הייתי רוצה להתחיל,
אם תרשו לי,

בסיפור על החלזון מפייזלי.

בערב ה-26 לאוגוסט 1928,

מיי דונהיו עלתה על רכבת בגלזגו

לעיירה פייזלי,
10 ק"מ ממזרח לעיר,

ושם, בקפה "וולמדואו",

היא שתתה
"סקוטס אייס קרים פלוט",

תערובת של גלידה ובירת זנגביל

שקנה לה חבר.

בירת הזנגביל הגיעה
מבקבוק זכוכית חומה ואטומה

שנשא את התווית:
"ד' סטיבנסון, גלן ליין, פייזלי".

היא שתתה קצת
מן ה"אייס קרים פלוט",

אבל כששארית הבירה נמזגה

לתוך כוסה,

חלזון רקוב

צף ועלה על פני הנוזל.

כעבור שלושה ימים היא אושפזה

בבית החולים המלכותי של גלזגו

והיא אובחנה כסובלת
מדלקת חמורה של מערכת העיכול

ומהלם.

בהמשך, התיק "דונהיו נגד סטיבנסון"

יצר תקדים משפטי חשוב ביותר:

סטיבנסון, יצרן בירת הזנגביל,

נקבע כנושא בחובת הזהירות

כלפי מיי דונהיו,

אף שלא נחתם ביניהם
שום חוזה,

ולמרות שהיא אפילו
לא קנתה את המשקה.

אחד השופטים, הלורד אטקין,
תיאר זאת כך:

"יש לנקוט צעדים
כדי למנוע פעולות או התרשלות

"שניתן לצפות במידה סבירה

"שעלולות לפגוע בזולת."

ואכן, אפשר לתהות,
אם לא היתה חובת הזהירות,

כמה אנשים היו נאלצים לסבול

מדלקת במערכת העיכול
לפני שסטיבנסון היה פושט רגל.

זיכרו בבקשה את הסיפור
על החלזון מפייזלי,

כי זהו עקרון חשוב.

בשנה שעברה, אגודת "הנסארד",
ארגון צדקה לא-מפלגתי,

ששואף לחזק
את הדמוקרטיה הפרלמנטרית

ולעודד מעורבות רבה יותר
של הציבור בפוליטיקה,

פרסם, לצד הדיווח השנתי שלו

על מעורבות פוליטית,
חלק נוסף

שהוקדש כולו לפוליטיקה ולתקשורת.

הנה כמה תובנות מדכאות למדי

מאותו סקר.

לא נראה שהצהובונים

מקדמים מעורבות אזרחית בפוליטיקה
בקרב קוראיהם,

אפילו בהשוואה לאלה

שאינם קוראים כלל עיתונים.

הסבירות היא כפולה
שקוראי צהובונים בלבד יסכימו

עם השקפה שלילית על הפוליטיקה

מאשר מי שאינם
קוראים כלל עיתונים.

לא רק שהם
פחות מעורבים בפוליטיקה:

הם צורכים תקשורת שמחזקת

את הערכתם השלילית כלפי הפוליטיקה,

וזה תורם לפאטאליזם ולציניות

בגישתם לדמוקרטיה ולתפקידם בה.

אין פלא שהדו"ח מסכם באומרו

שבמובן זה, העיתונות,
ובמיוחד הצהובונים,

ככל הנראה אינם עומדים
בציפיות הנובעות

מחשיבות תפקידם בדמוקרטיה.

אני בספק אם מישהו באולם
יפקפק ברצינות

בדעה זו.

אבל אם "הנסארד" צודקים,
והם בד"כ צודקים,

כי אז יש לנו בעיה רצינית,

ואת 10 הדקות הבאות

ברצוני להקדיש לה.

מאז החלזון מפייזלי,

ובפרט בעשור האחרון בערך,

פותחה מידה רבה של חשיבה

סביב רעיון חובת הזהירות

ויחסה למספר היבטים
של החברה האזרחית.

בד"כ, נושא חובת הזהירות עולה
כשאדם אחד

או קבוצת אנשים, עוסקים בפעילות

שיש בה כדי להזיק לזולת,

מבחינה פיזית, נפשית או כלכלית.

כעקרון, הנושא מתמקד בתחומים
מובנים מאליהם,

כגון יחסנו האוהד לילדים ולצעירים,

לאנשי השירות הציבורי,
לזקנים ולחולים.

אך לעתים רחוקות, אם בכלל,
הוא נוגע לטיעונים חשובים בה-במידה

הנוגעים לשבירותה
של מערכת הממשל הנוכחית שלנו,

לרעיון לפיו
כנות, דיוק והעדר-פניות

הם מהותיים לתהליך בנייתה והטמעתה

של דמוקרטיה שיתופית ומושכלת.

וככל שחושבים יותר על כך,

כך זה נראה מוזר יותר.

לפני כשנתיים היה לי העונג

להשיק את פתיחתו של בי"ס חדש
בצפון-מזרח אנגליה.

תלמידיו העניקו לו שם חדש:
"אקדמיה 360".

כשעברתי באולם הכניסה המרשים
והמחופה זכוכית שלו,

ראיתי לפני
כתובת מפוארת על הקיר,

באותיות של אש.

היה זה הצו המפורסם
של מרקוס אורליוס:

"אם אין זו אמת,
אל תאמרו אותה;

"אם אין זה צודק,
אל תעשו זאת."

המנהל ראה אותי מתבונן בה,

ואמר:
"זהו המוטו של ביה"ס שלנו."

ברכבת, בדרך חזרה ללונדון,

לא יכולתי להפסיק
לחשוב על זה.

חשבתי שוב ושוב,
האם ייתכן שנדרשו לנו

מעל 2,000 שנה לקבל
את הרעיון הפשוט הזה,

בתור הציפיה המזערית שלנו
איש מזולתו?

האם לא הגיעה העת
שנפתח מושג זה,

של חובת הזהירות,

ונרחיב אותו כך שיכלול דאגה

לערכינו הדמוקרטיים המשותפים,
אך המצויים בסכנה הולכת וגוברת?

הרי העדר חובת הזהירות
במקצועות רבים

עלול בקלות רבה להביא
להאשמות ברשלנות,

ובמקרה זה, האם נוכל
לחיות בנוחות עם המחשבה

שאנו למעשה מתרשלים

בכל הקשור לבריאותן
של החברות בהן אנו חיים

ולערכים שבהכרח עומדים ביסודן?

האם יכול מישהו לטעון בכנות,
בהינתן הוכחה זו,

שאותה התקשורת ש"הנסארד"
גינתה באופן כה נמרץ

אכן דאגה במידה מספקת
להימנע מלהתנהג

בדרכים שהיא יכלה לחזות
באופן סביר

שעלולות לערער או אף להזיק

לסידור הדמוקרטי השביר-מטבעו שלנו?

יהיו מי שיטענו
שכל זה עלול לגלוש בקלות

לצורה כלשהי של צנזורה,
גם אם צנזורה עצמית,

אבל אינני מסכים לטיעון זה.

צריך להיות אפשרי

לאזן בין חופש הביטוי

לבין אחריות מוסרית וחברתית
רחבה יותר.

הבה ואסביר מדוע, בעזרת דוגמה

מהקריירה שלי כיוצר-סרטים.

לכל אורך הקריירה שלי,
מעולם לא הסכמתי עם הגישה

שיוצרי-סרטים
צריכים להציב את עבודתם

מחוץ או מעל
מה שהוא או היא

רואים כערכים מכובדים
בחייהם, במשפחותיהם,

ובעתיד החברה בה כולנו חיים.

ארחיק לכת ואומר,

שאסור ליוצר-סרטים אחראי
לפחת את ערך יצירתו

עד כדי כך שתהפוך להיות
פחות מאשר נאמנה

לעולם שאותו הוא עצמו
שואף לאכלס.

כפי שאני רואה זאת,
יוצרי-סרטים, עיתונאים ואף בלוגרים

נדרשים כולם לעמוד בציפיות החברתיות

שמתלוות לשילוב בין הכוח הטמון
בכלי התקשורת שלהם

לבין כישוריהם המקצועיים
המושחזים לעילא.

ברור שזו אינה חובה כפויה,

אבל כשמדובר ביוצר הסרטים המוכשר,
בעיתונאי האחראי

או אף בבלוגר,
הרי שבעיני אין כל מנוס מכך.

כולנו צריכים תמיד לזכור
שהמושג שלנו

בדבר חופש אישי, ולצידו
החופש ליצור,

הוא חדש יחסית

בדברי הימים
של הרעיונות המערביים,

ולכן מרבים להמעיט בערכו
וניתן לערער אותו בקלות.

זהו פרס שקל לאבדו,

ומשאבד, משמוותרים עליו,

עלול להתברר
שיקשה עד מאד להשיבו.

וקו ההגנה הראשון שלו

צריך להיות הסטנדרטים שלנו,

ולא אלה שנאכפים עלינו
בידי צנזור או חקיקה:

התקנים שלנו והיושרה שלנו.

היושרה שלנו ביחסינו עם אלה

שעימם אנו עובדים

והסטנדרטים שלנו בפעילותנו בחברה.

והסטנדרטים האלה שלנו

צריכים כולם להוות חלק
מסדר-יום חברתי בר-קיימא.

הם חלק מאחריות קיבוצית,

אחריותם של האמן או העיתונאי

להתייחס לעולם כמות שהוא באמת,

וזה, בתורו,
צריך ללכת יד ביד

עם אחריותם של מי שמושלים בחברה

להתייצב גם הם
מול העולם הזה,

ולא להתפתות לנצל לרעה

את הגורמים לחולייו.

אך כפי שהתברר בצורה חדה

במהלך השנים האחרונות,

אחריות כזו סבלה במידה רבה מאד

מיחס של ביטול
בחלקים גדולים של כלי התקשורת,

ועקב כך, בכל העולם המערבי,

למדיניות הפשטנית מדי
של מפלגות המחאה

והקסם שמוצאים בהן
אוכלוסיות מפוכחות ברובן

ומבוגרות יותר,

לצד האדישות והגישה הכפייתית
לפרטים זניחים

המאפיינים לפחות חלק מהצעירים,

וביחד, ליקויים אלה
ואחרים בני-זמננו הדומים להם,

מאיימים לרוקן את רוח החיים

מדיון ומעורבות פעילים ומושכלים,

בדגש על 'פעילים'.

הדוגלים הכי נלהבים בחופש הבחירה
עשויים לטעון

שהיה צריך להשליך את תיק
"דונהיו נגד סטיבנסון" מבית המשפט,

ושסטיבנסון היה בסופו של דבר
פושט רגל

אילו המשיך למכור בירת זנגביל
עם חלזונות.

אבל מרביתנו, נדמה לי,
מסכימים למלא תפקיד קטן כלשהו,

כדי שהמדינה תוכל לאכוף
את חובת הזהירות,

ומילת המפתח כאן היא 'סביר'

על השופטים לתהות
אם נקטו זהירות סבירה

ואם יכלו לחזות במידה סבירה
את תוצאות מעשיהם.

הרחק מעבר לכך שהוא מסמל
את כוחה המכריע של המדינה,

אותו מבחן סבירות קטן
של שכל-ישר,

הוא שהייתי רוצה ליישם על
אלו שבכלי התקשורת,

שככלות הכל קובעים
את הנימה והתוכן

בחלק הארי של השיח
הדמוקרטי שלנו.

הדמוקרטיה, כדי שתצליח,

מחייבת שאנשים ונשים נבונים
יקדישו זמן להבין ולדון

בסוגיות קשות ולעתים מורכבות,

ולעשות זאת באווירה ששואפת להגיע

לאותו סוג הבנה שמוביל,

אם לא להסכמה,
לפחות לפשרה פוריה ומעשית.

הפוליטיקה היא עניין של ברירות,

ובין הברירות הללו,
הפוליטיקה היא עניין של קדימויות.

היא עוסקת ביישוב בין
עדיפויות סותרות

בכל מקום וכל אימת
שזה מבוסס על עובדות.

אך אם מסלפים את העובדות עצמן,

סביר שההחלטות תגרומנה רק
לסתירות נוספות,

על כל הלחצים והמתחים החברתיים
שבאורח בלתי-נמנע יתלוו לכך.

כלי התקשורת צריכים להחליט:

האם לדעתם תפקידם הוא לשלהב,

או ליידע?

כי בסופו של דבר מדובר בשילוב
בין אמון למנהיגות.

השבוע לפני 50 שנה,
הנשיא ג'ון פ' קנדי

נשא שני נאומים שסימלו
את תחילתו של עידן חדש,

הראשון עסק בפירוק החימוש
והשני - בזכויות האזרח.

הראשון הוביל כמעט מיד

לאמנה בדבר איסור
על עריכת ניסויים גרעיניים,

והשני הוביל ב-1964
לחוק זכויות האזרח,

ושניהם ייצגו קפיצה נחשונית קדימה.

דמוקרטיה, מושכלת ובהנהגה טובה,

יכולה להשיג דברים גדולים
באמת ובתמים,

אבל יש תנאי מקדים.

עלינו להאמין בכך
שמי שמקבלים החלטות אלה

פועלים לא למען טובתם הם,

אלא למען העם כולו.

אנו זקוקים לדעות מבוססות-עובדות

ומנוסחות בבהירות,

ולא את אלה
של קומץ תאגידים חזקים

שיש להם הכוח לשחק בנו

כדי להגשים את סדר-יומם
צר האופקין, לעתים תכופות,

כי אם מידע מדויק
וחסר-פניות

שעליו נוכל לגבש את דעותינו.

אם יש בדעתנו לאפשר חיים
מכובדים ומלאים

לילדינו ולילדי-ילדינו,

עלינו ליישם ככל שרק נוכל

את חובת הזהירות
למען דמוקרטיה נמרצת

ונקווה שגם מאריכת-ימים.

תודה רבה לכם
על הקשבתכם.

[מחיאות כפיים]