כמה פעמים אנחנו שומעים
שלאנשים פשוט לא אכפת?
כמה פעמים אמרו לכם
ששינוי אמיתי וגדול הוא פשוט בלתי אפשרי
משום שרוב האנשים פשוט אנוכיים מדי,
טיפשים מדי או עצלנים מדי
בכדי לעשות שינוי בקהילה שלהם?
אני אומר לכם היום שהאדישות כמו שאנו חושבים שאנו
מכירים אותה לא באמת קיימת,
אלא שלאנשים כן אכפת,
אבל אנו חיים בעולם
שמדכא מעורבות
על ידי הצבת מכשולים ומחסומים בדרכנו.
ואני אתן לכם כמה דוגמאות למה שאני מתכוון.
בואו נתחיל עם העירייה.
האם ראיתם אחד מאלה בעבר?
זוהי מודעה בעיתון.
זו היא התראה לגבי שינוי יעוד הקרקע לבניין משרדים חדש
כדי שבשכונה ידעו מה קורה.
כמו שאתם יכולים לראות, זה בלתי אפשרי לקרוא את זה.
אתם צריכים להגיע לאמצע רק
כדי למצוא על איזה כתובת הם מדברים,
ואז יותר למטה, באותיות בגופן קטנטן בגודל 10
כדי למצוא איך באמת להיות מעורבים.
דמיינו לעצמכם אם המגזר הפרטי היה מפרסם באותה דרך,
אם חברת נייקי הייתה רוצה למכור זוג נעליים
והייתה שמה בעיתון מודעה כמו זו.
(מחיאות כפיים)
עכשיו זה לעולם לא יקרה.
אתם לעולם לא תראו מודעה כזו,
משום שנייקי באמת רוצים שתקנו את הנעליים שלהם.
לעומת זאת העיר טורונטו
בבירור איננה רוצה שתתערבו בתהליך התכנון,
אחרת המודעות שלה היו נראית ככה:
למעשה עם כל המידע מונח לפניך בצורה ברורה.
כל עוד העירייה מוציאה הודעות כאלה
כדי לנסות לגרום לאנשים להיות מעורבים,
אז כמובן, אנשים לא יהיו מעורבים.
אבל זו לא אדישות;
זו מניעה מכוונת.
המרחב הציבורי.
(מחיאות כפיים)
האופן שבו אנו מתנכלים לשטחים הציבוריים שלנו
הוא מכשול ענק
לקראת כל סוג של שינוי פוליטי מתקדם.
משום שלמעשה הנחנו "תג מחיר" על חופש הביטוי.
מי שיש לו הכי הרבה כסף יש לו את הקול הכי חזק,
שולט בסביבה החזותית והנפשית.
הבעיה במודל הזה
היא שיש כמה אמירות מדהימות שצריכות להאמר
שלא רווחי לומר אותן.
אז אתם לעולם לא תראו אותם על שלטי חוצות.
התקשורת משחקת תפקיד חשוב
בפיתוח מערכת היחסים שלנו עם שינוי פוליטי,
בעיקר על ידי התעלמות מפוליטיקה
ומיקוד בידוענים ושערוריות.
אבל אפילו כשהם עוסקים בנושאים פוליטיים חשובים,
הם עושים את זה בצורה שמדכאת מעורבות.
לדוגמה: המגזין NOW משבוע שעבר;
שבועון מתקדם במרכז טורונטו.
זו היא כתבת השער.
זה מאמר על הצגת תאטרון,
והוא מתחיל עם מידע בסיסי לגבי איפה ההצגה,
במקרה ואתם באמת רוצים ללכת ולראות אותה אחרי שקראתם את המאמר;
איפה, השעה, האתר באינטרנט.
אותו דבר עם זה: זו היא ביקורת על סרט,
ביקורת על אמנות,
ביקורת על ספר; איפה יש הקראה במקרה ותרצו ללכת.
מסעדה; אולי לא תרצו רק לקרוא עליה,
אולי תרצו ללכת למסעדה.
אז הם אומרים לכם איפה היא, מה המחירים,
הכתובת, מספר הטלפון וכו'.
ואז אתם מגיעים למאמרים הפוליטיים שלהם.
הנה מאמר מעולה על מירוץ בחירות חשוב שמתרחש.
מדובר על המועמדים - כתוב בצורה מאוד טובה -
אבל אין מידע, אין המשכיות,
אין אתר אינטרנט למסע הבחירות,
אין מידע לגבי מתי העימותים, איפה המשרדים.
הנה עוד מאמר טוב
על קמפיין חדש שיוצא נגד הפרטת התחבורה הציבורית
ללא שום מידע ליצירת קשר לגביו.
המסר שמשתמע מכך
הוא שהקוראים רוצים אולי לאכול,
לקרוא ספר, לראות סרט, אבל לא להיות מעורבים בקהילה שלהם.
ואולי תחשבו שמדובר בדבר קטן.
אבל אני חושב שזה חשוב משום שזה קובע את הטון
וזה מחזק את הרעיון המסוכן
שפוליטיקה היא ספורט שרק צופים בו.
גיבורים: כיצד אנו רואים מנהיגות?
הסתכלו על עשרת הסרטים האלו. מה משותף לכולם?
מישהו?
בכולם יש גיבורים שנבחרו.
מישהו הגיע אליהם ואמר: "אתה הוא האחד הנבחר.
יש נבואה. עליך להציל את העולם."
ואז מישהו הולך להציל את העולם מכיוון שאמרו לו,
עם עוד כמה אנשים שמזדנבים.
זה עזר לי להבין
מדוע להרבה אנשים יש בעיה לראות את עצמם כמנהיגים.
משום שזה שולח מסר לא נכון לגבי מה היא מנהיגות.
מאמץ הרואי הוא מאמץ משותף,
דבר ראשון.
דבר שני, הוא לא מושלם, הוא לא כל כך זוהר
והוא אינו מתחיל לפתע ומסתיים לפתע.
זהו תהליך מתמשך לאורך כל חייך.
אבל הדבר הכי חשוב, הוא התנדבות מרצון.
הוא התנדבות מרצון.
כל עוד אנו מלמדים את הילדים שלנו
שגבורה מתחילה כשמישהו שורט סימן על המצח שלך,
או שמישהו אומר לך שאתה חלק מנבואה,
הם מפספסים את המאפיין הכי חשוב של מנהיגות,
שהיא מגיעה מבפנים.
מדובר על רדיפה אחר החלום
ללא הזמנה --
ואז עבודה עם אחרים בכדי לגרום לחלומות האלו להתגשם.
מפלגות פוליטיות: אוי ואבוי.
מפלגות פוליטיות יכולות וצריכות להיות
אחת מנקודות הכניסה הבסיסיות שמאפשרות
לאנשים להיות מעורבים בפוליטיקה.
במקום, הן נהיו, לצערי,
ארגונים לא יצירתיים וחסרי השראה
שסומכים כל כך הרבה על מחקרי שוק
וסקרים וקבוצות מיקוד
שבסוף כולם אומרים את אותו הדבר,
למעשה מקיאים חזרה את מה שרצינו לשמוע
על חשבון העלאת רעיונות אמיצים ויצירתיים.
ואנשים יכולים להריח את זה, וזה מזין לגלוג וציניות.
(מחיאות כפיים)
עמותות:
קבוצות בעלות מעמד של עמותה בקנדה לא רשאיות להביע תמיכה ברעיון פוליטי.
זו בעיה גדולה ומכשול גדול בדרך לשינוי
משום שזה אומר שחלק מהקולות הכי נלהבים ובעלי ידע
מושתקים לחלוטין, במיוחד בזמן בחירות.
מה שמוביל אותנו לדבר האחרון,
שהוא הבחירות שלנו.
כמו שבוודאי שמתם לב, הבחירות בקנדה הם בדיחה שלמה.
אנו משתמשים במערכות לא עדכניות
שהם לא הוגנות ויוצרות תוצאות אקראיות.
קנדה כרגע מובלת על ידי מפלגה
שרוב הקנדיים בכלל לא רצו.
איך אנחנו יכולים בצורה כנה ואמיתית לעודד אנשים נוספים להצביע
כשקולות הבחורים לא נחשבים בקנדה?
אתם מחברים את על הדברים האלו ביחד
וברור שאנשים הם אדישים.
זה כאילו לנסות לרוץ לתוך קיר לבנים.
עכשיו, אני לא מנסה להיות שלילי על ידי
זריקת כל המכשולים האלה ולהסביר מה יש בדרך שלנו.
בדיוק ההפך: אני בעצם חושב שאנשים הם מדהימים וחכמים
ושכן אכפת להם.
אבל, כמו שאמרתי, אנו חיים בסביבה כזו
שבה כל המכשולים הללו מוצבים בדרכנו.
כל עוד אנו נאמין שאנשים, השכנים שלנו,
הם אנוכיים, טיפשים או עצלנים,
אז אין שום תקווה.
אבל אנו יכולים לשנות את כל הדברים שהזכרתי.
אנחנו יכולים לפתוח את העירייה.
אנחנו יכולים לשנות את מערכת הבחירות שלנו.
אנחנו יכולים לעשות דמוקרטיה במרחבים הציבוריים שלנו.
המסר העיקרי שלי הוא,
אם נוכל להגדיר מחדש "אדישות",
לא כעוד תופעה פנימית,
אלא כרשת מורכבת של חסמים תרבותיים
שמחזקת את ההתנתקות,
ואם נוכל להגדיר בבירור, נוכל לזהות,
מהם המחסומים האלו,
ואז אם נוכל לעבוד ביחד, במשותף לפרק את המחסומים האלו
אז הכל אפשרי.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)