הטלפון הנייד הזה
החל את דרכו
במכרה מסורתי
במזרח קונגו.
כרו אותו כנופיות חמושות
שהשתמשו בילדים עבדים,
מה שמועצת הבטחון של האו"ם
מכנה "מחצבי דם",
ואחר הוא צורף לרכיבים מסוימים
והגיע למפעל
בשינג'ין שבסין.
במפעל זה התאבדו מעל תריסר איש
רק השנה.
איש אחד מת אחרי שעבד משמרת של 36 שעות.
כולנו אוהבים שוקולד.
אנו קונים אותו לילדינו.
80 אחוז מהקקאו בעולם מגיע מחוף השנהב ומגאנה
והוא נקטף בידי ילדים.
בחוף השנהב יש לנו בעיה עצומה של עבדות ילדים.
ילדים מועברים מאזורי עימות אחרים
לבוא ולעבוד במטעי הקקאו.
הפרין - חומר דילול דם,
מוצר רפואי -
מתחיל את דרכו בסדנאות מסורתיות
כמו זו שבסין,
כי הרכיב הפעיל שבו
מקורו במעיהם של חזירים.
יהלומיכם: כולכם שמעתם או ראיתם את הסרט "לגעת ביהלום".
זהו מכרה בזימבבווה
בימינו אנו.
כותנה: אוזבקיסטן היא השניה בגודלה
מבין יצואניות הכותנה בעולם.
בכל שנה, כשמגיעה עונת קטיף הכותנה,
הממשלה סוגרת את בתי הספר,
מעלה את הילדים לאוטובוסים ומסיעה אותם לשדות הכותנה
ובמשך שלושה שבועות הם קוטפים כותנה.
זאת היא עבודת ילדים בכפיה
בקנה-מידה ממוסד.
וכל המוצרים האלה ודאי מגיעים לבסוף
למזבלות כמו זאת שבמנילה.
המקומות האלה, מקורותיהם,
מייצגים פערי פיקוח ממשלתי.
זהו התיאור המנומס ביותר
שיש לי עבורם.
אלו הן הבריכות האפלות
שבהן מתחילה שרשרות האספקה הגלובליות-
שרשרות האספקה הגלובליות,
שמביאות לנו את מוצרי המותג האהובים עלינו.
כמה מפערי הפיקוח האלה
מנוהלים בידי מדינות מרושעות.
חלקן אינן אפילו מדינות יותר;
אלא מדינות בהתמוטטות.
חלק מהן הן פשוט
ארצות שמאמינות שהסרת פיקוח או העדר פיקוח
היא הדרך הטובה ביותר למשוך משקיעים,
כדי לקדם את המסחר.
בכל מקרה, הם מעמידים בפנינו
דילמה מוסרית ואתית אדירה.
אני יודע שאיש מאיתנו לא רוצה להיות שותף לדבר עבירה
לעובדה
של ביזוי זכויות אדם
בשרשרות האספקה הגלובליות.
אך לפי שעה,
רוב החברות שמעורבות בשרשרות אספקה אלה
אינן יכולות
להבטיח לנו
שאיש לא נאלץ למשכן את עתידו,
שאיש לא נאלץ להקריב את זכויותיו
כדי להביא אלינו
את המותגים החביבים שלנו.
לא באתי לכאן כדי לדכא אתכם
בקשר למצב בשרשרות האספקה הגלובלית.
עלינו להתחבר למציאות.
עלינו להבין כמה חמורה היא
שלילת הזכויות הזו שלנו.
מדובר ברפובליקה עצמאית,
אולי מדינה בהתמוטטות.
זו ודאי איננה מדינה דמוקרטית.
ובימים אלה
אותה רפובליקה עצמאית המצויה בשרשרת האספקה
אינה נשלטת
בדרך שתשביע את רצוננו
בכל הקשור במסחר או צריכה מוסריים.
ואין בכך כל חדש.
כולכם ראיתם את הסרטים התיעודיים
על מפעלים נצלניים שמייצרים פריטי לבוש
בכל העולם, גם בארצות מפותחות.
אם תרצו לראות את המפעל הנצלני הקלאסי,
בואו ניפגש במדיסון סקוור גרדן,
אראה לכם בהמשך הרחוב מפעל נצלני סיני.
אבל קחו את הדוגמה של ההפרין.
זהו מוצר תרופתי.
הציפיה היא ששרשרת האספקה שמביאה אותו לבית החולים,
תהיה מבריקה מנקיון.
הבעיה היא שכל החומרים הפעילים בו-
כפי שציינתי קודם לכן-
מקורם בחזירים.
היצרן האמריקאי הראשי
של החומר הפעיל
החליט לפני כמה שנים להעביר את הייצור לסין
כי היא ספקית החזירים הכי גדולה בעולם.
וכשהמפעל שלהם בסין-
שהוא ודאי נקי למדי-
מקבל את כל הרכיבים האלה
ממשחטות ביתיות,
שבהן משפחות שוחטות חזירים
ומוציאות את הרכיב הזה.
אז לפני כמה שנים היתה לנו שערוריה,
וכ-90 איש בעולם מתו
בגלל זיהומים
שחדרו לשרשרת האספקה של ההפרין.
גרוע מכך, חלק מהספקים
הבינו שהם יכולים להשתמש במוצר חלופי
שמתנהג בבדיקות כמו הפרין.
התחליף עולה 9 דולר לחצי קילו,
בעוד שההפרין האמיתי-- הרכיב האמיתי--
עולה $900 לחצי קילו.
כסף קל.
הבעיה היא שזה הרג יותר אנשים.
אז אתם ודאי שואלים את עצמכם,
"איך ייתכן שמינהל המזון והתרופות של ארה"ב
הניח לכך לקרות?
איך ייתכן שהסוכנות הסינית לפיקוח על מזון ותרופות
הניחה לכך לקרות?"
התשובה פשוטה למדי:
הסינים מגדירים את המפעלים האלה
כמפעלים כימיים, ולא כמפעלי ייצור תרופות,
לכן הם לא בודקים אותם.
ולמינהל המזון והתרופות האמריקאי
יש בעיית תחום שיפוט.
הם נמצאים בחו"ל.
הם אכן מנהלים כמה חקירות בחו"ל--
בערך תריסר בשנה, או 20 בשנה מוצלחת,
ויש 500
מתקנים כאלה
שמייצרים את החומר הפעיל, בסין בלבד.
למעשה, כ-80 אחוזים
מהחומר הפעיל בתרופות כיום
מגיע מחו"ל,
ובמיוחד מסין ומהודו.
ואין לנו מערכת פיקוח,
אין לנו מערכת תקנות
שמסוגלת לוודא
שהייצור הזה בטוח.
אין לנו מערכת שתוודא
שזכויות האדם, כבודו הבסיסי
מובטחים.
אז ברמה הלאומית--
אנו עובדים בכ-60 ארצות שונות--
ברמה הלאומית
יש לנו מחדל חמור ביכולתן של הממשלות
לנהל את הייצור
על אדמתן.
והבעיה האמיתית בשרשרת האספקה הגלובלית
היא בהיותה על-לאומית.
אז ממשלות שנכשלות,
ששומטות את הכדור,
ברמה הלאומית,
מתקשות עוד יותר לטפל בבעיה
ברמה הבינלאומית.
ומספיק לקרוא את כותרות העיתונים.
למשל, קופנהגן בשנה שעברה--
כשלון מוחלט של הממשלה
לעשות את מה שדרוש
לנוכח אתגר בינלאומי.
למשל, מפגש "20 הגדולות" לפני כמה שבועות--
נסוגו מהתחייבויותיהן מלפני כמה חודשים בלבד.
קחו לדוגמה מה שתרצו
מהאתגרים הגלובליים ששוחחנו עליהם השבוע
ושאלו את עצמכם, איפה המנהיגות הממשלתית
שתקום ותספק פתרונות,
תשובות,
לבעיות בינלאומיות חמורות אלה?
התשובה הפשוטה היא שאין כזו. כולן לאומיות.
המצביעים שלהם מקומיים.
יש להו אינטרסים צרים.
הן לא יכולות לוותר על האינטרסים האלה
למען טובת הציבור הגלובלי הרחב יותר.
כך שאם ברצוננו לוודא את איכותם
של מוצרים ציבוריים חשובים
ברמה הבינלאומית--
במקרה זה, בשרשרת האספקה הגלובלית--
עלינו לפתח מנגנון שונה.
אנו זקוקים למכשיר שונה.
למזלנו, יש לנו כמה דוגמאות.
בשנות ה-90,
היתה סדרה שלמה של שערוריות
שנגעו לייצור מותגי מזון בארה"ב--
העסקת ילדים, עבודה בכפיה,
מפגעים בריאותיים ובטיחותיים חמורים--
ובסופו של דבר, הנשיא קלינטון, ב-1996,
כינס פגישה בבית הלבן--
הזמין את התעשיה, ארגונים לא-ממשלתיים לזכויות האדם,
איגודים מקצועיים, משרד העבודה--
כינס את כולם בחדר אחד,
ואמר, "ראו,
אינני רוצה שהגלובליזציה תהיה מרוץ לתחתית.
אינני יודע איך למנוע את זה,
ואבל לפחות אנצל את שירותי הטובים
כדי לגרום לכם לעבוד ביחד
כדי למצוא מענה."
והם הקימו את כוח המשימה של הבית הלבן,
ובילו כשלוש שנים בויכוחים
מי ייקח כמה אחריות
על שרשרת האספקה הגלובלית.
החברות לא חשבו שזו אחריותן.
המפעלים לא בבעלותן.
הם לא מעסיקים את העובדים ההם.
אין להן אחריות מבחינה משפטית.
כל האחרים ליד השולחן
אמרו, "חבר'ה, זה לא עסק.
יש לנו חובה כאפוטרופסים, חובה מוסרית,
לוודא שאותו מוצר
יגיע מאי-שם לחנות
בדרך שתאפשר לנו לצרוך אותו,
ללא חשש לבטיחותנו,
או מבלי שנפעל נגד מצפוננו
כשאנו צורכים את המוצר."
והם הסכימו, "בסדר, הבה נסכים
על מערכת תקנים משותפים,
קוד התנהגות.
ניישם אותו לכל אורך
שרשרת האספקה הגלובלית שלנו
ללא קשר לבעלות או שליטה.
נהפוך זאת לחלק מהחוזה."
וזו היתה הברקה גאונית לגמרי,
כי מה שהם עשו
היה לרתום את כוח החוזה,
הכוח הפרטי,
לאספקתם של מוצרים ציבוריים.
והבה נודה בכך,
חוזה של מותג גדול ורב-לאומי
מבחינתו של ספק בהודו או בסין
הוא הרבה יותר משכנע
מאשר חוק התעסוקה המקומי,
תקנות הסביבה המקומיות,
תקני זכויות האדם המקומיים.
מפעלים אלה כנראה לא יראו לעולם פרצוף של מפקח.
ואם יופיע מפקח,
זה יהיה מדהים אם יוכל
לא להתפתות לשוחד.
אפילו אם ימלא את תפקידו,
ויתבע את המפעל בגין הפרות חוזה,
הקנס יהיה מגוחך.
אבל אם מאבדים חוזה
של מותג חשוב,
זה עושה את כל ההבדל
בין הישארות בעסקים או פשיטת רגל.
זה בהחלט משנה.
אז מה שהצלחנו לעשות,
הוא לרתום
את הכוח וההשפעה
של המוסד הבינלאומי האמיתי היחיד
בשרשרת האספקה הגלובלית,
והוא החברה הרב-לאומית,
וגרמנו לה לעשות מה שצריך,
להשתמש בכוחה לטובה,
כדי לספק את המוצרים הציבוריים החשובים.
כמובן שזה לא טבעי
עבור החברות הרב-לאומיות.
הן לא ערוכות לכך. הן ערוכות להרוויח כסף.
אבל אלו הם ארגונים יעילים ביותר.
יש להם אמצעים,
ואם נוכל להוסיף לכך רצון ומחוייבות,
הם יודעים איך לספק את הסחורה.
ולא קל להגיע לשם.
שרשרות האספקה שהצגתי קודם על המסך,
אינן קיימות.
יש צורך במרחב בטוח.
דרוש מקום בו אפשר לקבץ אנשים,
שישבו יחד מבלי לחשוש מהאשמות
והאשמות-נגד,
כדי להתמודד ברצינות עם הבעיה,
להסכים מה הבעיה ולהעלות פתרונות.
בכוחנו לעשות זאת; הפתרונות הטכניים קיימים.
הבעיה היא חוסר אמון, חוסר בטחון,
חוסר בשותפות
בין הארגונים הלא-ממשלתיים, קבוצות תמיכה,
ארגונים חברתיים
וחברות רב-לאומיות.
אם אפשר לכנס את שני אלה במקום בטוח,
לגרום להם לעבוד ביחד,
אפשר לספק מוצרים ציבוריים ממש עכשיו,
או תוך זמן קצר להפליא.
זוהי הצעה רדיקלית,
ומטורף לחשוב
שאם את נערה בת 15 מבנגלה-דש
שעוזבת את הכפר שלה
והולכת לעבוד במפעל בדאקה--
22, 23, 24 דולר בחודש--
הסיכוי הטוב ביותר שלך ליהנות מזכויות של עובדת
הוא אם המפעל מייצר
עבור חברת מותג
שיש לה קוד התנהגות
ושהפכה את קוד ההתנהגות לחלק מרכזי בחוזה.
זה מטורף;
מולטי-מיליונרים מגינים על זכויות האדם?
אני יודע שזה לא יישמע אמיתי.
תשאלו, "איך אנו יכולים לבטוח בהם?"
ובכן, אנו לא בוטחים בהם.
זה אותו הביטוי מימי הפיקוח על הנשק:
"תאמין, אבל תוודא."
ולכן אנו בודקים.
אנו לוקחים את שרשרת האספקה שלהם, את שמות המפעלים,
אנו עושים דגימות אקראיות,
אנו שולחים מפקחים לביקורי-פתע
שיבדקו את המתקנים האלה,
ואז מפרסמים את התוצאות.
השקיפות היא לגמרי קריטית כאן.
אתה יכול להציג את עצמך כאחראי,
אבל אחריות בלי דין-וחשבון
לרוב לא מצליחה.
אז אנו לא רק מגייסים את הרב-לאומיים,
אלא נותנים להם את הכלים לספק את המוצרים הציבוריים--
כיבוד זכויות האדם--
ואנחנו בודקים.
אל תאמינו לי.
היכנסו לאתר והביטו בתוצאות הבדיקות.
שאלו את עצמכם, האם חברה זו מתנהגת
בצורה אחראית מבחינה חברתית?
האם אני יכול לקנות את המוצר
מבלי להתפשר על עקרונות המוסר שלי?
כך פועלת המערכת.
אני מתעב את הרעיון
שממשלות בעולם אינן מגינות על זכויות האדם.
אני מתעב את הרעיון
שממשלות פשוט שמטו את הכדור הזה.
ואינני יכול להתרגל לרעיון
שמשום-מה איננו מסוגלים לגרום להן למלא את חובתן.
אני עוסק בכך כבר 30 שנה,
ובמרוצת הזמן הזה ראיתי
את היכולת, המחוייבות והרצון של ממשלות
למנוע הידרדרות זו,
ובינתיים אני לא רואה מתי הן יעשו זאת שוב.
אז בתחילה חשבנו
שזה אמצעי זמני.
כעת אנו חושבים שלמעשה,
זו אולי ההתחלה
של דרך חדשה לפיקוח וטיפול
באתגרים בינלאומיים.
קיראו לזה ממשל-רשת, קיראו לזה כרצונכם,
השחקנים הפרטיים,
החברות והארגונים הלא-ממשלתיים,
יעשו יד אחת
כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים שלפנינו.
די שתסתכלו על המגפות--
שפעת החזירים, שפעת העופות, שפעת H1N1.
הביטו במערכות הבריאות בארצות כה רבות.
האם יש להן האמצעים
להתמודד עם מגפה חמורה?
לא.
האם המגזר הפרטי והארגונים הלא-ממשלתיים
יכולים לחבור יחד ולנהל מענה?
בהחלט.
מה שאין להם הוא מרחב בטוח
שבו יוכלו להיפגש, להגיע להסכמה
ולעבור לפעולה.
זה מה שאנו מנסים לספק.
אני גם יודע
שלעתים קרובות זה נראה
כמו אחריות עצומה
מכדי שאנשים יקחו על עצמם.
"אתה רוצה שאני אבטיח את זכויות האדם
בכל שרשרת האספקה הגלובלית שלי.
יש שם אלפי ספקים."
זה מרתיע מדי, מסוכן מדי,
בעיני כל חברה.
אך ישנן חברות.
חברות אצלנו 4,000 חברות.
חלקן חברות גדולות מאד מאד.
תעשית מוצרי הספורט במיוחד
התייצבה למשימה ועשתה זאת.
הדוגמה והמופת כבר קיימים.
ובכל פעם שאנו דנים
באחת הבעיות שעלינו לפתור--
העסקת ילדים בחוות זרעי כותנה בהודו--
השנה ננטר 50,000 חוות זרעי כותנה בהודו.
זה נראה כביר.
די במספרים כדי לגרום להלם.
אבל אנו מפרקים את זה לחלקי מציאות בסיסית.
ונושא זכויות האדם
מסתכם בתכנית פשוטה ביותר:
"האם אני יכול להשיב לאדם זה את כבודו?"
העניים,
אלה שזכויות האדם שלהם הופרו--
לב העניין
הוא אובדן כבודם העצמי,
העדר הכבוד העצמי.
זה מתחיל פשוט בהשבת הכבוד העצמי לאנשים.
ישבתי בשכונת עוני מחוץ לגורגאון
ממש ליד דלהי,
אחת הערים החדשות, הצעקניות והזוהרות ביותר
שצצות כיום בהודו,
ושוחחתי עם עובדים
של מפעל נצלני לביגוד באותו רחוב.
ושאלתי אותם איזה מסר ברצונם שאעביר לחברות המותג.
הם לא אמרו "כסף";
הם אמרו, "האנשים שמעסיקים אותנו
מתייחסים אלינו כאל פחות מבני אדם,
כאילו איננו קיימים.
בבקשה, בקש מהם להתייחס אלינו כאל בני אדם."
כך בפשטות אני מבין את נושא זכויות האדם.
זו הצעתי הפשוטה אליכם,
בקשתי הפשוטה לכל מקבלי ההחלטות
באולם הזה ומחוצה לו.
כולנו יכולים להחליט
לחבור יחד
להרים את הכדור ולרוץ איתו
הכדור שהממשלות שמטו.
אם לא נעשה זאת,
אנו נוטשים כל תקווה,
נוטשים את האנושיות הבסיסית שלנו,
וברור לי שאיננו רוצים בכך,
ואיננו חייבים לחיות כך.
אז אני מפציר בכם,
עשו יד אחת, בואו למרחב הבטוח,
והבה נתחיל להגשים זאת.
תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]