האם מישהו יכול להסביר לי

מדוע אנו מוציאים
מיליונים רבים של דולרים

על חינוך למניעת שימוש בסמים,

לא לקחת סמים
כי הם מזיקים,

ומאפשרים מצב שההורים
יהיו מודאגים עד מוות:

"האם הילדים שלי
יתדרדרו לסמים,

"כי הם מסתובבים בחברה גרועה?"

הם בכלל לא צריכים לדאוג.

אנשים מתמכרים לסמים
בגלל הכאב שלהם.

הם לא יעשו את זה בגלל
שהם מסתובבים בחברה רעה,

אלא פשוט משום שהם סבלו
מאיזו טראומה,

ולא קל לפתור דבר כזה
ולהחלים ממנו.

הבה ניקח נושא
ששני המרצים האחרונים

דיברו עליו:

מחלת נפש.

לפי מחקר אקדמי,

שבדק את כלל המחקרים
בתחום הזה ב-2005,

69.9% מהחולים הפסיכיאטריים המאושפזים,

עם בעיות פסיכוטיות חמורות,

ודאי ניחשתם,

שנכון, כולם סבלו מטראומת ילדות.

הוזכרה ההפרעה הדו-קוטבית.

82 עד 86 אחוז מהאנשים
עם הפרעה דו-קוטבית,

סבלו מסוג כלשהו
של טראומת ילדות.

הפרעת אישיות גבולית:

90% סבלו מכך.

בואו נדבר על הבעיה
שהושקעו בה מיליונים,

שבשנה שעברה הוצאו 79 מיליון דולר
כדי להגביר את המודעות אליה:

הדכאון.

כמה אנשים שסובלים מדכאון

סבלו לדעתכם מטראומת ילדות
או מהתעללות?

80%, לפי המחקרים.

וכמה מכם שמעו
ולו מילה אחת

על מה שקרה לכם בילדות,

ושיש בו כדי לעזור לכם
להחלים מדכאון או מחרדה?

אז מה אנו עושים?

מעלים את המודעות
כדי לפרנס את חברות התרופות?

כדי שאנשים ימשיכו לקחת תרופות?

כי הרי באוסטרליה

אנו לוקחים יותר נוגדי דכאון
מאשר בכל ארץ אחרת בעולם.

אני עובדת עם ניצולי
טראומות ילדות,

וידוע לי, מתוך מחקרי העצמאי,

ש-4 שנים אחרי
תכנית בת 5 ימים בלבד,

יש סטטיסטית--

אני תמיד מתקשה
עם המילה הזאת--

יש סטטיסטית
ירידה משמעותית מאד בדכאון.

6 חודשים אחרי
תכנית בת 5 ימים,

ירידה של 45%
במדידה של מחלות-נפש חמורות.

אז מדוע השתיקה?

מדוע איננו מדברים על זה?

מדוע אסור לנו להודות
בטראומות הילדות?

מדוע לא מעודדים אותנו
להחלים מטראומות ילדות?

כשידוע לנו,
שהודות לגמישות העצבית של המוח

זה אפשרי.

אתייחס לתחום נוסף
של יגון אנושי עמוק,

תחום שחשוב מאד לכולנו.

וכשזה מכה בנו,
זה מאד מאד כואב.

אני מדברת על התאבדויות.

איזה כאב זה.

הנשים הצעירות שאני עובדת עימן

ב"מרפא לחיים",

מתלוננות כולם על אותו דבר
כשהן מאושפזות בבית החולים

אחרי שניסו להתאבד:

איש מעולם איננו שואל
"מדוע?"

ואילו שאלו אותן,

היתה מתקבלת תשובה זהה
מכל הצעירים האלה:

"בגלל הכאב הפנימי שלי
מאז ילדותי.

"כי אני חושב שאני לא שווה כלום.
אני אפס.

"כי לאיש לא איכפת
שהתעללו בי."

ואם אני חוקרת אותם,
בית החולים "אספרנס",

בחוף המרכזי,

מנהל שירות נהדר
של מניעת התאבדויות.

טוני המפרי כתב לי:

"כ-90% מכל הנשים

"שניסו להתאבד,

"ושעבדתי איתן,

"סבלו בעבר מהתעללות מינית

"או התעללות כלשהי
בתקופת הילדות,

"ובקרב הגברים - מעט פחות."

אז האם מישהו מכם

נתקל אי-פעם במשהו
בתחום מניעת-התאבדויות,

שעוסק במה שקרה בילדות?

האם היה איזה פרסום שאמר:

"שאלו את ידידיכם,
כשהם מדוכאים:

"'מה קרה בילדותך?

"'ספר לי על ילדותך,

"'כי סביר מאד

"'שזה השפיע
על בריאותך הנפשית היום'."

חלקכם אולי חושבים לרגע:

"למה היא מדברת
על טראומות ילדות והתעללות?

"מה זה, בעצם?"

טראומות ילדות הן תחום רחב.

הן כוללות נטישה,
מוות של הורים,

הורים אלכוהוליסטיים,

התעללות מינית וגופנית
בתקופת הילדות,

התעללות רגשית.

הן כוללות כמובן
גם אסונות טבע.

מה שקורה במצב של טראומה,

טראומה היא יותר רגשות מכפי
שהמוח מסוגל לעכל.

טראומה, בזמן התרחשותה,

האדם, בהתאם לגילו,

חושב שחייו נתונים לאיום.

והמוח מגיב לטראומה

ומתפתח אחרת,

ולכן לטראומת הילדות יש השפעה
גדולה בהרבה על ההתנהגות המאוחרת

ועל כל אופן פעולתו של המוח
בהמשך החיים.

אי-אפשר לזכור טראומה.

ואתן לכם דוגמה לכך,

וזה משום שהמוח המודע

כבה במהלך הטראומה.

אולי תזכרו, ואולי לא,

ששומר-הראש של הנסיכה דיאנה,

כשניסו לגלות
מה באמת קרה בתאונה,

היפנטו אותו,

במשטרה הצרפתית היפנטו את האיש

כדי שיוכל להיזכר.

כדי שחלק ממוחו
יוכל להשתחרר,

כדי שיוכל לומר מה באמת קרה
ברגע ההתנגשות.

אז אני חושבת
שהייתי רוצה יותר מכל

שהשתיקה הזו תופר.

ואני מקווה מאד
שהשתיקה הזו תופר.

כי לפני 40 שנה,

היה נושא חשוב אחר,

זה היה הסרטן.

איש לא דיבר על סרטן.

לא הזכרנו את זה.

אמרנו רק:
"הוא חטף את זה!"

אבל היום, כמה נפלא,

כולם מדברים על סרטן.

אנו מכירים אנשים
שסבלו מסרטן.

אנו מדברים איתם,
מעודדים אותם, אוהבים אותם,

ולכן אנשים מיד מספרים
אם הם חולים בסרטן.

האם תוכלו לתאר לעצמכם
איך זה יהיה,

אם עוד בימי חיי --
זאת שאיפתי,

שאנשים ידברו על טראומות הילדות.

זה בסדר להגיד:

"היתה לי ילדות איומה.
קרו לי כל הדברים האלה."

והאדם שמקשיב יאמר:

"הנחי לי לתמוך בך.
הניחי לי לעזור לך להחלים.

"הנחי לי לעזור לך
לעבד את מה שעברת.

"כדי שמוחך יוכל להתפתח,

"כי סבלת מטראומת ילדות."

האם לא יהיה זה
עולם טוב יותר לכולנו?

כי מה יוצר את השתיקה הזו?

המבוכה?

הבושה?

האם הסטיגמה משפילה אותנו?

כי אסור לנו לדעת

כשמישהי נופלת קורבן לאונס,
את שמה.

כאילו באופן כלשהו
האונס קרה באשמתה.

מדוע כולם מתרכזים
בסכנה הנשקפת מזרים,

ובהתעללות בידי הכנסיה,
כשאלה רק 1% מכל ההתעללויות?

ההתעללויות מתרחשות בבית ובמשפחה.

אבל כל אדם כאן

יכול לשנות זאת.

אם כל אדם כאן יעזור לי
ברעיון הגדול שלי,

אם כל אדם כאן

שסבל מטראומת ילדות, יאמר:

"אין כל סיבה שאתבייש בכך.

"זו לא היתה אשמתי.

"לא אשמתי,
שילדותי לא היתה מושלמת,

"ומגיעות לי אהבה ותמיכה."

אם כאשר אתם פוגשים מישהו

שמכור להימורים, שתיה, סמים,

אם תאמרו לאותו אדם,

"האם מישהו בכלל שוחח איתך

"על מה שקרה בילדותך?

"היית רוצה להחלים
ממה שקרה בילדותך?"

אילו רק יכולתם לומר
לחולי נפש,

לא רק--

שזה רעיון נהדר,
לא רק "האם אתה בסדר?"

אלא: "האם בא לך לדבר

"על מה שקרה בילדותך?

"כי הבנתי שהמון חולי נפש

"סבלו מטראומת ילדות כלשהי.

"דבר איתי על זה."

כולכם יכולים לעשות זאת.

כל אחת ואחד מכם יכול לעזור לי
להגשים את הרעיון הגדול שלי.

כל אחד ואחת כאן,

כולכם יכולים לקחת חלק
בקרן "מרפא לחיים",

ולעזור לנו להפוך
את העולם הזה למקום שמח.

כחומר למחשבה,

איך היה נראה העולם הזה,

אילו מישהו ריפא
את אדולף היטלר,

מההתעללות הידועה שסבל בילדותו?

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]