העניין פשוט מאוד. ישנם תשעה כללים
שגיליתי אחרי 35 שנים של טיפוס צוקים.
רובם בסיסיים ביותר.
חוק ראשון: אל תרפו --
הצלחה מסחררת מובטחת.
אבל ברצינות -- לעיתים קרובות אתם חושבים
להרפות את אחיזתכם הרבה לפני שגופכם דורש זאת.
אז תחזיקו מעמד,
ותוכלו להגיע לפתרונות יחודיים ביותר.
חוק שני: אל תהססו.
זהו טיפוס חיכוך בטואלמי מדואוז
באיזור הגבוה של יוסמיטי.
בטיפוס חיכוך אין שיפועים חיוביים,
מטפסים בעזרת חריצים ובליטות קטנים בסלע.
החיכוך הרב ביותר מתקבל ברגע בו אתם מניחים את ידכם
או את כף רגלכם על הסלע.
מאותו רגע והלאה, אתם פשוט נופלים.
לכן, המומנטום חיוני. אל תעצרו.
חוק שלישי: תכננו.
זהו מסלול טיפוס הנקרא ה"נייקד אדג'"
בקניון אל דורדו, לא רחוק מבולדר.
מטפס זה נמצא במקטע האחרון.
זהו המקום בו נפלתי.
יש כ-300 מטר של אוויר מתחתיו.
הוא כבר עבר את כל המקטעים הקשים.
לעיתים קרובות
מתאמצים לתכנן דברים כמו,
"איך אני עובר את החלק הכי קשה?"
ואז, מה קורה?
אתם מגיעים לשיפוע האחרון. הוא קל.
ואתם לגמרי מחוסלים. אל תעשו זאת.
צריך לתכנן מראש עד לפסגה.
אבל אסור לשכוח שצריך להשלים
כל צעד וצעד.
זהו מסלול טיפוס שנקרא ה"דייק רוט"
בפירט דום באיזור הגבוה של יוסמיטי.
המסלול לא כל כך קשה.
אבל אם אתם המובילים,
בקטע הכי קשה, אתם רואים שאתם עלולים ליפול 30 מטר
על אבנים מחודדות.
אז חייבים להתרכז.
לא הייתם רוצים להתקע באמצע
כמו קובלאי חאן של קולרידג'.
חייבים להמשיך הלאה.
חוק חמישי: צריך לדעת איך לנוח.
זה מדהים. המטפסים הטובים ביותר
הם אלה שמסוגלים במצבים הקיצוניים ביותר
למצוא לגופם תנוחה
בה הם יכולים לנוח,
לאסוף את עצמם מחדש, להרגיע את עצמם, להתמקד,
ולהמשיך הלאה.
זהו מסלול טיפוס בנידלס, קליפורניה.
כשאתם מפחדים אתם בצרה.
כי אתם לא מתמקדים במה שאתם עושים
אלא בתוצאות
של כישלון מה שאתם עושים.
כל מהלך דורש
את מלוא תשומת ליבכם ומחשבותיכם
כדי לבצעו ביעילות.
הגישה של רוב האנשים לטיפוס
היא ישירה. הם מאמצים את הפתרון הראשון שעולה בדעתם.
זהו ה"דבילס טאור" בויומינג.
זוהי תצורה של עמוד בזלת
שרובכם מכירים מ"מפגשים מהסוג השלישי."
מטפסי חריצים נוהגים
להניח את ידיהם וחרטום נעליהם בתוך החריץ
ולהתחיל לטפס.
אבל החריצים קטנים מדי עבור חרטום הנעל
ולכן האפשרות היחידה היא להכניס את קצות האצבעות
לתוך החריצים,
ולהשתמש בלחץ נגדי
כדי לעלות.
חוק שמיני: כוח לא בהכרח מנבא הצלחה.
במשך 35 השנים בהן שימשתי כמדריך טיפוס
ולימדתי טיפוס על קירות,
הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא,
שגברים תמיד ינסו לבצע עליות מתח.
מתחילים נוטים להאבק ולהאבק,
ומצליחים לטפס 5 מטרים (15 רגל).
הם מסוגלים לבצע כ-15 עליות מתח. נכון?
ואז הם מחוסלים.
נשים הרבה יותר מאוזנות,
כי הן פוסלות מראש את הרעיון
שהן יהיו מסוגלות לבצע 100 עליות מתח.
הן מתכננות איך לשאת את המשקל על הרגליים.
זה טבעי. הרגליים נושאות אותנו לאורך כל היום.
אם כך, חיוני ביותר לשמור על איזון,
ולשאת את המשקל על הרגליים,
שהן השריר החזק ביותר.
והחוק התשיעי, כמובן.
גיליתי את החוק התשיעי
כשלא התכוננתי לנפילה,
נפלתי כ-15 מטר ושברתי צלע.
כשמגיעים לנקודה בה יודעים שזה עומד לקרות,
צריך להתחיל לחשוב איך להרפות.
זה חשוב ביותר
כדי למנוע פגיעות --
איך ליפול אל החבל,
ואם מטפסים בלי חבל,
איך ליפול למקום בו אפשר לשלוט על הנפילה.
אז אל תמשיכו להאחז עד הסוף המר.
תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]