תראו, עכשיו נעשה משהו באופן קצת שונה.

לא אראה לכם מצגת, אלא רק אדבר.

באותו זמן נתבונן רק בדמויות מתוך

סידרת תמונות שדי קרובה למציאות --

צילומים מחיים שניים. אני מקוה שזה יהיה מעניין.

אני מתחרה על תשומת ליבכם עם התמונות המשונות

שאתם רואים על המסך.

תחילה אדבר איתכם קצת על כמה רעיונות גדולים הקשורים בזה,

ואז אחזיר לכאן את ג'ון כדי שנשוחח

עוד קצת, נחשוב ונשאל שאלות.

אני משער שהשאלה הראשונה היא,

מדוע בכלל ליצור עולם מדומה?

אני חושב שהתשובה לזה תמיד תהיה

קשורה במידת מה לאנשים

ה"משוגעים" לעניין מסויים, אשר מתחילים את המהלך.

לכן תחילה אתן לכם קצת רקע עליי

ומה הניע אותי בתור נער ואחר-כך בוגר,

לנסות וליצור דבר כזה.

הייתי ילד מאוד יצירתי שקרא המון ושהתעמק תחילה באלקטרוניקה,

ואחר-כך בתיכנות מחשבים, כאשר הייתי ממש צעיר.

כל הזמן ניסיתי לייצר דברים.

הייתי אובססיבי לפרק ולבנות דברים שונים,

ובכל דבר שיכולתי לעשות עם ידיי או עם עץ,

או אלקטרוניקה, או מתכת וכו'.

כך לדוגמא -- וזה דבר מדהים של חיים שניים -- היה לי חדר-שינה.

וכל נער, יש לו חדר-שינה שבו הוא מתבודד --

אבל אני חשבתי שזה יהיה מגניב אם הדלת של החדר תעלה מעלה

כמו ב"מסע בין כוכבים", במקום שתיפתח.

חשבתי שזה יהיה נפלא לעשות את זה. לכן עליתי לתיקרה

וחתכתי דרך הקורות התומכות, לשמחת הוריי,

והנחתי את הדלת, כך שתימשך מעלה דרך התיקרה.

התקנתי בעליית-גג התקן לפתיחת הדלת

שימשוך את הדלת מעלה.

רק לדמיין כמה זמן זה לקח לי לעשות כל זה בבית

ואת ההתמרמרות של הוריי.

הדבר שתמיד חזר והפליא אותי היא העובדה

שלאנשים יש כל-כך הרבה רעיונות נפלאים לעשות דברים,

אבל פעמים רבות כל-כך אינם מסוגלים, במציאות, לעשותם --

ממש לארגן את הדברים

ולהוציא לפועל את ההקמה של משהו,

של מה שמדמיינים מבחינה עיצובית.

לכן עבורי, כאשר האינטרנט נכנס לזירה

ואני עסקתי בכתיבת תוכניות מחשב,

פשוט ניסיתי להריץ חברה קטנה משלי

כדי לגלות מה ניתן לעשות עם האינטרנט והמחשבים,

מייד התחוור לי שהדבר האולטימטיבי

שרוצים לעשות עם האינטרנט והמחשבים

זה להשתמש באינטרנט ובמחשבים מקושרים

כדי לדמות עולם שבו יומצאו מחדש חוקי הפיזיקה

והחוקים של כיצד הדברים פועלים האחד עם השני --

מין -- רעיון על אטומים וכיצד ליצור דברים,

ולבצע זאת בתוך מחשב כך שכולנו נוכל לגשת לשם וליצור.

כך שבשבילי זה הדבר שהיה כל-כך מושך.

פשוט רציתי מקום כזה בו ניתן ליצור דברים.

אני חושב שרואים זאת בראשית

של מה שקרה עם חיים שניים, ואני סבור שזה חשוב.

אני גם חושב שבאופן יותר כללי, השימוש באינטרנט וטכנולוגיה

בתור מין מרחב סביבנו המשמש ליצירתיות ועיצוב, הוא מגמה כללית.

זו מין התקדמות אנושית גדולה.

בדרך-כלל טכנולוגיה משמשת כדי לאפשר לנו ליצור בדרך שיתופית

וחברתית עד כמה שניתן.

ואני סבור שחיים שניים ועולמות מדומים,

באופן יותר כללי, מייצגים את הכי הטוב שניתן לעשות כדי להשיג זאת כאן ועכשיו.

דרך אחרת להסתכל על זה,

הקשורה לתוכן, ואם חושבים גם על החלל,

זה לחבר עולמות מדומים לחלל.

חשבתי שעשוי להיות כיף לדבר על זה רגע.

אם אתם מהרהרים על תנועה בחלל, זה דבר מרתק.

כל-כך הרבה סרטים, ילדים,

כולנו קצת חולמים על לגלות את החלל. מדוע?

תעצרו רגע ותשאלו מדוע זה מרומם?

מדוע אנו כבני-אדם רוצים לעשות זאת?

אני חושב שיש כמה סיבות. זה מה שרואים בסרטים --

זה חלום שכולנו שותפים לו.

אחת מהן היא שאם היינו יוצאים לחלל היינו יכולים להתחיל מחדש.

במובן מסויים, היינו הופכים למישהו אחר באותו מסע.

היינו משאירים מאחור את החיים ואת החברה המוכרים לנו.

לכן באופן בלתי נמנע, היינו עוברים טרנספורמציה --

באופן בלתי הפיך ובסבירות גבוהה -- כאשר היינו יוצאים למסע.

הדבר השני הוא שקיימת אותה תחושה ברורה

האומרת שאם ניסע מספיק רחוק, נוכל למצוא שם --

טוב -- אין לנו מושג מה נמצא שם

כאשר נגיע לשם, לחלל.

רק שזה הולך להיות משהו שונה.

זה הולך להיות כל-כך שונה ממה שרואים על כדור-הארץ

שכל דבר יהיה אפשרי שם.

מין סוג כזה של מחשבות -- אנו כבני-אדם נמשכים

לרעיון של יצירת זהות חדשה והליכה למקום בו הכל אפשרי.

אני סבור שאם חושבים על כך ברצינות,

עולמות וירטואליים, ולאן אנו צועדים עם טכנולוגיית

המיחשוב המתפשטת, העולמות המדומים

מייצגים בהכרח את הגירסה הסבירה והאפשרית מבחינה מעשית

של חקר החלל.

הרעיון של עולמות מדומים נוגע לליבנו כי כמו בחלל,

הם מאפשרים לנו להמציא את עצמנו מחדש והם מכילים הכל מכל דבר,

וכנראה הכל יכול להתרחש בהם.

כדי לתת מושג על המימדים,

אם משווים בין חלל לחיים שניים, רוב האנשים אינם מודעים, מין --

וזה בדיוק כמו האינטרנט בשנות ה-90. עולמות מדומים

של חיים שניים היום מאוד דומים לאינטרנט של שנות ה-90:

כולם מאוד מתרגשים,

יש המון רעש והתרגשות לגבי רעיון כזה או אחר

בכל רגע, ואז יש גם יאוש וכולם חושבים

שכל זה לא יצליח.

כל מה שקשור בחיים שניים

ובאופן יותר רחב לעולמות מדומים, התרחש בשנות ה-90.

אנו משחקים במשרדנו משחק בו לוקחים מאמר כלשהו

ומוצאים שהמאמר נשאר אותו הדבר לאחר שהחלפנו בו

את המילים "חיים שניים" ו"מציאות מדומה" ב"רשת" ו"אינטרנט", בהתאמה.

ניתן למצוא בדיוק את אותם המאמרים

הכתובים על כל מה שאנשים רואים.

כדי לתת מושג על המימדים, חיים שניים זה כ-20,000 מעבדים נכון לעכשיו.

שזה כ-20,000 מחשבים

המחוברים זה לזה בשלושה אתרים בארה"ב,

אשר מדמים את המרחב הוירטואלי. והמרחב הוירטואלי עצמו --

יש כ-250 אלף אנשים ביום המסתובבים שם,

האוכלוסיה הפעילה היא בערך בגודל של עיר קטנה למדי.

המרחב גדול בערך פי-10 מגודלה של סן-פרנסיסקו,

והוא גם בנוי בצפיפות כמוה.

זה נותן מושג על המימדים. כל זה מתפשט במהירות רבה --

כ-5 אחוז בחודש נכון להיום, במונחים של שרתים חדשים שמתווספים.

לכן כמובן, בניגוד גמור לעולם האמיתי,

וכמו האינטרנט, כל העסק מתפשט

מאוד, מאוד מהר ובקצב מעריכי (מתגבר).

כך שהדבר הזה מהווה יריב שקול לחקר החלל

בגלל כמות התוכן שיש בו,

ואני סבור שהכמות היא קריטית.

היא קריטית בעולם המדומה

כדי שהוא אכן יהיה מרחב של אפשרויות בלתי מוגבלות.

אנו כבני-אדם מאוד רגישים לזה.

אני יודעים זאת כאשר רואים את זה, יודעים כאשר אפשר לעשות כל דבר במרחב

ויודעים כאשר לא ניתן לעשות.

חיים שניים כיום הם 20,000 המכונות הללו,

והם כ-100 מיליון פריטים שיצרו המשתמשים, כאשר פריט

זה משהו כזה, אולי גם אינטראקטיבי.

10 מיליון מהם הוגים כל הזמן:

מוצמדת להם תוכנה.

כך שכבר כעת זה עולם גדול, בהתיחס לכמות החומר שבו

וזה מאוד חשוב.

אם מישהו מכיר משחקים כמו World of Warcraft,

הוא מגיע עם 4 תקליטורי DVD.

לעומתו, לחיים שניים יש נתונים בגודל 100 טרה

שיצרו המשתמשים, דבר שהופך אותו לגדול פי 25,000.

אז שוב, כמו האינטרנט בהשוואה ל-AOL,

חדרי הצ'ט והתוכן למיניהם שהיו ב-AOL בזמנו,

מה שמתרחש כאן זה מאוד שונה,

מכיוון שרק המימדים של מה שהאנשים עושים

כאשר מותר להם לעשות כל דבר שהם רוצים, הם די מדהימים.

המחשבה האחרונה שלי בנושא היא שזה

כמעט בטוח נכון שלא משנה לאן זה יתפתח,

זה יהיה יותר גדול במימדי השימוש שלו מאשר הרשת עצמה.

אצדיק את טענתי זו בשתי אמירות.

באופן כללי, אנו משתמשים ברשת כדי לארגן, להחליף,

ליצור ולצרוך מידע.

זה דומה למה שאיירין אמרה על גוגל שמונעת על-ידי מידע.

גם אני חושב על העולם כאילו היה מידע.

כל מה שאנו באים איתו במגע, כל החוויות שעוברות עלינו,

זה כאילו שאנו שוחים בים של מידע

ומגיבים אליו בדרכים שונות.

הרשת מעלה מידע בצורת טקסט ותמונות.

הגיאומטריה והגיאוגרפיה של הרשת היא ברובה קישורי טקסט-אל-טקסט.

זוהי דרך אחת לארגן מידע,

אבל יש שני דברים בנוגע לדרך בה אנו ניגשים למידע בעולם מדומה

שאני סבור שהן דרכים חשובות ושהן שונות

והרבה יותר טובות ממה שהגענו אליו עד היום עם הרשת.

הראשונה היא --

ההבדל הראשון בעולמות מדומים הוא

שמידע בעולמות אלו מוצג באמצעות

סמלים עוצמתיים שהפכו לאייקונים ושניתן להשתמש

בהם עבור בני-אדם.

לדוגמא, כ-ס-א היא המילה עבור זה,

אבל תמונה של זה הינה סמל אוניברסלי.

כולם יודעים מה הכוונה. אין צורך לתרגם.

גם קל יותר לזכרה אם רואים את התמונה,

לעומת אם רואים את כ-ס-א על נייר.

ניתן לבצע בדיקות המוכיחות שתזכרו בעוד

כמה ימים שדיברתי על כסא, הרבה יותר טוב.

לכן כאשר מסדרים מידע בעזרת השימוש בסמלים,

שימוש בסמלים הכי מוכרים שכולנו ספגנו אותם כל חיינו,

אנו גם מתלהבים באופן מירבי, גם מקבלים השראה, גם זוכרים,

גם מעבירים וגם משתמשים במידע יותר טוב.

לכן עולמות מדומים הם, מיסודם,

הדרך הטובה ביותר עבורנו לארגן ולחוות מידע.

אני סבור שזה משהו שאנשים דיברו עליו במשך 20 שנה --

אתם יודעים, התלת-מימד, הסביבות דמויות המציאות האמיתית, הן מאוד

משמעותיות עבורנו בדרך קסומה כלשהי.

אבל הדבר השני -- ואני סבור שזה פחות מובן מאליו --

הוא שהחוויה של יצירה, צריכה וגילוי של אותו מידע

הינה ללא סייג ומטבעה, יותר חברתית בעולם המדומה.

אתם שם תמיד עם אנשים אחרים.

אנו כבני-אדם היננו יצורים חברתיים וחייבים, או מעדיפים,

או נהנים יותר כאשר צורכים מידע בשיתוף עם אחרים.

זה חיוני עבורנו. לא ניתן להימנע מזה.

כאשר מבקרים ב-Amazon.com ומחפשים מצלמות דיגיטליות או משהו אחר,

אנו נמצאים שם באתר עם עוד 5,000 אנשים,

אבל אי-אפשר לשוחח איתם.

לא ניתן פשוט לפנות לאנשים אשר גולשים בין מצלמות דיגיטליות

באותו עמוד כמוכם ולשאול אותם,

"האם אתם מכירים מצלמות אלו כי אני חושב לקנות אחת כזו."

הדוגמא הפשוטה של חוויית הקניה ביחד,

היא דוגמא כיצד בתור יצורים חברתיים

אנו רוצים לחוות מידע בדרך זו.

לכן נקודה שניה זו, שאנו מטבענו חווים מידע במשותף

או רוצים לחוותו במשותף,

הינה ללא סייג כה קריטית, בערך,

במגמה זו שתקבע היכן אנו נשתמש בטכנולוגיה כדי לקשר בינינו.

לכן אני חושב, שוב, שסביר שבעשור הבא או משהו כזה,

עולמות מדומים הללו יהיו הדרך המקובלת ביותר עבורנו כבני-אדם

לשימוש באלקטרוניקה של האינטרנט, אם תרצו,

כדי להיות ביחד, כדי לצרוך מידע.

מיפוי בהודו -- זו דוגמא מצויינת.

אולי הפיתרון שם דורש שנדבר עם אנשים אחרים בזמן-אמת.

בהתייעצות, יותר מכל דרך אחרת,

ניתן לבנות מפה באופן סטטיסטי.

לכן אני סבור שזוהי עוד נקודה חשובה.

אני חושב שלא משנה לאן זה הולך,

בין אם זה חיים שניים, או וריאציות שלו, או משהו יותר גדול

שמתרחש בכל רחבי העולם בהרבה מקומות --

זה הדבר שעבורו ישמש האינטרנט,

שאליו יופנו המשתמשים הבודדים והתנועה הכוללת ברשת,

כך שהרשת ומערך מקורות המידע הטקסטואלי והציורי שלה

יהפכו לאמצעי או לחלק של תבנית הצריכה,

אבל התבנית עצמה תתהווה בעיקר בסביבה מן הסוג הזה.

רעיון מורכב, אבל סבורני שניתן לסנגר עליו.

אעצור כאן ברשותכם ואחזיר לכאן את ג'ון,

ואולי פשוט ננהל שיחה יותר ארוכה.

תודה לך. ג'ון. זה נהדר.

(מחיאות כפיים)

ג'ון הוקנברי: מדוע יצירה זו, הדחף ליצור חיים שניים,

אינה סתם גחמה אוטופית?

כמו לדוגמא, במאה ה-19,

מספר כלשהו של עבודות ספרותיות אשר חזו עולמות חלופיים,

היו בפירוש אוטופיים.

פיליפ רוזדל: אני חושב שזה גדול. זו שאלה כה מעמיקה.

האם סביר שעולם מדומה יהיה אוטופיה? הייתי אומר שזו אחת הדרכים האפשריות.

התשובה היא שלילית. אני חושב שהסיבה לכך היא שהרשת עצמה

היא דוגמא טובה לתהליך שצומח עמוק מלמטה.

המושג של אפשרויות אין-סופיות, הקסם של 'הכל אפשרי',

נוצרים רק בסביבה

שבה באמת בטוחים שקיימת חירות בסיסית

ברמה של השחקן הבודד, ברמה של קוביית הלגו,

שמהם מורכב העולם המדומה.

חייבת להיות אותה רמת חופש, ואני נשאל לעיתים,

אם קיימת מין נטיה אוטופית

לחיים שניים וכדומה, שבגללה אתה

יוצר עולם שיש לו תוכנית-על מוכנה מראש?

אותן תוכניות המונחתות מלמעלה גורמות ניכור אצל כל אחד,

גם אם כוונתן טובה כאשר יוצרים אותן.

ובנוסף, חברה אנושית, כאשר היא נשלטת ומנוטרת,

כאשר קובעים בשבילה כללי תוכנית-על,

דרך חדשה למגע בין אנשים, דרך חדשה לפריסתה של עיר, או משהו אחר,

דברים כאלה מעולם לא הגיעו מעבר,

טוב -- אני תמיד אומר בצחוק -- "הקניון של ארה"ב",

שזה מבנה ענק של ארכיטקטורה בעלת תיכנון ריכוזי

שנבנה.

ג'.ה.: הקרמלין היה די גדול.

פ.ר.: כן, הקרמלין. זה נכון. כל הקומפלקס.

ג'.ה.: תן לי דוגמא של כלי שיצרת בהתחלה בחיים שניים

והיית די בטוח שאנשים ירצו להשתמש בו

ליצירת ההתגלמויות שלהם או ליצירת קשרים

ושאנשים בעצם אמרו בפועל שאינם מעוניינים בו כלל,

וספר על משהו שלא חשבת עליו, ושאותו אנשים

דרשו כמעט באופן מיידי.

פ.ר.: בטוחני שאוכל לתת מספר דוגמאות משני אלה.

אחד האהובים עליי, יש את המאפיין הזה שהכנסתי לחיים שניים --

ממש הייתי נלהב לגביו.

זו היתה האפשרות למין התקרבות למישהו

ולנהל איתו שיחה יותר אינטימית,

אבל זה לא היה שירות הודעות מיידיות כי היה צריך תחילה להתיידד.

היה זה רק רעיון שאפשר לנהל שיחה אינטימית.

אני פשוט זוכר שזו היתה אחת מאותן הדוגמאות של עיצוב מבוסס מידע.

חשבתי שזה רעיון כל-כך טוב,

אבל מעולם לא עשו בו שימוש, ואנחנו לבסוף --

אני חושב שבסוף כיבינו אותו.

פשוט ויתרנו, מחקנו את הקוד שלו מהתוכנית.

באופן יותר כללי, יש עוד דוגמא לזה,

שהיא אדירה ביחס לרעיון האוטופיה.

לחיים שניים היו בהתחלה 16 שרתים. היום יש 20,000.

כאשר היו רק 16,

מימדיו היו כשל קמפוס מכללה זו.

חילקנו אותו לאזורים: שמנו מועדון לילה,

שמנו דיסקוטק שאפשר לרקוד בו,

והיה גם מקום שבו ניתן להילחם באקדחים אם רוצים,

והיה מקום אחר, מין טיילת כזו, כמו באי קוני.

אנחנו קבענו את האזורים, אבל אנשים יכלו

לבנות בכל מקום איך שהתחשק להם.

ומה שהיה מדהים מהתחלה זה

שהרעיון שעמד בבסיס החלוקה לאזורים,

התעלמו ממנו באופן מיידי ומוחלט,

וחודשיים מאז שכל זה החל,

-- שזה זמן באמת קצר, אפילו לפי שעון החיים השניים --

אני זוכר שהמשתמשים, האנשים שעשו שימוש בחיים שניים,

התושבים, הם באו ואמרו לי שהם רוצים לקנות את הדיסקוטק --

כי אני בניתי אותו -- שברצונם לגלח את הקרקע

ולשים שם בתים. אז מכרתי להם אותו --

כלומר, העברנו בעלות והם עשו מסיבה גדולה

ופוצצו את הבניין.

וזה היה רק כדי לומר שלא יודעים

מה הולך לקרות.

כאשר חושבים על כל מה שאנשים בנו והפך לפופולרי --

ג'.ה.: בסוף CBGB היה צריך להיסגר. זה החוק, אתה יודע.

פ.ר.: בדיוק. אבל הוא נסגר ביום אחד, לפי זמן אינטרנט.

דוגמא למשהו -- הריון.

אפשר שיהיה לך תינוק בחיים שניים.

זה נעשה בשלמותו בעזרת הכלים שנבנו בתוך חיים שניים,

בהתאם לתפיסה הטבועה בנו של להיכנס להריון וללדת.

חיים שניים קיימים ברמת הפלטפורמה, ברמה של החברה המייצרת -- במעבדות לינדן --

לחיים שניים אין תכונות כלשהן של משחקים.

אין ניסיון לבניית חוויה,

כדי להפכם לאוטופיים במובן של ההשקעה שלנו בהם.

לכן ברור שאף פעם לא היינו מכניסים מנגנון להולדת תינוקות,

כלומר לקחת שתי התגלמויות ומיזוגן, וכדומה.

אבל אנשים בנו את האפשרות הזו להולדת תינוקות והטיפול בהם

בתור חוויה שניתן לקנות בחיים שניים --

כלומר, זו דוגמא די מרתקת למה שמתרחש

בכלכלה באופן כללי.

וכמובן, הימצאות הכלכלה זה רעיון נוסף.

לא דיברתי עליו, אבל זה סממן קריטי.

כאשר נותנים לאנשים הזדמנות ליצור,

ישנם שני דברים שהם באמת רוצים.

בעלות הולמת על הדברים שהם יוצרים.

ואז השני הוא -- אם רצונם בכך,

והם לא הולכים לבצע זאת בכל הזדמנות, אבל בהרבה מקרים כן --

הם רוצים את האפשרות למכור את יצירתם

כדרך ליצירת פרנסה משלהם.

זה נכון ברשת וגם נכון בחיים שניים.

לכן נוכחותה של הכלכלה הינה קריטית.

ג'.ה.: שאלה לפיליפ רוזדל? הנה כאן.

(קהל: תחילה הבחנה והיא שאתה נראה כמו דמות.)

ג'.ה.: ההבחנה היא, פיליפ הואשם שהוא נראה כמו דמות,

כמו אווטר, בחיים שניים.

ענה, ואז נמשיך עם שאר שאלתך.

פ.ר: אבל איני נראה כמו האווטר שלי.

(צחוק)

כמה אנשים כאן יודעים כיצד נראה האווטר שלי?

קרוב לוודאי שהם לא הרבה.

ג'.ה.: האם אתה גונב אווטר של מישהו אחר עם זה --

פ.ר.: לא, אני לא. לאחד האנשים בעבודה היתה אווטר נהדרת --

התגלמות נשית -- שנהגתי לעטות עליי מפעם לפעם.

אבל האווטר שלי זה אדם שלובש מכנסי בוקרים.

שיער מחודד -- יותר מחודד מזה. מין שיער כתום.

שפם ארוך. מין שפם של כפריים.

משהו יפה.

ג'.ה.: ושאלתך?

(קהל: [לא ברור].)

ג'.ה.: השאלה היא, נראה כאילו שמחטיאים את הפן התרבותי המדוייק בחיים שניים.

לא נראה כאילו שיש להם תרבות משלהם,

ואותן הדקויות הקיימות

בעולם האמיתי לא מתורגמות לתוך החיים שניים.

פ.ר.: קודם כל, אנחנו בשלב מוקדם,

זה רץ רק כמה שנים.

חלק ממה שאנו רואים זו אותה אבולוציה של התנהגות אדם

שרואים בחברות צומחות.

לכן ביקורת הוגנת על חיים שניים היום זה לומר

שזה הכי דומה למערב הפרוע יותר מאשר לרומא, מבחינה תרבותית.

עם כל זאת, האבולוציה שלה והאינטראקציות המגוונות שיוצרת תרבות,

מתרחשות במהירות הגבוהה פי-10 לעומת

העולם האמיתי, ובסביבה בה, אם נכנסים לפאב בחיים שניים,

65 אחוז מהאנשים שם אינם מארה"ב,

ולמעשה מדברים בשפותיהם השונות והמגוונות.

בעצם, אחת הדרכים להרויח כסף

בחיים שניים זה להכין מדבקות יפות של מתרגם ולשאת אותן עליך

והן קופצות על-פני המסך

ומאפשרות לך להשתמש בגוגל או באבלפיש

או באחת מתוכנות התירגום האחרות ברשת

כדי לתרגם טקסט מדובר -- סליחה -- המודפס בין שני משתמשים.

כך שהמציאות הרב-תרבותית ומין סיר היתוך תרבותי

המתקיימים בתוך חיים שניים הם די --

אני חושב, די ראויים לציון לעומת תנאי המציאות האנושית בעולם האמיתי

ומה שהצלחנו להשיג בה אי-פעם.

לכן אני סבור שהתרבות תגיע לכיוונון עדין,

היא תתפתח, אבל עלינו להמתין מספר שנים עד שזה יקרה,

כפי שניתן היה לצפות מראש.

ג'.ה.: שאלות נוספות? הנה כאן.

(קהל: מהו הרכב האוכלוסיה?)

ג'.ה.: מה הרכב האוכלוסיה אצלך?

פ.ר.: השאלה היא מה הרכב האוכלוסיה.

הגיל הממוצע בחיים שניים הוא 32,

אבל, השימוש בחיים שניים גובר באופן דרמטי

ככל שהגיל עולה. כך שכאשר עוברים מגיל 30 ל-60 --

ויש הרבה אנשים בשנות ה-60 שלהם המשתמשים בחיים שניים --

וגם ככה זו אינה עקומה חדה -- יש בה פילוג גבוה --

השימוש לפי שעות שבועיות עולה ב-40 אחוז

מגיל 30 לגיל 60 של החיים האמיתיים --

רבים חושבים בטעות שחיים שניים

זה מין משחק מקוון. לרוב חיים שניים אינם מושכים --

אני מדבר בהכללה --

הם אינם מושכים אנשים המשחקים משחקים ברשת,

כי הגרפיקה שלהם אינה משתווה ל --

כלומר, התמונות מאוד יפות,

אבל בגדול הגרפיקה אינה משתווה

לגרפיקה העדינה והמדוייקת שרואים ב-Grand Theft Auto 4.

אז גיל ממוצע: 32, כבר אמרתי.

65 אחוז מהמשתמשים אינם מארה"ב.

הפילוג בין מדינות רחב מאוד.

בחיים שניים יש משתמשים כמעט מכל מדינה בעולם.

הבולטות הן -- אם לוקחים את בריטניה ואירופה,

ביחד הן מהוות כ-55 אחוז מהמשתמשים בחיים שניים.

מבחינת תכונות אישיות --

גברים ונשים: שניהם כמעט שווים בחיים שניים,

כך שכ-45 אחוז מהמשתמשים בחיים שניים כיום הן נשים.

אבל נשים משתמשות בחיים שניים

כ-30 עד 40 אחוז יותר, לפי שעות, מאשר הגברים.

כלומר, יותר גברים נרשמים מאשר נשים,

אבל יותר נשים מתמידות ומשתמשות לעומת הגברים.

אז זו עוד עובדה הנוגעת אוכלוסיה.

במונחים של תכונות אישיות, האנשים בחיים שניים

שונים באופן מובהק זה מזה לעומת מה שאולי אפשר לחשוב,

כאשר הולכים ומדברים איתם ופוגשים אותם.

הנה לכם אתגר: תבדקו בעצמכם.

אלה לא חבורה של מתכנתים.

לא קל לתאר אותם מבחינת סוג האוכלוסיה.

אם הייתי צריך לתת תמונה רחבה, הייתי אומר, אתם זוכרים

את האנשים שהלכו ל-eBay בשנים הראשונות שלו?

אולי משהו דומה לזה. דהיינו, אנשים שממהרים לאמץ (חידושים).

הם נוטים להיות יצירתיים. הם נוטים ליזום.

רבים מהם -- כ-55,000 אנשים נכון להיום -- בעלי תזרים מזומנים חיובי:

הם מרויחים כסף -- כלומר כסף אמיתי --

ממה שהם עושים בחיים שניים --

אבל יצירתיים, בונים דברים, בכיוון של

בנה-את-עסקך. עד כאן.

ג'.ה.: אתה מתאר את עצמך בתור מישהו

שהיה מאוד יצירתי כאשר היית צעיר, אהבת ליצור דברים.

כלומר, זה לא קורה הרבה ששומעים מישהו

המתאר את עצמו כמאוד יצירתי.

אני חושד שאולי זה ביטוי מכובס לתלמיד ממוצע

שבילה הרבה זמן בחדרו? זה ייתכן?

(צחוק)

פ.ר.: פעם הייתי תלמיד ממוצע. איזה קטע.

כאשר נכנסתי לקולג' -- למדתי פיזיקה בקולג' --

זה היה קטע,

מאחר ובהחלט הייתי ילד לא-חברותי. כל הזמן קראתי.

הייתי ביישן. אני לא נראה כזה עכשיו, אבל הייתי מאוד ביישן.

זזתי כל הזמן -- גם זה חוויתי.

אז כנראה אכן אני חי בתוך עולם משלי,

ובוודאי שתכונה זו עוזרת להתמקד במטרה מסויימת המעניינת אותך.

ג'.ה.: אז כיום אתה בחיים החמישיים שלך?

פ.ר.: אם סופרים, כן, ערים. אבל --

אבל אני חושב שלא הצלחתי בבית-ספר כפי שיכולתי להצליח. אתה צודק.

לא הייתי כפייתי -- כדי להיות תלמיד מצטיין.

עמדתי לומר שהיה לי ניסיון חברתי נהדר

כאשר הלכתי לקולג', שלא היה לי קודם,

יותר ניסיון חברותי, כאשר פגשתי 6 או 7 אנשים אחרים

שאיתם למדתי פיזיקה והייתי מאוד תחרותי איתם,

ואז התחלתי לקבל ציונים גבוהים. אבל אתה צודק: לא הייתי תלמיד מצטיין.

ג'.ה.: שאלה אחרונה. כאן.

(קהל: בחוברת כתוב --)

ג'.ה.: אתה רוצה לנסח אחרת?

פ.ר.: כן, אנסח מחדש.

אז אתה טוען שבחוברת כתוב

שאנו עשויים להעדיף את העצמי הדיגיטלי שלנו על-פני האמיתי --

את העצמי הדיגיטלי היותר בר-עיצוב או הצייתן לעומת העצמי האמיתי --

ושבעצם מירב החיים של אנשים וחוויותיהם

עלולים לעבור לתחום הדיגיטלי.

זו מחשבה אכן מפחידה.

זהו שינוי מפחיד, שיבוש מפחיד.

אני מניח שאתם שואלים מה דעתי על כך.

ג'.ה.: מה תשובתך לאנשים שיגידו שזה מפחיד?

(קהל: אם מישהו היה אומר לך שזה מטריד,

מה היתה תשובתך?)

פ.ר.: הייתי אומר כמה דברים.

אחד: זה מטריד כמו שהיו האינטרנט או החשמל.

דהיינו, שזה שינוי רציני, אבל הוא בלתי נמנע.

שום מידה של חתירה לאחור או מעשים מכוונים

או צעדים פוליטיים לא תצליח למנוע שינויים טכנולוגיים אלה

מלחבר אותנו יחד,

מפני שהמוטיבציה הבסיסית שיש לאנשים --

להיות יצירתיים, יוזמים -- תגרום להזרמת אנרגיה לתוך

עולמות מדומים אלה באותו אופן שזה קרה עם האינטרנט.

לכן שינוי זה, אני מאמין, הוא שינוי המשנה סדרי-עולם.

ברור שאני אופטימי ומאמין גדול במה שקורה כאן,

אבל אני סבור -- אפילו אדם פיכח, הכי פיכח,

ובלתי משוחד, אשר מסתכל על זה מבחוץ,

יגיע למסקנה, בהתבסס על הנתונים,

שעם כוחות כלכליים כאלה המשתתפים,

אין ספק שהולך להיות שינוי דרמטי,

ושינוי זה הולך להיות מהותי ביותר

ביחס לתפיסתנו לגבי חיינו וקיומנו,

וזהויותינו גם כן.

איני סבור שנוכל להתחמק מהשינויים הצפויים.

אני חושב שבאופן כללי, דיברנו על כך --

אני חושב שבאופן כללי, להיות נוכח בעולם מדומה ולהיות מאותגר על-ידו,

לשרוד בו, לחיות בו חיים טובים, אם אפשר להתבטא כך,

זה אתגר בגלל הרב-תרבותיות שבו,

בגלל השפות (השונות),

מין שוק פישפשים, אם תרצו, של העולם המדומה.

זה מטיל עלינו אתגרים שעלינו להתרומם כלפיהם. עלינו להיות יותר טובים מעצמנו, בהרבה דרכים.

חובה עלינו ללמוד דברים, להיות יותר סובלניים,

ואולי להיות יותר פיקחים וללמוד יותר מהר ולהיות יותר יצירתיים,

מכפי שאנו בדרך-כלל בחיינו האמיתיים.

אני סבור שאם זה נכון עבור עולמות מדומים,

אז שינויים אלה, אף על-פי שהם מפחידים -- ואני אומר בלתי נמנעים --

בסופו של דבר הם לטובה,

ולכן זה משהו שעלינו לעבור.

אבל הייתי אומר -- וכותבים ודוברים רבים אחרים בנושא,

חוץ ממני, אמרו, הידקו את החגורות

כי שינוי ממשמש ובא. עומדים להיות שינויים גדולים.

ג'.ה.: פיליפ רוזדל, תודה רבה לך.

(מחיאות כפיים)