קארה ווקר: דקויות או תינוק הסוכר המקסים

(ווקר) " היצירה של קארה ווקר עוסקת בהיסטוריה..."

(מפעל הסוכר דומינו, ברוקלין, ניו-יורק)

במשפט הזה

" קארה ווקר עוסקת בהיסטוריה,"

גלומה התשוקה

לגיבור שיפתור את הבעיה של

ההיסטוריה שלנו והגזענות.

ואני לא חושבת שהעבודה שלי באמת עוסקת בהיסטוריה

באופן אפקטיבי.

אני חושבת שהעבודה שלי

נכללת בהיסטוריה (צוחקת)

או נבלעת בהיסטוריה.

(איש מס.1) טוב, אנחנו רוצים

לעבוד מאחורה, קדימה.

(איש מס. 2) ללכת אחורה

המערך הוא

14,24,34,44.

(איש מס.1) אוקיי.

(ווקר) נטו טומפסון מ"קריאייטיב טיים" אמר

"את צריכה לראות את זה."

"המקום הזה מלא בדובשות."

דובשות על הקירות,

דובשות על קורות הגג,

גושי סוכר בגובה של 15 מטר

שנשארו מתהליך הזיקוק של הסוכר.

זו היתה קתדרלה לתעשיה,

קתדלה למצרך המסוים הזה.

הפרןיקט כולו מבוסס

על החלל הזה שיהרס

בסוף התצוגה.

הייתי צריכה ללמוד על הסוכר

בתהליך של הבנת הבנין הזה.

הסוכר בא מקנה הסוכר.

קנה הסוכר גדל באקלים טרופי.

קנה הסוכר, בעבר ובהווה, נקצר על ידי עבדים,

עובדים ללא שכר, לפעמים ילדים,

זו היסטוריה מרתקת וארוכה.

התחלתי עם כל האסוסיאציות שיש לי,

עם סוכר ודובשות.

דובשות הן תוצר

של זיקוק סוכר.

איזה עוד תוצרים יש?

ובסוף אמרתי לעצמי,

"חורבות!"

פשוט "חורבות!"

הכל היה חורבות.

לא ידעתי איך לייצר חורבות.

קראתי בספר

על ההיסטוריה של הסוכר,

חוקרים קראו לזה משהו כמו

"מעדן של סוכר."

ההגדרה מצאה חן בעיני.

"מעדן" הוא פסל סוכר

שעשוי ממשחת סוכר,

מרציפן,

פירות ואגוזים,

שפוסלו לייצג את המלכות,

ונקנו רק על ידי

המלכות, האצולה, הכמורה.

המעדן מייצג את ההזדמנות

ליצור דמות

שיכולה לכלול הרבה נושאים

שמייצגים כוח

בפני עצמו.

(ווקר) וואו! וואו!

ניסיתי לתפוס

יותר מידי רעיונות שונים

ולהכניס אותם ליצירה הזאת.

(אישה) כמו מה את לא רוצה שזה יראה?

(ווקר) אני לא יודעת מה לענות לזה. (צוחקת)

זאת אומרת, אף פעם לא עשיתי משהו כזה.

אז בעצם,

אין לי דיעה, את יודעת?

מחורבות למעדן סוכר

הוביל אותי לחשוב על...

איזה מין דמות,

ובאיזה תנוחה היא תהיה.

חשבתי לרגע ואז

דינג! בא הרעיון.

"מה עם ספינקס?"

זה קרה באופן מעודן, באמת. (צוחקת)

זה לא מין

שריד מצרי.

זה מישהו מהעולם החדש.

לא הייתי בטוחה בעצמי שאני יכולה לפסל.

זה היה מין דבר כזה

מחוץ לליגה שלי שנרתעתי ממנו

בזמן תהליך הפיסול.

(מייקל פרארי-מונטנה) התחלנו עם מודל של חימר.

המודל נסרק והפך לדיגיטאלי

והפך מסמך שנקרא על ידי רובוטים שיגלפו את הצורה.

שיכבה אחר שיכבה.

תמיד שומעים על הפסלים

(מייקל פרארי-פונטנה, פסל)

שמשחררים את הדמות מתוך הגוש.

אנחנו עוברים על זה עם הכבלים שחותכים

ומושכים אותם לאורך הגוש בזוית

כדי לקבל את הקימורים שאנחנו רוצים,

זה לא משנה כמה הרובוט מתוחכם

היד האנושית הכרחית.

ומעבר ליד,

זו לא רק היד -

זה מה שמניע את היד.

(אריק הגן) אנחנו בתהליך של הטסט הראשון

בשלב הגילוי.

עשיתי הרבה טסטים קטנים -

דמויות בגודל של 30 ס"מ -

(אריק הגן, אמן סוכר)

אבל שום דבר לא בגודל של 15 מטר.

זו תערובת של סירופ,

סוכר ומים.

ממה שעושים

קרמל או סוכריות על מקל.

מרתיחים את זה

בין 130 ל-145 צלסיוס.

שופכים לתבנית גומי

ונותנים לזה להתקשות.

ואז כשמוציאים מהתבנית,

הם יהיו מכוסים בתערובת של סוכר ומים

כמו הספינקס.

(ווקר) אני מאד ממליצה על שק סוכר של 20 קילו

לתראפיה אישית.

אבל עם מערבבים את זה

עם כמה ליטרים של מים...

זה כיף נורא.

אני חושבת שזה הכי כיף שעשיתי מאז גן ילדים,

לעשות אמנות.

אני חושבת שחשוב לי היה

לעשות דמויות מחומר שהוא כל כך

זמני -

שעומד להשתנות.

אני מעריכה מאד את הזכות

לעבוד בחלל הזה,

כי אני חושבת

שיש עוד אלפי אמנים שהיו נענים לאתגר

של החלל הזה.

אני אוהבת את העובדה

שהדמויות האלה נמסות ומטפטפות.

הן כמו החלל

של בית החרושת לסוכר "דומינו"

שעדין מטפטף,

מייצר דובשות מתוך החלל,

כאילו בוכה בכי של סוכר.

האומנת השחורה, ה"מאמי",

למרות שהיא מתכופפת ככה בתנוחה,

של מין תחינה,

היא לא שם

לספק אף אחד,

או להיות מנוצלת באיזשהו אופן.

היא נוצרת,

אני לא רוצה שהיא תהפוך

לדמות לא-מינית של שומרת העיר.

יש לה כח כי היא

איקונית.

היא מונומנטלית ומפתיעה.

אם עשיתי את עבודתי נאמנה

היא צוברת כח

מלהפר ציפיות.

אני חושבת שמאד חשוב להסתכל אחורה.

אנחנו לא עושים את זה מספיק.

אני חושבת שלפעמים ההסתכלות אחורה מובילה

למין דיכאון ןקיבעון,

וזה לא טוב.

אבל גם להסתכל קדימה

בלי תחושה של חיבור היסטורי

זה לא טוב.