא מוכר,
במקרה הזה אבעבועות פרות מדביקות אדם,
הוא פחות מדבק,
אז ג'נר החליט לנסות
אם וירוס אבעבועות הפרות יכול לשמש
כדי להגן מול אבעבועות שחורות.
במאי 1796, ג'נר מצא חולבת צעירה,
שרה נלמס,
שהיו לה פצעי אבעבועות פרות טריים על ידיה וזרועותיה
בהם נדבקה מעטיני פרה בשם בלוסום.
בשימוש במוגלה מהפצעים שלה,
הוא חיסן את ג'יימס פיפס,
בנו בן השמונה של הגנן שלו.
אחרי כמה ימים של חום וחוסר נוחות,
נראה שהילד התאושש.
חודשיים מאוחר יותר, ג'נר חיסן אותו שוב,
הפעם עם חומר מפצע אבעבועות שחורות טרי.
לא התפתחה שום מחלה,
וג'נר הסיק שההגנה מושלמת.
התוכנית שלו עבדה.
ג'נר השתמש מאוחר יותר בוירוס אבעבועות הפרות
על מספר אנשים נוספים
ובדק אותם מספר פעמים עם אבעבועות שחורות,
והוכיח שהם מחוסנים למחלה.
עם התהליך הזה,
ג'נר המציא את חיסון האבעבועות השחורות.
בניגוד לוירולציה, שהשתמשה בוירוס האבעבועות השחורות עצמו
כדי לנסות להגן על אנשים,
חיסון השתמש בוירוס אבעבועות הפרות המסוכן הרבה פחות.
הממסד הרפואי,
זהיר אז כעכשיו,
דן באריכות בממצאים
לפני שקיבל אותם.
אבל בסופו של דבר חיסונים הפכו לאט לאט למקובלים
ווירולציה הפכה לאסורה
באנגליה ב 1840.
אחרי מסעות חיסון גדולים
במאה ה 19 וה 20,
ארגון הבריאות העולמי הכריז
על הדברת האבעבועות השחורות ב 1979.
ג'נר יזכר תמיד
כאבי האימונולוגיה,
אבל הבה לא נשכח את החולבת שרה נלמס,
הפרה בלוסום,
וג'יימס פיפס,
כולם גיבורים במסע אדיר לחיסון
שעזרו להכחיד את האבעבועות השחורות.